מאגר סיפורי מורשת

שמי מעיין פדידה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, ובחרתי יחד עם סבי, שמעון גדיש, לתעד את סיפורם של הוריו סבא רבא וסבתא רבתא שלי.

סבא שמעון מספר על הוריו

אני שמעון גדיש (לשעבר גולדשמיט) נולדתי בתאריך 12/1/1945 ביה"ח העמק שבעפולה.

הורי: אמי גרטל ואבי לואי (השם העברי – אריה), נולדו בגרמניה. אמי בעיר פרייבורג ואבי בעיירה נירנשטיין שליד העיר מיינץ. הם ברחו מגרמניה בשנת 1936, כשהרגישו את הסכנה מעליית הנאצים, עשו הכשרה חקלאית בצרפת ומשם עלו בנפרד לארץ.

כאן התחתנו. היו מראשוני מקימי מושב שיתופי מולדת בגליל התחתון – מיישוב של חומה ומגדל. יש לי אחות אחת, נעמי הגדולה ממני בשנה. את ילדותנו ובגרותנו עברנו במושב מולדת בו גדלנו.

סיפור חייהם של הורי סבא שמעון  – גרטל ולואי גולדשמידיט

גרטל גולדשמידט – תמצית קורות חיים

גרטל נולדה בעיר פרייבורג שבגרמניה בתאריך 18/8/1908. פרייבורג שוכנת בהסיבה נהדרת. בירת היער השחור. משפחתה עסקה במפעל של עצים, בעיקר לפורנירים ולדיקטים.

הורי סבא שמעון

במלחמת העולם הראשונה גויס אביה של גרטל – יוליוס ריינמן, לארבע שנים, כמעט ולא הגיע בחופשות הביתה. וכשהייה מגיע, האוירה בבית היתה לא נעימה. הוא היה קפדן על כל דבר קטן וכשמשהו לא היה בסדר, לא במקום , היה כועס ואף מכה את הבנות. הן מאוד פחדו ממנו ונשמו לרווחה כל פעם שנסע ונעדר מהבית. האימא – רוזה ריינמן, הייתה אישה מיוחדת, רגישה, "עמוד התווך של המשפחה", זאת שלמעשה גידלה וטיפחה את הבנות, זאת שנתנה להן אהבה ושמחת חיים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, האימא מילאה במפעל את מקומו של האב המגויס. קרובי משפחה עזרו לה וכך צלחה את תקופת המלחמה. המצב הכספי של המשפחה הורע. עם שחרורו מהצבא ניסה האב לשקם את המפעל מחדש, מה שהצליח אחרי עמל רב בידו.

בבית דיברו גרמנית. לגרטל היו שתי אחיות אני (ANNIE) שהייתה שנה אחת בוגרת ממנה ואירנה שהייתה שנה אחת צעירה ממנה. בפרייבוג חיו כ- 2000  יהודים, אך לא היה בית ספר יהודי. המשפחה הייתה מאוד מתבוללת.

בקהילה היה בית-כנסת, אך המשפחה התפללה בו רק בחגים החשובים ולא בשבתות. שיעורי דת קיבלו התלמידים אחרי הצהריים.

גרטל למדה בבית-ספר עממי, ששכן במנזר. הייתה בו משמעת חמורה. הנזירות שבמנזר לא היו מורות, אך הן היו אחראיות לסידורי בית-הספר ואף השתתפו בטיולים. הן למדו בבית-הספר הזה ארבע שנים – רק בנות. אחר-כך המשיכה גרטל לבית-ספר גבוה לבנות, בו למדה במשך עשר שנים. בשנים האחרונות הורגשה אנטישמיות. אמנם היו שמונה יהודיות בכיתה, אך אחרי גמר הלימודים בתי הנוצרים היו סגורים בפני התלמידות היהודיות.

באחד המקרים כשהייתה בדרך הבייתה, נעצרה עם חברתה ע"י הגסטאפו, שחקרו אותה על יהדותה ועל משפחתה, כשישבה מול החוקר עם רגליים משולבות האחת על השנייה, העיר לה שכך לא נימוסי לשבת מול שוטר גרמני, גרטל יצאה משם מבוהלת ולמעשה, מאותו יום החליטה שלא תישאר בגרמניה.

באותה התקופה הצטרפה גרטל לתנועת הנוער "קמראדן", שלא הייתה תנועה ציונית. גרטל ניגנה זמן מה על פסנתר, עסקה הרבה בענפי הספורט, טיילה הרבה. בשנת 1928 עברה גרטל לפרנקפורט, שם למדה את עבודת הטקסטיל. היא גרה במוסד של בנות ויותר מאוחר שכרה עם חברה (הרטה) חדר. היא עבדה בכל מיני עבודות במשקי בית וכמזכירה והתקרבה באמצעות חברתה לתנועת נוער "החלוץ". ששלחו את גרטל לקולמאר, משם הגיעה לפריז.

הוריה, שנשארו בינתיים בגרמניה, נאלצו להשלים עם הרעיון של העלייתה של גרטל לארץ. כמעט כל המשפחה הצליחה לצאת מגרמניה. אחותה אני (ANNIE) עם בעלה הנס (רופא שיניים), עברו עם שני הוריה לנוטינגהם באנגליה ואחותה אירנה התחברה לפרטיזנים בצרפת, שם הכירה את בעלה – פאול וביחד הם עברו לארה"ב ובהמשך לבאזל בשוויץ.

בפריז חיכתה גרטל עם אחרים לסרטיפיקט (אישור עליה לארץ ישראל) במשך כמעט שנה. בזמן ההמתנה גרטל עבדה במשק בית אצל משפה יהודית. גרטל התחתנה עם חברה ולטר אייכנר והם עלו לארץ באונייה "מריאטה פשה". בנמל חיפה חיכו להם נתן טוהר ז"ל ופאני ז"ל שהיו ממקימי מולדת. תחילה גרו ועבדו בקיבוץ צעיר, עזבו אותו כעבור חודש ועברו יחד עם משפחת טוהר לכפר סבא. שם שכרו מכבסה, בעיקר לניקוי. הבחורים עבדו בפרדסים. לקבוצה נוצר קשר עם מאיר לניר (אז וולנר) ועם ארגונו "ארגון מולדת" וכך הגיעו למולדת. שם נפרדה גרטל מבעלה הראשון – וולטר אייכנר.

בתעודת הנישואין של גרטל ריינמן ולואי גולדשמידט נרשם כי התחתנו בכפר יחזקאל, ביום שישי ה- 20/11/1941. בהמשך נולדו להם שני ילדים נעמי ושמעון.

 תעודת הנישואים

מסמך הנישואים

וולטר התחתן בשנית עם רות והם המשיכו לגור במושב מולדת, הדבר לא הפריע למערכת היחסים שהייתה בין וולטר ולואי שבמשך כל השנים עבדו ביחד במכון התערובת של המושב. גרטל עבדה במטבח ובמחסן הבגדים, לא אהבה את עבודת שדה. עבדה גם במכבסה כ- 12 שנים. לקראת הפנסיה עבדה במפעל ההדפסות ולבסוף ביקרה יום יום ב"דפניה", בה בצעה עבודות יד נהדרות.

גרטל לא הייתה רק אימא נהדרת אלא גם סבתא למופת לנכדיה, שמאוד אהבו לבוא אליה למולדת. היא הייתה מאוד פעילה – בוועדת חברות, בוועדת חברים ובוועדות אחרות. הייתה מאוד אופטימיסטית, הייתה לה חוכמת חיים, גישה מציאותית ופשוטה לחיים, הייתה חייכנית ואהבה מאוד את מולדת וכמובן את משפחתה. עד ליום מותה בתאריך 11/5/1998 (בגיל 90), הייתה פעילה ועסוקה. היא נפטרה בלילה בביתה בעת שישנה במיטתה, נזכור אותה לעד.

סבא שמעון מוסיף ומספר על אימא שלו

האהבה שלה לא תמיד התבטאה בחיבוק (גופני), נו טוב, בסופו של דבר היא גדלה בבית של יקים. היא סיפרה לנו לא פעם שאבא שלה היה איש קשה, שלא ידע לתת לה ולשני אחיותיה (אירנה ואני) אהבה.

כעת בזמן הקורונה, כשכולנו היינו בביתנו חשבתי עלייה מידי זמן, (וגם על אבא כמובן), כשהיו אצלי הנכדים (הגדולים והקטנים), הבחנתי והבנתי עד כמה גדלה אמי בחינוך אחר. עד כמה הוא שונה בהתנהגות, לכן, אני מבין כבר הרבה שנים את הקושי הגדול שהיה לה ולאחיותיה עם אבא שלה. לכן, כך אני חושב, אימא שלי הייתה מאוד רגישה לכל ביטוי של אלימות. היא דאגה להיות בסדר עם כולם, שלא יהיו מריבות. כך גם כתבה לנו בגאוניות שלה את הצוואה המיוחדת שהשאירה לנעמי ולי.

מעולם לא ממש צעקה עלינו, וגם לא נתנה לאבא להרים את קולו.(שבאופיו היה אימפולסיבי). אימא גם ידעה לפעמים לכעוס, כמו כל אימא, אבל, יותר מכל היא הייתה אישה חכמה. אימא שמבינה ומרגישה את מה שעובר על ילדיה, אימא שאכפת לה מילדיה, אימא שמושג המשפחה היה חשוב לה וטיפחה אותו בכל חייה.

 מאלבום ילדותי

זכורים לי ימי ההולדת והחגים שהייתה מכינה לנו בהרבה אהבה ותשומת לב את המתנות שערכה לנו על שולחן בבוקרו של יום ההולדת, כשהתעוררנו מהשינה.

אהבתי גם את חג חנוכה שהייתה מכינה לנו, כשחיכינו נעמי ואני עם אבא בהול (פינת אוכל), עד שסיימה להכין את השולחן. כמובן עם סופגניות חמות, עם ריבה, ולאחר מכן הדלקת הנרות ומשחקי חנוכה.

בימי ההולדת הייתה עושה לי עוגה "שוורץ ואל קירש קוחן" – עוגה שמאוד אהבתי, עוגה שהייתה עשויה משלוש שכבות, בינהן, דובדנים, פירות יער, עם קצת יין וקצפת – ואו, או, או – כמה אניי מתגעגע, אין דבר כזה בעולם. לעולם לא נכנסה לעימותים אישיים, למרות שהיה לה לא פעם ביקורת, אבל ידעה, תמיד להפריד בין העיקר לטפל. זאת הסיבה שהיו לה הרבה חברים וחברות במושב מולדת, כולם אהבו אותה והיה נעים לכולם לשוחח איתה. היה לה מאוד קשה כשאבא נפטר ממחלת הסרטן תוך שלושה חודשים הלך לעולמו. אימא רצתה לשמור עלינו (עלי ועל נעמי) ולכן התמודדה בעצמה עם המחלה שלו, לא נתנה לנו להתקרב אליו, לכן גם לא ממש הצלחתי להיפרד ממנו, אני מצטער על כך, אבל אני לא כועס עלייה, מאחר ואני יודע כי היא עשתה הכל מתוך אהבה אלינו.

אהבתי את התקופה שהיינו ילדים ובאו אלינו הבייתה הרבה חברים שלה ושל אבא, (גם חברים שלי). בימי שישי ולפעמים גם באמצע השבוע הורים היו משחקים קלפים עם חברים – בעיקר קנסטר, (הסלון היה מלא עשן מכל הסיגריות שעישנו – בעיקר בחורף, כשהחלונות היו סגורים), אבל תמיד ידעה לשמור על משחק הוגן, חברי ותרבותי, בעיקר שוחחו הרבה על המשק. לעולם לא קיללו, תמיד נתנו לנו הרגשה של בית חם ושאנשים אהבו לבוא אלינו.

כשהייתי ילד והורים של חברים נסעו לחופשה או לכל מטרה אחרת, תמיד היה תור של ילדי הכתה שלי שכולם רצו להתארח אצלנו. לאימא היה חלק חשוב בהרגשתם זו. כי נתנו לנו בית, עם הרגשה שהחיים מתנהלים באווירה טובה וכמעט ללא מתחים.

אהבתי את גישתה התומכת והאוהבת לנאוה (אישתי), אימא מאוד קיבלה אותה וגם אהבת אותה (כמובן גם אבא). היא התייחסה יפה מאוד גם להוריה והייתה רגישה לכל האסון שקרה להם כשהבן אמנון ז"ל נהרג במלחמה. היא שמרה אתנו על קשר מיוחד, אהבה מאוד את ילדינו, שגרמו לה לאושר רב. כמעט בכל יום שישי הייתה מתארחת אצלנו לארוחת ערב, ומאידך, בימי שישי בצהריים וגם בשבתות, הייתה לוקחת את הילדים אליה, כרגיל עם שניצלים, צ'יפס ומנה אחרונה. בדרך כלל גלידה.

תמיד הבינה וידעה ליצור את "הגבולות", מצד אחד להיות בקשר אתנו ומצד שני לא להתעלק עלינו. עזיבתנו את מולדת היה עבורה "פצע גדול" ופרשת דרכים לא קלה, אני מתנצל על כך. אבל אימא, כמונו, הבינה בתוכה שעשינו מהלך נכון כשעברנו לכפר תבור. אני יודע, כי עזיבתנו הייתה לה מאוד קשה, גם הייתה רגישה לכל המשבר החברתי שנגרם מכך במולדת. ניסיתי לדבר אתה על הדברים, אבל זה היה קשה, גם השמיעה שלה לא הייתה בשיאה, הנושא הזה שעזבנו אותה, מאוד הציק לי ונשאר איזשהו "פצע" עד היום שלא מצאתי לו פתרון, מלבד להתנצל. היה לה לא פעם קשה להבין אותי בשיחה (בגלל השמיעה) ואילו את  נאוה תמיד הבינה ושמעה יותר טוב, כי לנאוה היה קול עם אקצנט יותר ברור.

זהו, רציתי לספר לה גם עליכם הנכדים ובכלל על החיים של כל משפחה, על נאוה שנפטרה וסיימה את חייה באופן לא קל, על מה שקורה איתי ועם המשפחה לאחר שנאוה איננה. כיצד החיים שלי ושל כל המשפחה השתנו. אימא ואבא לימדו אותנו, כי צריך להמשיך קדימה, כמו שהיא המשיכה לחיות כמעט עוד 30 שנה, לאחר שאבא הלך לעולמו.

לאחרונה כשהנכדים היו אצלי, חשבתי על אימא שלי, כמה הייתה מתמוגגת מנחת לו יכלה לראות אותנו וכמובן את ילדי (שהם נכדיה). רציתי לספר לה, כי יש לי היום בת זוג מקסימה שקוראים לה יפה כפיר, מיוחדת ולא שגרתית, מעניין מאוד איך אימא שלי הייתה מתקשרת איתה? אני משוכנע כי בחוכמתה, רגישותה, הייתה מוצאת אתה שפה משותפת.

ילדינו, (נכדייך), כולם גדלו, הנינים שלך, נכדי הם סיפור בפני עצמו, כל אחד "מתנה" אחרת. דור אחר מילדינו. הם גדלים בעולם אחר מזה שהכרת, בעולם השפע, עם הסמרטפונים, הפייסבוק, הוואטצאפ, האינסטגרם, טלוויזיה, המחשב וכל שאר פלאי הטכנולוגיה שרק היית מתבלבלת מהם.

לואי גולדשמידט – תמצית קורות חיים

לואי מראשוני מקימי המושב השיתופי מולדת. הוא נולד בתאריך 22/3/1908 בעיירה בנירשטיין שבגרמניה בחבל הריין – סביבה עטורה כרמים ויקבי יין. סביבת ילדותו השפיעה והשאירה את אותותיה של רוחו של לואי, בעליזותו ומרצו במשך שנות חיו.

היו לו עוד חמישה אחים ואחות, עם עליית היטלר לשלטון עזב את גרמניה ביחד עם אחיו ארתור שאר אחיו ואחותו, ביחד עם הוריו – רגינה וזאב ברחו כולם בעוד מועד לארצות הברית של אמריקה.

להלן כתבה על לואי גולדשמידיט ואחיו מתאריך 28.09.1928,  מתוך עיתון בגרמניה של CENTRAL VEREIN – פעילות קיצונית של קבוצת צעירים נאצים באופנהיים (עיר בגרמניה) ביום 23.09.1928: "ערב יום כיפור בסביבות שמונה בערב, הגיעו מאירוע בשתי ESTHOFEN NEAR WORMS  משאיות עם קבוצת נאצים צעירים מהעיר אופנהיים וצעקו במשך נסיעתם במקהלה: "גרמניה תתעוררו, מוות  ליהודים. "הם זרקו אבנים על בניין אחד וכמעט פגעו בהולכי רגל. בצומת המשאיות עקפו קבוצת אנשים (גברים, נשים וילדים) בלבוש חגיגי. וקיללו והעליבו במיוחד את הבנות באופן שלא לציטוט. הם זרקו בקבוקים על העומדים שהמשיכו את הליכתם הביתה. פתאום המשאיות עצרו וקבוצת הנאצים הצעירים התנפלו על הצעירים היהודים והרביצו להם בכל מיני חפצים. כשהיהודים האחרים שהיו בסביבה חיפשו מקום מחבוא בבית בסביבה.

צעיר בן 20 לודויק גודשמידט מהעיירה נירנשטיין (אבא של סבא שמעון ונעמי) Ludwi Goldschmidt from Nierstein am Rhein צנח פתאום מדקירה של סכין בין הצלעות קרוב לראות, כך שכל בגדיו היו מכוסים בדם. איש יהודי של קבוצת ההולכים ברגל בשם Ludwig Hirsch  אשר במלחמת העולם הראשונה היה חייל קרבי ואיבד חצי גפה עליונה וקיבל עיטורי גבורה (EISERNE KREUZ), בא בריצה כי הוא פחד שאביו בן 68  שגם היה שם בסכנה. הנאצים עקפו אותו והרביצו לו באכזריות בראש, בצוואר, בגב ומשכו את בגדיו מגופו.

הירש צעק אליהם: "אתם לא מתביישים כך להתנהג כלפי משתתף בקרבות שאיבד זרוע? הוא הצליח להתנתק מהם, אבל הם המשיכו ועקבו אחריו 150 מטר וחזרו והרביצו לו על הגדם. הם  עזבו אותו רק כשהמנהיג של הכנופייה הנאצית קרה להם לחזור מיד, המשאיות ברחו בלי להדליק אורות אך המשטרה של אופנהיים Oppenheim, הודיעה למשטרה של מיינץ (עיר אחרת באזור), Mainz על מה שקרה ועל בואם והם עצרו את כולם. הפצועים היהודים קיבלו עזרה ראשונה רפואית מיידית והם מחלימים באשפוזם".

כשהכתבה פורסמה בעיתון זה גרם לזעזוע וצמרמורת, בעיקר בגלל הפגיעה ב – Ludwig hirsh הגדם ולכן הגנרל verein שהיה גם איש תקשורת פגש את HIRSCH לאות הזדהות עם מה שקרה. גולדשמידט הצעיר- לואי – אבא שלנו נחלש מאד מהפציעה, מעיבוד דם רב וקיבל זריקת טטנוס. האוכלוסייה מכל השכבות הביעה זעזוע מהתנהגות הנאצים הצעירים והביעו הזדהות עם הפצועים האחראי של אזור heaven-nassau, מיד פעל  לעקוב אחרי הצעירים התנהגות הברבארית של ימי הביניים.

הנדקר – לואי גולדשמידט, כמה שנים לאחר מכן ואחיו ארתור התנקמו בגרמני הנ"ל והרגו אותו בקלשון וברחו עוד באותו לילה מגרמניה לצרפת ומשם הגיעו לאי מואוריציוס שם עבדו בבנית כבישים. מהר מאוד הבינו שעובדים עליהם ולא משלמים להם כראוי עבור עבודתם והם עזבו את האי וחזרו לצרפת.

בצרפת אבא עבד בבנק ואחיו עבד בחנות כובעים. לואי – לאחר תקופת הכשרה בצרפת, שם גם הכיר לראשונה את גרטל, שמצאה חן בעיניו ושם עליה עין (בהמשך כשהגיע יצר איתה קשר וההמשך ידוע), עלה ביחד עם אחיו ארצה. היה חבר בקיבוץ איילת-השחר. הוא עבד תקופה מסוימת בפרדסים בכפר סבא ועם הקמת ארגון מולדת היו בין הראשונים שרגלם דרכה על אדמת מולדת, לה נשאר נאמן עד יומו האחרון, יום פטירתו בתאריך: 21/5/1969.

לואי שהיה חקלאי, בעל יידע רב, בין כל עיסוקיו כמנהל מכון התערובת ומרכז המזון של המושב, אחראי לכל המכירות והרכישות של המזון לבע"ח במושב, נחלץ גם לעזור בהדרכה של המושב השיתופי – ברמות נפתלי, שם היה במשך כשנתיים, הקדיש זמן רב ממרצו וכשרונו כדי לקדם את הישוב בו היה מקובל על כולם. לואי איש העבודה והמעשה, אהב את מולדת, ונתן לישוב מכל אוצרו הפנימי. כל טוב ליבו ומחשבתו, כל יכולתו הפיזית ואף מעבר לכך.

שלושים ושתיים שנה במולדת, היה איש שידו בכל, שורשיו היו נעוצים עמוק עמוק בקרקע, הכיר את כל הבעיות המשקיות ועניני דיומא. לא פעם הטרידה אותו שיגרת החיים, ולכן לחם בכל עוז נפשו במה שנראה לו פגום. היה עקשן באותם דברים שידע כי הוא צודק בהם וקשה היה להזיזו מעמדתו. ידע לפייס בין חברים ולשכנע (מה שנקרא היום מגשר  ידע יותר מכולם והכיר את חיי היום יום. היה לו ללואי חוש שישי, בו הכיר את המציאות כפי שמעטים מחברי המושב הכירוה. טוב היה לשוחח ולהתייעץ עמו, כי עצתו נבעה מרצון והבנה והייתה לעזר רב.

היה אחד מעמודי התווך של הישוב, הכל היה איכפת וכל דבר היה בתחום ענינו ועיסוקו, מפני שהייתה לו תחושה שהמשק הוא שלו. וכפי שהייתה הרגשתו – רצה שגם האחרים יחושו כמוהו.

סבא שמעון מוסיף ומספר אל אבא שלו

בתחילה כשהיישוב הראשון היה "חומה ומגדל ", נשרף כולו בגלל פרימוס שנפל במטבח והדליק את כל המבנים, שהיו כולם עשויים מעץ ואת האוהלים שהי מברזנט. באותה עת, גם ארתור, אחיו של לואי, וגרדה – אשתו, או כפי שקראנו לה דודה גרדה – ההורים של זאבי, עוזי ז"ל ועופרה ז"ל, גרו תקופה קצרה במולדת. באותה תקופה, האזור היה מסוכן, היו כנופיות של ערבים בדויים שנדדו עם עדרי הצאן שלהם בשטחים שליד מולדת. המדינה עדיין לא קמה והיה ברור כי צריך להגן על האנשים בחומה ומגדל מפני כנופיות ערבים שהסתובבו באזור, שחלקם לא אהבו, בלשון המעטה, את הקמת היישוב מולדת.

בכל אופן, אחת העבודות הראשונות שהיו, מלבד אלה שעבדו בתוך הישוב חומה ומגדל, היה לצאת לשטחים שמחוץ לחומה ולהתחיל לעבד ולחרוש אותם, כך שיהיה ניתן לזרוע עליהם חיטה וגידולים אחרים על מנת שיהיה ממה לחיות ולהתפרנס באזור צחיח ונידח זה. כך יצא, כי בשלבים הראשונים של החיים ביישוב, עדיין לא היו טרקטורים, ואת החריש עשו עם סוס ומחרשה.

בכל אופן, הסיפור שאבא שלי ואחיו ארתור יצאו יום אחד לחרוש ביחד עם הסוס נחשון, תוך כדי החריש, אחד מהם אמר כי הסוס עצלן וכי צריך לתת לו זירוז עם מכה במקל על הגב שלו, התחיל ביניהם ריב גדול עד כדי החלפת מהלומות, כשאחד מהם לא הסכים לזרז את הסוס עם המקל והשני רצה לפעול אחרת – להכות את הסוס. הסיפור נגמר בכך שהסוס "התייאש מהם" ברח לאורווה ושני האחים התקוטטו האחד עם השני עד שהבינו שלא יצא מכך דבר, בכל אופן, הם נאלצו לחזור הבייתה ברגל כשלכל אחד מהם היו סימני דם על הפנים והידיים. בהמשך, מבלי קשר לאירוע, ארתור וגרדה עזבו למושב תל עדשים, גרדה לא אהבה את החיים בשיתוף, רצתה שיהיה לה משק משלה, בהמשך עברו לטבעון שם גרו כל המשך חייהם.

בהקשר לעיבוד וחריש השדות, מספרים על אבא שלי כי היה מאוד חרוץ, (כמו כל הגולדשמידטים) וכאשר היה יוצא לחרוש את השדות עם טרקטור זחל (עם שרשראות) הוא לא רצה לעצור לרגע את הטרקטור על מנת שיספיק לחרוש כמה שיותר שטחים, לכן היה עושה את צרכיו (להשתין ולהתרוקן) תוך כדי נסיעת בטרקטור, מכבודו של אבא, לא נעים לספר לכם איך עשה זאת, זה סיפור שאספר לכם בארבע עיניים, כמובן כך גם אכל את ארוחת הבוקר, תוך כדי נהיגת הטרקטור,.

באחת השיחות עמו, אמר: כי איננו מבין כיצד משקים מסוימים רווחיים. אצלנו המשק כל-כך מסודר ותראו עד כמה יש בזבוז – דברים זרוקים בחצר המשק – שקים, פחים, מסמרים, ברזל ועוד… ניתן היה לנצל כל זאת אילו היה איזה "בעל-בית", ובוודאי ניתן היה לפרנס כמה משפחות בכבוד. תמיד היה נוהג לומר, כי כאשר יהיה בפנסיה, יפסיק לעבוד, הוא י5סתובב בחצר המשק ויאסוף את כל מה שזרוק ובכך ירוויח את היום עבודה שלו כפנסיונר. הוא ציין, כי במשקים אחרים הבזבוז רב יותר ולא הבין איך הם יכולים להיות רווחיים?! – צר היה לו על כל השקעה שנעשתה ולא נוצלה כראוי, על ימי עבודה בענפים שלא נוצלו כראוי, הוא היה מעורה בכל ענף במשק והיה לעזר רב בידיעתו ובניסיונו הרב.

בתעודת הנישואין של לואי נרשם כי התחתן בכפר יחזקאל עם אהבת חייו – גרטל (לשעבר ממשפחת ריינמן) ביום שישי בתאריך 20/11/1941. נולדו להם שני ילדים נעמי ושמעון.

לואי שהיה אבא נפלא ואוהב, טעם ממנעמי החיים. אהב את בני משפחתו והם אהבו אותו. נכדיו שמחו את מאוד את לבו. היה גאה בהם. היה מאושר למראה דור ההמשך של ילדי המושב וחזרתו של שמעון כחקלאי בענף הצאן. ילדי המשק אהבוהו. הוא הכירם בשמם, תמיד היתה לו מילה טובה וחיוך רחב, סבאי. חלקם הגדול קראו לו "סבא לואי".

היה לו יחס מיוחד לבע"ח ובעיקר לסוסים, ידע כיצד לגשת ולטפל בסוסים, לא סתם קראו לו גם "הלוחש לסוסים" מן הסתם היה האחראי לגידול הסוסים באורווה ותוך כדי כך לקח תחת חסותו כמה ילדים שהיו להם בעיות נפשיות, שילב אותם בעבודות האורווה וגידול הסוסים ועי"כ נתן להם הרבה אהבה, ביטחון אישי וחיזוק נפשי. (הוא עסק עבור אותם ילדים במאיין רכיבה טיפולית).

אט אט בתוך מספר חודשים מצבו בריאותו החמיר עקב מחלת סרטן הריאות, לעיתים הייתה מתעוררת תקווה כמוסה שמא יארע הנס ורוח החיים הטמון בו, האנרגיה העצומה הזאת תגבר על מר המוות. שבוע לפני הסוף המר יצא לרכב על סוס, נסע על הטרקטור המהדק את התחמיץ וסח כי זה היה מאמץ ולא יכול היה להמשיך זמן רב. בינתיים בחשאי ללא קול, נהרסו תאי הגוף ובמשך שלושת הימים האחרונים חל בו שינוי רב. אבל הוא החזיק את עצמו למופת. במוצאי יום השבת האחרון ישב ליד השולחן וטעם מעט אוכל שעמד לפניו, אף שוחח בהתעניינות על המתרחש במשק. ביום א' בערב ישב על מיטתו כשעינו עצומות וידענו את האמת המרה. וביום שני, ג' באייר, 21 במאי 1969בשעת הצהריים הסתיים מאבקו העיקש והאכזר. הסתיימה פרשת חיים עוטה יופי וחיות רבה.

המשפחה, חבריו מהמושב ומכל הארץ ליוו את ארונו של לואי ז"ל בדרכו האחרונה, בין הגינות המטופחות, על יד עצי הדרים שעמדו בפריחה, בשדות זקפה החיטה את שיבוליה עמוסות בר המצפה לקציר.

גופו נטמן בקרקע, באדמת מולדת אותה כה אהב, רוחו תישאר אתנו ותדריך את מעשינו עד עולם,

יהי זכרו ברוך.

הקמת מושב מולדת – חומה ומגדל

מושב מולדת הוקם ב-4 ליולי 1937 במסגרת חומה ומגדל בשם מולדת על שם ארגונם של המייסדים, עולים מגרמניה חברי ארגון מולדת. "המייסדים", כולל הורי סבא – גרטל ולואי גולדשמידט, קבלו את הכשרתם בנהלל, באר טוביה, וכפר יחזקאל, הקרן הקיימת רכשה עבור הארגון קרקע ליד היישוב הערבי טייבה שבעמק יזרעאל ובתחילת 1937 החלו להתכונן לעלייה למקום, לעלייה על הקרקע השתתפו 20–30 חברים מתוך כ-80 משפחות הארגון, ביחד עם מספר "נוטרים" – השוטרים היהודיים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שפעלו במסגרתה משטרה הבריטית החל ממאורעות 1936-1939 ועד להקמת המדינה בהגנה על הישובים היהודיים מפני התנכלות של פורעים ערבים )ובסיוע של חברים ביישובים סמוכים.

בחודשים הראשונים הסתמך היישוב על מים שהובאו מידי יום במכלית מכפר יחזקאל השטח החקלאי שהוקצה ליישוב היה כ-8000 דונם, אדמה "כבדה", גידולי בעל (ללא השקיה) אולם השטח שבשנים הראשונות היה מלא קוצים, אבני בזלת והיה מפוזר בשטח נרחב באזור, נדרשו עוד מאמצים עד לביצוע החלפות שטחים שיביאו לריכוזו. חברי הארגון שלא השתתפו בעלייה על הקרקע נותרו זמנית בבאר טוביה, בשלב זה החלו הבירורים לגבי אופי היישוב.

ביוני, 1938 נתפרסם בעיתון דבר:

"בשאלת השיתוף, שתפסה מקום חשוב בוויכוחים, הוחלט שאין עוד להגיע לידי מסקנה. הרוב הגדול של החברים סבור, כי יש עוד לברר היטב את השאלה מבחינה משקית ורעיונית…"

לטענת אנשי המקום הרעיון של מושב שיתופי התגבש במקביל להתגבשותו בקרב אנשי "הקוצר" שהקימו את כפר חיטים. לבסוף, בתחילת 1939, בסופו של דבר, הרוב של מקימי הישוב החליטו ללכת לכיוון של מושב שיתופי וחלק מאנשי הארגון שלא השלימו עם הרעיון של מושב שיתופי פרשו ולאחר שבועיים הקימו את מושב שדמות דבורה.

ביוני 1939 עברו חברי הארגון שנותרו בבאר טוביה לנקודת הקבע במולדת. בהמשך החֹדש כילתה שרפה שהחלה כתוצאה מפיצוץ פרימוס את כל הצריפים של היישוב, אך במהרה נבנה היישוב מחדש. בקיץ 1942 תקפה את היישוב מגפת טיפוס ושלושה חברים ממקימי היישוב נפטרו.

את מולדת במיקומה החדש לאחר השריפה תכנן האדריכל ריכארד קאופמן אשר בין היתר תכנן את מושב העובדים הראשון נהלל בצורתו המעגלית. את מולדת תכנן ריכרד קאופמן בצורת פעמון כאשר הוא מתרחב לכיוון מזרח. הענפים החקלאיים (הרפת, הלול, בקר לבשר, הצאן, מכון התערובת, מסגירה, מוסך, נגריה, סככת הטרקטורים ועוד), נמצאים בחלקו המזרחי של היישוב וזה כדי שהרוחות המערביות יגיעו למרבית הבתים וייקחו את ריחות ענפי החקלאות מזרחה ולא לתוך היישוב.

המושב מבוסס על חקלאות – רפת חלב, צאן לחלב (בו עבד וניהל סבא שמעון במשך כ – 20 שנה), עדר גדול של בקר לבשר, לול מטילות, מדגריה, מכוורת, מפעל ליצור עגורנים, מפעל הדפסות משי, מכון תערובת ומרכז מזון (בו עבד וניהל סב סבא לואי את המכון במשך כל חייו במושב), שטח של 8000 דונם גידולי פלחה – חיטה, בקיה, מקשה של מלונים ואבטיחים, ירק לתחמיצים ועוד.

מקימי המושב, שהיו בעיקר "יקים" – יוצאי גרמניה, אנשי עבודה, חרוצים, האמינו בעבודה עברית עצמית (ללא העסקת עובדים מבחוץ) חיו בצניעות רבה, זהירים בהשקעות כספיות כדי לא לקחת על עצמם חובות שלא יוכלו להחזירם, הייתה משמעת של עבודה והאמונה בדרך הציונית.

באמצע שנות ה-70 עזבה מולדת, יחד עם מושבים שיתופיים אחרים את תנועת המושבים ובקשה והצטרף לאיחוד הקבוצות והצרופים. בניגוד למושבים השיתופיים האחרים,(כמו רגבה, הבונים וכד'), מולדת לא צורפה לתק"ם כיוון שלא הסכימה לוותר על קבלה כספי השלומים מגרמניה – של הרנטות לטובת חברייה.

בשנת 1998 החלה הקמת שכונת הרחבה ראשונה במולדת, ובשנת 2005 נבנתה שכונה נוספת. היישוב מונה כ-1,000 תושבים.

שם היישוב

בעקבות תרומה של ארגון בני ברית לצורך הקמת יישוב, התחייבו המוסדות הציוניים לקרוא ליישוב בשם בני ברית, וועדת השמות החליטה לקרוא למושב השיתופי ארגון מולדת "בני ברית". לאחר שאנשי המקום התנגדו לכך ודרשו להיקרא בשם סמלי או היסטורי, נקראו אנשי המקום ביולי 1940 לבירור אחרון לפני נקיטת צעדים ואנשי המקום נאלצו להסכים לשם "בני ברית". אולם השם לא תפס לעולם ע"י חבריו ולרוב הופיע בשילוב עם "מולדת", שם הארגון. עד ראשית שנות ה-50 הופיע השם בני ברית עם מולדת בסוגריים ולאחר מכן כבר נקרא המקום "מולדת – כפר בני ברית" וצירופים דומים.

הנכדה מעיין פדידה, מביאה את סיפורו של סבא שמעון

ילדותו של סבא שמעון  – בבית  ההורים במושב השיתופי במולדת

סבא שמעון נולד בתאריך 12.1.1945, בבית חולים העמק בעפולה. לימא שלו קראו גרטל ולאבא לואי. את הילדות בילה בגני הילדים של מושב מולדת לרבות בית הספר עד כתה ח'. בהמשך עבר עם כל ילדי הכתה ממולדת לבית הספר המשותף בעין חרוד – עם ילדי גבע, תל יוסף, עין חרוד איחוד, רמת צבי, כפר יחזקאל.

הוא סיים 12 שנות לימוד והתגייס לקורס טייס מספר 47, הגיע לשלב המתקדם והודח מאחר ולא רצה להיות טייס של מטוסים קלים (פייפר), אלא רק קרבי. בתום השירות הצבאי, חזר למושב בשנת 1966 והחל לעבוד בגידול צאן לחלב במשך כ – 20 שנה, השתתף כצנחן בשיחרור ירושלים ורמת הגולן  – במלחמת ששת הימים. כמה חודשים, לפני המלחמה הכיר את אשתו, אהובתו נאוה יעקובסון ז"ל ממושב היוגב והם נישאו כמה חודשים לאחר המלחמה בתאריך 1/11/1967. במלחמה בירושלים – בגבעת התחמושת, נהרג אחיה של נאוה – אמנון יעקובסון ז"ל. במלחמת יום הכיפורים היה בחמ"ל – מרכז סיוע אויר, שקבע את מיקום קו ההפצצה עבור מטוסי חיל האויר.

לנאוה ושמעון נולדו שלושה ילדים: אפרת, איריס ואמנון. כולם נשואים ויש לכל אחד מהםשלושה ילדים. סה"כ תשעה נכדים מדהימים: אמיר, אילון ואיילה אלסר, דניאל, עדן וליאם גדיש וגיל, מעיין והדר פדידה. בהמשך, סבא למד במדרשת רופין הנדסאי בע"ח, שימש כמרכז משק במשך כארבע שנים, היה מדריך חברת הילדים, מנה"ח של המושב,

בשנת 1995 סיים לימודי יועץ מס והחל לעבוד במשרד רו"ח בועז מקלר בניהול פרויקטים מול הסקטור ההתיישבותי, הקים משרד הכולל כ – 10 עובדים, בו הינו ממשיך לנהל ולעבוד עד היום. בתאריך 24/9/1997 סבא וסבתא נאוה עזבו את מושב מולדת ועברו לגור בכפר תבור, נאוה נפטרה לאחר מחלה ממושכת בתאריך 11/1/2014 ונקברה בבית העלמין בכפר תבור.

סבא ממשיך את חייו בכפר. במהלך 2018 למד גישור כולל פרקטיקום, מידי כמה שבועות, במסגרת קהילת המגשרים של עפולה, הוא מגשר תיקים של תביעות קטנות, שמתקבלות מבית המשפט לשלום בעפולה. לאחרונה סיים גם התמחות בגישור משפחתי, בתאריך 10/2015 הכיר את יפה כפיר, אתה הוא חי בזוגיות.

לואי – בעברית אריה, אך כולם קראו לו לואי. שם המשפחה שלנו היה גולדשמידט.

הוריו עלו ארצה מגרמניה בשנת 1936. אבא שלו הגיע מעיירה בשם נירנשטיין ואימא מפרייבורג. הם התיישבו במולדת שהייתה אז יישוב ׳חומה ומגדל׳ שהוקם ב – 1938. מספר סבא: "אני הילד השני והאחרון, יש לי אחות בכורה בשם נעמי. נעמי גדולה ממני בשנה וחצי, בזמן שנולדתי, אבא שלי היה עבד כמדי יום במושב , הודיעו לו לבוא לקחת אותי הביתה אחרי יומיים בבית החולים. בזמנו הייתה רכבת מעפולה עד הישוב גבע. נסענו ברכבת ומהרכבת עד מולדת הובילו אותי עם הוריי בעזרת סוס ועגלה. היה זה יום חורפי קר וגשום, הוריי סיפרו לי שהם כל הדרך התווכחו אם לכסות אותי או לא, הורה אחד ביקש לכסות אותי ושני פחד שמא איחנק. היו לי הורים מקסימים והסיפור הקטן הזה ממחיש את הדאגה והאהבה שלהם כלפיי".

סבא שמעון מספר – החיים עם סבא פופו

במולדת היה לנו בית משלנו. לרוב האנשים לא היו בתים, אלא צריפים. לנו היה בית בגלל הותק של הורי וכן כי היו להורי ילדים. זה היה בית בן שני חדרים וחדרון קטן נוסף.

ההורים שלי חיו בחדר אחד ואני ואחותי גרנו בחדר אחר. בנוסף הכניסו לנו הביתה סבא ממשפחה אחרת – מכיוון שלא היה לו איפה לגור… הוא היה סבא של בן כיתתי – דני עופר סבא היטנר – למיטב זכרוני הוא היה אדם זקן – מבוגר מהוריי בכ – 20 שנה, מיעט לדבר אך היטיב לעשות  לנו קסמים. קראנו לו בבית ״סבא פופו״.

קסם שעשה למשל – הוא היה מניח בכף ידו מטפחת והיה מלטף אותה ומקפיץ אותה מכף ידו בצורת ארנבת. זה היה מאד משעשע. קסם נוסף – היה לו כובע צילינדר (כמו ללורדים באנגליה  שבו היה מחביא לנגד עיננו כל מיני דברים קטנים, אומר ״הוקוס פוקוס״ ואז מראה לנו שאין כלום בכובע. בסך הכול היה נעים אתו, הוא חי אתנו בבית כשלוש שנים.

מקלחות ושירותים משותפים, חיים ללא סבא וסבתא

כשסבא פופו עזב את ביתנו, הוריי החליטו לבנות לנו מקלחת בחדר שהתפנה, קודם לכן התקלחנו במקלחת משותפת של המושב. נאלצנו ללכת מידי יום כחצי קילומטר מהבית על מנת להתקלח. המקלחת המשותפת הייתה למקום מפגש של המבוגרים ועבורנו גם משום משחק. היינו נפגשים שם עם חברים ועם האבות שלהם. אהבנו לשחק במים ואהבנו גם לנסות ולהציץ לבנות (שהייתה להן מקלחת נפרדת צמודה למקלחת הגברים) דרך החורים הקטנים בפח. לאורך המקלחות הייתה ריצפה ארוכה וחלקה באורך 6-7 מטר וניצלנו אותה למשחק מהנה-גלישה על הטוסיק מקיר לקיר כאשר אנו ערומים ועם סבון על הרצפה. מאד אהבתי את זה.

עד גיל 6-7 שלי, גם לא היו בבית שירותים, בסמוך לבית, היה מעין פחון עם דלת , שהיה מונח על בור ספיגה, בו היינו עושים את צרכינו ,זה היה די קשוח לצאת מהבית בקור ובחושך כדי ללכת לשירותים. בתור ילד זו חוויה מפחידה.  זוכר שההורים היו באים לשמור עלינו ועומדים בחוץ. בקיץ היה חום נוראי, הפח לוהט מהשמש, החרדונים היו רצים על הפחים, הרעש שהם עשו בהליכתם, היה מבהיל, ואם זה לא מספיק, לפעמים הייתה מפולת של האדמה בבור, זה היה קורה בעיקר בקיץ וכילד זה ממש הפחיד אותי. הוריי היו באים איתי עד שגדלתי. אני חושב שצורת החיים הזו נתנה לי גם הרבה ביטחון להמשך החיים, כי כילד צריך הייתי להתגבר על הפחד ולצאת החוצה בחושך.

אנחנו גדלנו בארץ ללא סבא וסבתא. לאימא היו שתי אחיות אחת בשוויץ ואחת באנגליה, זו מאנגליה לקחה את שני ההורים תחת חסותה ודאגה להם ביחד עם בעלה עד יום פטירתם. לאבא היו לו עוד חמישה אחים ואחות אחת, סך הכול שבעה. אח אחד (ארתור)  עלה ביחד עם אבא  לארץ וחמישה מהם עברו לארה״ב יחד  עם ההורים.

זיכרון מחורף ובוץ במושב

זוכר כילד בגיל 3-4 את החורפים מלאי הבוץ.

הבית שלנו שהיה בכניסה למושב, הכביש הגיע עד אליו ומשם עד לענפי המשק הייתה דרך עפר. בחורפים, כל הדרך שהובילה מהבית שלנו ועד לחצר המשק החקלאי, הכול התמלא בבוץ עמוק – היה כזה בוץ שיכולנו להיתקע בתוכו עם המגפיים ולא להצליח לעבור את הכביש. כילדים יכולנו להסתובב בחורף, רק עם מגפיים, רצנו בשלוליות, השתוללנו ונרטבנו בדרך מהבית לחצר המשק, לאזור המזכירות, צרכנייה, ענפי המשק ובחזרה.

אני זוכר שמשאיות שהביאו סחורה, מרוב בוץ, היו צריכות להיגרר על ידי טרקטור עם שרשראות כדי להגיע לענפי המשק ולהביא את הסחורה או לקחת סחורה.

צרור זיכרונות מבית ההורים במושב

בבית, הייתה לנו מקלחת שהיו מחממים על נפט – בויילר, בכל פעם שהפעילו את הדוד היה רעש חזק של בעירה של הנפט. בגלל שהדוד היה עשויי מצינור נוצר רעש מיוחד. מאד אהבנו שהייתה לנו מקלחת בבית.

בהתחלה לא היה לנו מקרר, היה מעין ״ארון אוויר״ – ארון שהדלת שלו עשויה רשת. שם החזיקו לחם, פירות וירקות. החזקנו לרוב קופסאות שימורים.

בשביל להביא חלב היינו הולכים כל יום עם כד ממתכת אותו היינו ממלאים חלב ומביאים הביתה. זו הייתה תקופה קצרה יחסית וכשהייתי בן ארבע בערך כבר קיבלנו מקרר – על קרח. את הקרח ייצרו במושב.

בקיץ אהבנו לנסוע יחד עם איש הקרח – (זה שמחלק קרח במושב) בעגלה שלו, שהייתה רתומה לסוס, אהבנו לאכול וללקק קרח מתוך השברים שנפלו כאשר דקר את בלוק הקרח לצורך חלוקתו לביתי החברים.

זוכר גם את מיטות הברזל  – מיטות עם קפיצי ברזל שעליהם מונח מזרון. דבר שמאד אהבתי היה להיכנס בקיץ מתחת למיטה, כי שם היה חשוך וקר לעומת הבית שהיה ממש חם. היה לנו בית עם גג שטוח בלי רעפים ובלי בידוד.

ליד הבית היה לנו ספסל קטן מעץ, אהבתי לשבת שם ולשחק שם. הייתי משחק שם עם מכוניות ועוד כל מיני משחקים ולפעמים גם עם חברים. לפעמים, כשאבא שלי היה חוזר מהעבודה הוא היה יושב איתי שם והיינו משוחחים.

בגיל 7-8 היה לי מבנה גוף קטן אך הייתי ספורטאי, גמיש ומאוד זריז. ספורטאי מצוין. אהבתי להעז ולעשות דברים מסוכנים, אחד הדברים שעשיתי היה לעלות על גג הבית ( יה לנו בית עם גג שטוח) ומשם לקפוץ ארצה. רציתי להוכיח לעצמי שאני יכול לקפוץ ולא לפחד, השווצתי גם להראות זאת לחברי, ולשמחתי אף פעם לא פחדתי מגובה. בבגרותי, בטיול בניו זילנד, בגיל 73 קפצתי "באנג'י " מגובה של 50 מטר.

חגים בבית ובמושב

אני זוכר היטב את החגים בבית, ההורים שלי חילוניים, אך ידעו לתת הרבה תוכן וערכים של מיונות ואהבת הארץ, המסר, היה בין היתר דרך החגים וימים חשובים למדינה. יש לי זיכרונות חמים שמרגשים אותי עד היום. כמו החגים:

חג החנוכה

את חג החנוכה היינו חוגגים בבית. אימא הייתה מכינה לנו תמיד מתנות, מתנה יכלה להיות חולצה, גרביים, מכנסיים, נעליים או ספר ללימודים שלנו. היא הייתה סוגרת את דלת החדר שלהם ומחביאה בו את המתנות. ביום יום יום, החדר שלהם היה סלון ובלילה זה היה חדר שינה שלהם, בחג, אימא הייתה סוגרת את החדר שעתיים קודם ומניחה על השולחן את המתנות עם ממתקים וחנוכיות. שתי חנוכיות לפחות – לי ולאחותי. היא גם הכינה סופגניות עם ריבה במו ידיה. אסור היה לנו להיכנס לחדר עד שהכל היה מוכן – בדיוק בשעה 19.00!  אני זוכר את ההמתנה והציפייה להיכנס לחדר. אני ואחותי חיכינו והתרגשנו לראות אילו מתנות נקבל. בכל פעם הייתה זו התרגשות נהדרת. לאחר שנכנסנו, שרנו קצת שירי חנוכה ואחרי שנרגענו מהמתנות היינו משחקים יחד. אהבנו לשחק ב״נחשים וסולמות״. אני אהבתי לשחק שחמט עם אבא ואימא וגם דמקה ודוקים. היינו משחקים יחד כמה שעות. זה נתן הרגשה נפלאה וחמימה של בית.

חג נוסף שאהבתי – פסח

פסח היה חג משותף לכל המושב וזו הייתה חוויה נהדרת. אהבתי שבפסח הדודים מטבעון (ארתור, גרדה, וילדיהם – עופרה, עוזי וזאבי) וגם הדודים מחיפה (יהודית ואלוייס שפירא) היו מגיעים כדי להשתתף אתנו בסדר פסח. הם היו מגיעים שעתיים – שלוש לפני כניסת החג.

היה לי קשר מיוחד וטוב עם בן הדוד – זאבי שהיה בן גילי. זוכר שהם היו מגיעים במשאית והילדים נסעו כל הדרך מאחורה על ארגז המשאית, שם ישבו על ארגז מעץ של תנובה. (כמובן שלא היו חגורים ולא היה להם מושב מרופד לשבת עליו), שמחתי בכל פעם שהגיעו. אנחנו הילדים שיחקנו עם בני הדודים ובערב היינו הולכים יחד לסדר פסח המשותף.

להורים שלי היו הרבה חברים במושב, ומלבד הדודים מחיפה והדודים מטבעון הצטרפו אליהם חברים מהמושב ואורחים שלהם שגם הכירו את הורי. הם אהבו לשתות יחד ויסקי ושאר משקאות, אחד החברים של הוריי היה צבי טוהר – (שהביא את אייכמן מארגנטינה) קברניט של אל על – היה לו אח במולדת – נתן טוהר, כשצבי הגיע היה מפנק את כולם בשלל דברים טובים. אהבתי את האנשים האלו ואת הייחד הזה שיצרו, אהבתי את הסיפורים שלהם.

ראש השנה

גם בראש השנה הייתה ארוחה משפחתית והדודים היו מגיעים. היה ערב משותף כמו בפסח. רוב החגים האחרים זה היה יותר במסגרת משותפת ובבית פחות נתנו לזה ביטוי.

ההורים שלי לא דיברו הרבה על העבר שלהם, ביניהם הם דיברו גרמנית. אחת הסיבות שלא למדנו גרמנית היא כי ביקשו מאתנו בבית ספר לא לדבר עם ההורים בגרמנית אלא רק בעברית. זה אחד הדברים שאני מתחרט עליהם עד היום  כי לא נתנו להם לדבר אתנו גרמנית ולכן לא למדנו מספיק טוב את השפה.(אחותי, נעמי – בהמשך חייה, למדה גרמנית בעת שהייתה בגרמניה להשתלמות לימודי פלדנקרייז).

 צילום משפחתי

טעמו של שוקולד

לאמא שלי היו שתי אחיות בחו״ל, הן היו שולחות מצרכים בדואר בתקופת הצנע – נס קפה, שוקולדים, סיגריות, קוביות סוכר ועוד.

ביום שישי אני ואחותי היינו מקבלים כמה קוביות שוקולד, אני הייתי אוכל קובייה אחת ושומר את השאר להמשך השבוע ואחותי הייתה אוכלת את כל קוביות השוקולד ביום אחד ואחר כך, במהלך השבוע הייתה מתחננת אלי ומבקשת ממני שאתן לה, תמיד בסוף נתתי לה משהו, ריחמתי עליה…

לשוקולד שקבלנו בחבילות קראנו,"לשון חתול" – מאד אהבנו אותו.

הזוית האישית

מעיין: ללמוד על הדורות אחורה היה מאד מעניין.