מאגר סיפורי מורשת

פתיחה

יעקב גלר סבא של לירי, (לצורך העניין, כי יש לי עוד נכדים) משתתף עם לירי בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספרה.

אבא שלי נח גלר ואימא שלי אלה גלר ששם הנעורים שלה היה שמילוביץ, זיכרונם לברכה, נכדתי, לירי היא נינה שלהם.

אבא שלי, נח נולד בפולין בשנת 1919, חודש לא ידוע, בעיירה קטנה נובה וויזווה. אביו – סבי, היה נגר וסבתי, חנה לבית אקרמן, הייתה תופרת. לאבא נח היו שני אחים: שמעון הבכור, דינה האחות ויוסף בן הזקונים. בבית איתם התגוררה גם הסבתא הרבנית לבית אקרמן. סבא נח גוייס לצבא הרוסי כאשר הרוסים קיבלו לידיהם את חבל הארץ הזה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחר סיום המלחמה חזר אבא נח, לעיירה לבית ההורים ולא מצא אותם משום שהם נרצחו בידי הפולנים, תושבי העיירה. (ראה למטה סרטון וידיאו סיפורו של נח בהרחבה)

משם הוא נדד לכיוון מחנות הפליטים שהוקמו בגרמניה, שם הכיר את אמי, אלה. הם התחתנו ואני נולדתי בנובמבר 1947 בבית החולים 'ביי קאסל'. לארץ עלינו שנה לאחר מכן בדצמבר 1948. אבא נח ניסה למצוא את משפחתו הגרעינית ובמשך שנים חיפש אותם, באמצעות מכרים ובאמצעות התוכנית 'חיפוש קרובים', עד שלבסוף מצא את אחיו הקטן יוסף, היחידי ששרד, ברוסיה. לאחר מאמצים רבים ובעזרת התוכנית 'איחוד קרובים ובני משפחה' הצליח להביא אותו ואת בני משפחתו, בשנת 1964 לארץ. יש סיבה לכך שאמרתי שלהביא את יוסף ובני משפחתו לארץ עלו לו במאמצים וזמן רב, כי הרוסים לא איפשרו ליהודים לעלות לארץ.

את אימא – אלה לבית שמילוביץ, בוטוסאני רומניה, לא הכרתי. היא נפטרה כשהייתי בן שלוש ומעט פרטים ידועים לי אודותיה. במקצועה הייתה תופרת מעולה ועל פי מה שסיפר לי אבא נח, עמדו בתור להזמין תפירה של שמלות אצלה.

יש דברים נוספים שאוכל להוסיף להרחיב ולספר באהבה, נשאיר זאת לשאלות ולסקרנות של הנכדה בהמשך.

הורי – אבא נח ואימא אלה זיכרונם לברכה

משפחה

בשנותי הראשונות גדלתי בחליסה רחוב אל-כניסה, בצד המזרחי של נחל הגיבורים ליד גשר הגיבורים – גשר ואדי רושמיה בחיפה. גן ושנת לימודים ראשונה היו שם. כשהייתי בן שבע בשנת 1953 עברו הורי לקריית מוצקין, לשכונת בתי השבים, היום שכונת אלי כהן. התגוררנו בדירת חדר וחצי מטבח שירותים ומרפסת סגורה בחלונות שהיוותה חלק מהחדר. שם הייתה המיטה ושולחן הלימודים שלי, בחצי החדר שהיווה חלק מהחדר המרכזי ישנו ההורים. מקרר היה הוא לא פעל על חשמל כמו המקררים של היום. מה בכל זאת שמר על הקור? גוש קרח שהיינו קונים כל יום מרוכל שהיה מגיע עם עגלה רתומה לסוס ועליה ארגז שאותו היה פותח וחוצב עם דקר את גודל הגוש שביקשנו. הקרח נמס עד ליום המחרת והמים נאגרו במיכל בתחתית המקרר אותו היינו מרוקנים כל יום. ברור שבמקרר כזה אי אפשר לאכסן מזון לתקופה ארוכה לכן כמעט כל יום קנינו מזון טרי. שירותים וכיור רחצה היו בחדרון קטן נפרד כמו היום. אבל, זכור לי שדוד המים למקלחת היה גם שם. מיכל מאורך שבקצה העליון היה המתז ובחלקו התחתון תנור ההסקה שפעל על בעירת עצים. עצים לא חסרו לנו, אבא נח היה נגר והוא היה מביא שאריות עצים מהנגרייה שלו.

ביה"ס היסודי למדתי ב'אחדות'. תיכון למדתי בשנתיים ראשונות בביה"ס 'על שם לוינהרץ' בקריית מוצקין ושנתיים נוספות במגמת מכונאות רכב בבית ספר מקצועי 'עמל קריית-חיים'. שנה נוספת השלמתי בחינות בגרות לאחר שהגשתי בקשה לדחיית השרות הצבאי.

בבית דיברו באידיש. אימא מרים נולדה ברומניה ושפת האם שלה הייתה רומנית. אבא נח נולד בפולין ושפת האם שלו הייתה פולנית והשפה המשותפת הייתה אידיש. אני הבנתי אידיש, אבל דיברתי איתם בעברית. אבא נח ידע לדבר ולקרוא בעברית, את השפה למד, בצעירותו, בתנועת נוער ציונית.

בשנותי הראשונות בבית הספר זכור לי שאבא נח היה מגיע מעבודה בסוף היום בשעה שש ושבע בערב ויושב, איתי, לקרוא את שעורי הבית. את לוח הכפל, חיבור וחיסור היה משנן איתי כמעט כל רגע פנוי. אהבתי לקרוא, אגב גם היום, והייתי רשום בשתי ספריות, העדיפות הייתה קריאה על שעורי הבית.

בשנת 1955 התחיל אבא נח את בניית הבית בקומת קרקע במשותף עם שותפו לנגריה. בית שחיינו בו ועדיין ברשות המשפחה. תהליך הבנייה ערך כמעט שלוש שנים. כילד אני זוכר תורם לבניית הבית, משקה בצינור את החול ומהדק אותו באמצעות בלוק משקה ומהדק. כך היו מהדקים את החול ששימש תשתית לריצוף. הבית היה בן 100 מ"ר וכלל ממ"ד שהיה נדיר בשנות השישים. כשנכנסנו לגור בו זכור לי שלא היו עדיין חלונות.

יום אחד אני מתעורר בבוקר ועל הכרית ישנה חתולה שהחליטה להיות שותפה לבית גלר. באותם ימים להיכנס לבנק ולקחת הלוואה לא היה מקובל כמו היום לכן הבית נבנה בהמשכים כלומר חלק מהרווחים כנגר עצמאי הושקעו בבנייה ולכן זה נמשך זמן רב.

בשנת 1963 אבא נח קנה טלוויזיה, בשחור לבן (עדיין לא הייתה בצבע), היחידה בשכונה וכל החברה היו באים לצפות שידורי לבנון וקפריסין. בחופשות לימודים עבדתי בנגרייה 'גלר את איינהורן' או במפעל 'אלובין' שעסק בייצור חלונות אלומיניום לבניין.

בשנת 1967 התגייסתי ומייד פרצה מלחמת ששת הימים. כבן יחיד להורים שלא הסכימו לחתום על שירות קרבי, עיקר השירות היה בחיל חמוש בצריפין כמדריך למכונאות רכב קל, רכב משוריין וטנק קל. חיילים טירונים היו מגיעים לקורס שנמשך בין שלושה חודשים לחצי שנה ואני בתפקידי כמורה, מדריך כושר מחנך וממלא מקום כ 'אבא'.

בשנת 1969 סיימתי את השירות הצבאי ובאוקטובר נשאתי לאילנה אשתי אותה הכרתי במהלך השירות הצבאי. במקביל התחלתי את לימודי בטכניון בחיפה במגמת מכונות וסיימתי בשנת 1971 כהנדסאי מכונות. בתקופת הלימודים רפא"ל (רשות לפיתוח אמצעי לחימה) החתימו אותי לעבוד אצלם, בסיום הלימודים, ואני מצידי דרשתי מהם לבצע את פרויקט הגמר בשעות העבודה הנוספות על מנת לקבל את התואר.

רפא"ל היה מקום העבודה העיקרי והיחיד, מקום עבודה ששימש כ-'בית שני'. מקום עבודה מעניין ומאתגר.

התגוררנו ברחוב הגפן בקריית-ביאליק נולדו לנו שלושה ילדים איריס בשנת 1971, משה בשנת 1974 וקרן ב –  1979. בשנת 1979 התחלתי בבניה של ביתנו בקריית-מוצקין על גג בית הורי בו אנו מתגוררים עד היום. אילנה עבדה כפקידת שרות בתדיראן ושנינו השתדלנו לגדל אותם בהצלחה. הם לא דומים ולכל אחד אישיות ורצונות משל עצמו. ביני לביני אני תוהה לגבי משפחות עם חמישה שישה ילדים ויותר. לכל אחד מהילדים השתדלנו לתת כמה שיותר עזרה בלימודים, וחוגים למכביר.

עסקתי בתחביבים טניס, גלישה בים בגלשן רוח וקראטה. היום לאחר הפרישה מעבודה אני עוסק בתחביב-קשתות ובנגינה בפסנתר חשמלי. הנגינה באה לי בגיל 73, באיזה שהוא מקום לפצות על חוסר בילדות. הסיפור שהיה כך היה למיטב זיכרוני: בקשתי מהורי ללמוד לנגן בפסנתר. אחרי התייעצות הם החליטו לגשת לביה"ס לפגוש את המורה למוזיקה, ברזם, שיבחן אותי באם אני מוכשר. המבחן כלל קטע קולי שהושמע לי והייתי צריך לחזור עליו. נכשלתי כישלון חרוץ וכמובן לא שלחו אותי ללמוד לנגן בפסנתר ולא באף כלי אחר.

להלן הדמויות המדוברות:

הנכדה לירי

סבתא אילנה וסבא יעקב

סבא יעקב והנכדה לירי

סיפורו של נח, סבא רבא של לירי  (תקציר מהסרטון המצורף למטה)

אני יעקב גלר סבא של לירי, רוצה להביא בפניכם את הסיפור של אבא שלי נח, סבא רבא של לירי, כיצד נישאר בחיים בזמן מלחמת העולם השנייה כשהגרמנים הנאצים ועוזריהם רצחו יהודים. את הסיפור סיפר לי לפני שנים כשהייתי צעיר, וממחיש את מזלו ובמקרה זה תרם להמשך קיום משפחתינו.

נח נולד בפולין בשנת 1918 בעיירה נובה ויז'בה, מחוז ווהלין ועיר המחוז קובל (היום בשליטה אוקראינית). רוב תושביה העיירה היו אוקראינים והמיעוט הקטן יהודים. להורים יעקב וחנה גלר, היו ארבעה ילדים. נח היה הילד שלישי מבין ארבעה, שמעון הבכור, דינה השנייה ויוסף, הרביעי, בן הזקונים.

אבא של נח, יעקב היה נגר. אימא של נח, חנה הייתה תופרת ושניהם מוכשרים הצליחו בעיסוקיהם חסכו וקנו חלקת אדמה עליה בנו את ביתם ועל חלקת האדמה שנותרה הקימו את בית הספר, היהודי, של הכפר.

נח למד בבית הספר היה בתנועת הנוער הציונית ושם גם למד לדבר עברית. את מקצוע הנגרות למד מאביו וכמו אביו היה מוכשר וכבר בגיל צעיר כשהיה בן 14 ייצר ריהוט לבית ובעיקר ריהוט לחדרי שינה.

בשנת 1941 נח היה בן 23 כאשר גויס לצבא הרוסי – הצבא האדום. בשנה זו פתחו הגרמנים במלחמה נגד הרוסים שהיו בני ברית שלהם. תחילה פלשו לאותם אזורים פולניים שהיו בשליטה רוסית וכך מחוז ווהלין ונובה ויז'בה העיירה, שנח נולד בה, הפכו לאזורים בשליטה גרמנית.

בגיוס התמזל מזלו והקצין הממונה היה יהודי להעביר אותו ליחידה קשר שם למד את שפת הקשר – מורס. לאחר שסיים, לא שלח אותו לחזית הלחימה מול הגרמנים, כי כל מי שהגיע לחזית הסיכוי שלו להיהרג היה מאד גבוה. הוא הוצב ביחידה עורפית. אגב אותו קצין נהרג בלחימה.

נח חלה בטיפוס והצבא העביר אותו למשפחה רוסית כפרית, שתטפל בו, כי בתי החולים שלהם לא היו ערוכים לטיפול בטיפוס. שבעה חודשים היה חולה ולאחר שהבריא עזר להם בעבודות המשק. המשפחה דיווחה לצבא שנח עדיין חולה ולבסוף הפסיקו להתעניין במצבו ויתכן שגם בגלל הכאוס של תקופת המלחמה בה נהרגו מיליונים ורשומות אבדו, שכחו ממנו וכך שרד ונשאר בחיים.

סבא יעקב מספר על אביו נח, סבא רבא של לירי

הזוית האישית

הסבא יעקב: הרגשתי לגבי התכנית קשר רב דורי – מרגש. זו הפעם הראשונה שניגשתי לכל זיכרונותיי ולפחות חלק מהם העלתי בכתב. אני מניח שגם הם היו אובדים בחלוף השנים, כמו זיכרונות שלא סופרו על ידי אבי ז"ל. קרדיט שנזקף לתכנית הקשר הרב דורי. יצא לי לבקר בבית הספר, הפעם לא רק לקחת וללוות את נכדתי או בעבר את נכדי – בן אהרוני הבייתה או לטיול כיתתי, אלא גם, להיות בתוך בית הספר ולהכיר חלק מהמורים. שיתוף מבורך. בהוקרה למנהלת בית הספר שירה והאמונות על המלאכה והמורה והמדריכה: דליה ורעות. מצפה בכיליון עיניים ליום השישי הקרוב למסיבת הסיום לתכנית.

סבא של לירי גלר, יעקב

הנכדה לירי: אני לירי נכדתו של סבא יעקב, ואני רוצה לשתף אותכם מה אני חושבת אל סיפור זה. אז אני חושבת שהסיפור של סבא שלי מאוד מעניין, איך שהם הגיעו לארץ, מה קרה להם בדרך ומה הם עשו בארץ.