מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ביה יונה ואני סבתא של טליה יונה. אני ונכדתי משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי. אשמח לספר לכם את סיפורי וסיפור משפחתי.

נולדתי בשנת 1952 בבאר שבע להוריי משפחת עידן.

הוריי עלו מטוניס (ג'רבה) בשנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל. הם עלו לארץ ישראל מתוך אהבה לארץ ואמונה בחשיבות מגורים בארץ ישראל. הם הגיעו לארץ עם מזוודה אחת בלבד לכל אחד שהכילה ציוד מועט וממנו הם היו צריכים להתחיל לבנות את חייהם כאן בישראל.

כשהוריי הגיעו לארץ הם עברו לגור במושב הנמצא בנגב עם קבוצת משפחות יוצאי טוניס. בין המשפחות הייתה משפחה אחת, שאחד מבניה היה רב והוא נבחר לרב המושב להנהיג את הקהילה.

התנאים הכלכליים במדינה הצעירה היו קשים. בנוסף ישראל הייתה מוקפת מסביב באויבים. בתקופה זו היו הרבה מלחמות. הורי גרו בישוב זמני קרוב לעזה, בבתים שהיו עשויים מפח עד שבתיהם יהיו מוכנים. לעתים קרובות  הערבים מעזה חדרו לישוב וגנבו להם ציוד.

ילדות במושב שרשרת

לאחר שהבתים היו מוכנים, המשפחה עברה ליישוב הקבע, למושב "שרשרת". גדלתי במושב שרשרת ולמדתי בבית הספר "מעגלים". הייתי ילדה אחראית ודאגתי לאחיי הקטנים. התחביבים שלי היו להיפגש עם חברותי ולדבר עם אחיות שלי.

במשפחתי יש עשרה אחים ואחיות. חמש בנות וחמישה בנים. אני הילדה השלישית. הייתי חברה בתנועת הנוער "בני עקיבא". אהבתי מאוד את הפעילויות בשבתות. ולמדתי מהם הרבה ערכים. נהניתי גם מהפעילויות החברתיות המגוונות במהלך הפעילות.

לאחר לימודי תיכון יצאתי לשירות לאומי בקיבוץ "שעלבים". שם עבדתי בבית ילדים עם ילדי כיתות א' ו ב'. נהניתי להכיר מקום מיוחד. לאחר שסיימתי את השירות לאומי למדתי בבית ספר לאחיות "שערי צדק" בירושלים. בסיום הלימודים עבדתי בבית החולים "שערי צדק".

לאחר מכן יצאתי עם בעלי ועם בתנו שבת תשעה חודשים לשליחות.

יצאנו לשליחות

כשיצאתי לגמלאות התחלתי להתנדב בתור יועצת יחד עם בעלי שיצא לגמלאות כמה שנים לפני. מאז שיצאתי לגמלאות אני מנצלת את הזמן לפגוש את נכדי ומקשיבה לשיעורי תורה שרבנים מעבירים וכך מרגישה יותר מחוברת לקב"ה.

סיפור משפחתי

ברצוני לשתף אתכם באחד הספורים, שהוריי הרבו לספר, שמתייחס לחיי היהודים בטוניס (ג'רבה), בתקופת מלחמת העולם השנייה. השואה האיומה שהתחוללה  באירופה הגיעה גם לטוניס.

היה זה בשנת תש"ג 1943 בשבת פרשת תרומה בשעה 09:30 בבוקר, בשעה שהיהודים התכנסו בבית הכנסת לתפילת שחרית. הגיחו לפתע שתי משאיות לבית הכנסת "הכוהנים" שברובע הגדול. שם התפלל רבי משה כלפון הכהן-רב הקהילה.

מהמשאיות ירדו חיילים וקצינים נאצים ודרשו לקבל לידיהם תוך 3 שעות כופר של 50 קילוגרם זהב. הם אף איימו ברצח, שאם הכסף לא יגיע בשלמותו ובזמן שהם הקציבו, הם ירצחו את רב הקהילה ולאחר מכן את כל יהודי הקהילה.

הרב משה כלפון הכהן השיב להם, שהוא אינו יכול להיענות לדרישתם, עד שלא יביא את הדברים לידיעת בני הקהילה שברובע הקטן. הגרמנים ענו לרב כי הם לא מוכנים לחכות, והם מוכנים לקחת אותו ברגע זה אל הרובע הקטן על מנת לשמוע את תשובתם. הרב, שהבין שמדובר בעניין של פיקוח נפש, נסע איתם לרובע הקטן. לימים, כשנשאל הרב משה כלפון הכהן האם לא פחד בעת שנלקח כבן ערובה? השיב הרב: "באותה שעה התייאשתי מחיי, ומסרתי עצמי בשביל בני עמי, ולא הרגשתי כלום".

בעקבות הגזרה הקשה, תפילת השבת ברובע הגדול הופסקה, והקהילה הייתה בחרדה גדולה. וברחובות הרובע הסתובב קול קורא:

"קהל נכבד! בשם הרבנות, כל מי שיש תחת ידו זהב, בין בצורת תכשיט ובין סתם זהב – עליו להביאו תיכף לבית הכנסת "הכהנים". במידה וישנם תכשיטים טמונים באדמה, חובה לחפור ולחלל שבת על זה ואין בכך שום חשש לעבירה, זוהי הצלת נפשות. אך מי שלא יציית לפקודה זו, הזהב שברשותו יוחרם".

ההכרזה עשתה רושם רב על כל תושבי הרובע, וכל המתפללים הלכו לבתיהם ואספו את הזהב שהיה ברשותם. באותה שעה, יצא הרב רחמים חי חויתה הכהן בכבודו ובעצמו אל הרחוב ובידו סל, כדי לאסוף בו את הזהב  והיה הולך ובוכה.

לאחר שלוש שעות, הזהב שנאסף נשקל. והתברר כי נאספו רק 43 קילוגרם. הגרמנים שיחררו את הרב ונתנו לקהילה הארכה להשיג את הזהב הדרוש עד ליום המחרת. בלילה הוזעקו צורפים יהודים להתיך את הזהב ולערב בו נחושת כדי להגיע למשקל הנדרש. בבוקר המחרת, נשמע פיצוץ ורעש אדיר באי, וקולות של אווירונים מכל עבר. לבסוף התברר כי האנגלים והאמריקנים תקפו את הגרמנים, שהסתלקו מיד מג'רבה. כעבור שעה קלה לא נשאר אפילו גרמני אחד באי ג'רבה.

לאחר ששקטה הארץ מן המלחמה התחייבה ממשלת תוניס לשלם פיצויים על נזקי המלחמה וביניהם על נזקי הזהב. יש ששמחו על כך, יש שראו בתשלום הזהב כפרת עוון וסירבו לקבל עליו פיצוי.

ולסיום אמליץ לכם לנצל את זמנכם לדברים חשובים וטובים.

מסר מסבתא: "ואהבת לרעך כמוך" ולדבר בעין טובה על כל אדם. להתנהג בכבוד ולנצל את זמני לדברים חיובים וטובים.

סבתא באירוע משפחתי

הזוית האישית

הנכדה טליה: תודה לך סבתא שפינית מזמנך לספר לי את קורות משפחתנו. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.