מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל נולדה במרוקו בשנת 1940.

שם הלכה לגן  רק של ילדות, בגיל עשר עלתה לארץ כילדה, עולה בודדה ממרוקו עם קבוצת ילדים, בעליית

הנוער. יחד עם ילדים נוספים שעלו יחד איתה, נשלחה סבתי לקיבוץ מעגן שבכינרת.

 

סבתא מספרת: "אין צורך לתאר את יופיו של המקום לחוף הכנרת, עשו זאת לא מעט לפני , רחל המשוררת.

בקיבוץ חילקו אותנו בצריפי עץ ארוכים 2 ילדים בכל חדר וללא שירותים" ככה ילדה בת 10 צריכה להתחיל את

חייה לבד! זה לקום מוקדם בבוקר, לסדר מיטות ,להתארגן ,ללכת לארוחת בוקר ואז לעלות על טרקטורים

ולהתפזר למקומות העבודה עם זה לרפת, ללול, בתי ילדים, חדר אוכל ומטבח.

 

אותי שלחו לסדר את חדרי ילדי המשק, לעזור בהאכלה. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לחדרים לנוח שעה,

משם הולכים לכיתה. בכיתה יושבים על ספסלים ומנסים ללמוד ולקלוט מה שהיה קשה מאוד אחרי יום עבודה.

האמת היא שאני לא זוכרת כלום ממה שלימדו אותנו.

 

בערבים היה מאוד נחמד התאספנו למועדון, שרנו, רקדנו ריקודי עם (מה שאני עושה עד היום) החיים בקיבוץ

היו נעימים כל שעה פנויה רצנו למים (לכינרת) למען האמת רוב הקיץ היhנו בכינרת….הנופים היו מדהימים

השדות הפורחים מטעי הבננות והתמרים הנפלאים של עמק הירדן. הייתה לי משפחה אומנת לשעות אחרי

הצהריים ולעתות מצוקה ולמען האמת זה לא עבד כל כך טוב.

 

בטקס לחללי צה"ל של קיבוץ מעגן השתתף בזמנו ראש הממשלה משה שרת. מטוס אשר היה אמור לפזר

פליירים התרסק מעל הקהל והרבה חברי משק נהרגו. אותנו חברת הילדים הזיזו שעה קודם והושיבו אותנו

במקום אחר וחברי המשק הוותיקים ישבו במקומנו כי שם היה צל ושם בדיוק התרסק המטוס. 

 

אהבתי הגדולה למילה הכתובה ולספר עזרה לי להתגבר על חוסר ידע, חוסר משפחה ילדה בודדה בחברה

גדולה וזרה. הגעגועים למשפחה ולבית היו קשים מנשוא, המשפחה המסורתית שולחן ערב השבת, ברכת הגפן

של האב, איך אני יכולה עכשיו לספר לנכדתי שאמא שלי האוהבת והדואגת שולחת את ביתה הקטנה לפלסטינה

(ככה נקראה ישראל בזמנו), כאשר אינה יודעת כלל מתי תראה אותה שוב …

 

מהקיבוץ התגייסתי לצה"ל כקשרית בחיל השריון בחטיבה 7 . אחרי הצבא הכרתי את עדי (בעלי) ומשם המשכנו ויצרנו משפחה מורחבת ומקסימה. בניהם כמובן נכדתי הקטנה איה, איתה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב

דורי ויחד אנו מתעדות את הסיפור." 

 

סבא עדי , סבי שירת בצוללות הראשונות שהיו בארץ."תנין"  "דולפין" ,הוא נשלח לאנגליה ללימודים. הוא שירת

12 שנים בצוללות, הוא חווה לצערו הרב את טביעת הצוללת "דקר"  שכל חבריו נספו. התפקיד שלו בצוללת היה

תצפיתן הוא היה מגיע הביתה לפעמים פעם בשבועיים, לפעמים אפילו פעם בחודש.

 

באחת הפעמים הטבח של הצוללת חלה ועדי התנדב לבשל, הוא בישל אורז רק שכח את כמות האורז ואז

הסיר התמלא ועוד סיר התמלא וככה הצוללנים אכלו כל השבוע אורז…..(זה סבא) ביתו הגדולה קראה לו "דוד" כי הוא לא היה בבית….

 

כשסיים את תפקידו בצוללות נשלחה המשפחה ליפן בתפקיד "עוזר נספח צה"ל". יפן הם התגוררו בטוקיו

(עיר הבירה של יפן)הבית היה בית יפני מסורתי. הרחובות המו אנשים והכול נראה כמו ביום עצמאות. לכו

הדאגה של סבי הייתה שהבנות לא ילכו לאיבוד אז אימץ סבי שיטת צה"ל ותלה על צוואריהן דיסקית עם השם

ומספר הטלפון. 

 

אימי הייתה ילדה קטנה מתוקה והיא התחבבה מאוד על היפנים הם תמיד חייכו  וליטפו לה את הפנים. אז אימי

החליטה שהיפנים אוהבים עולים חדשים…. בבית הספר "סיסן אינטרנשיונל" שהיה בית ספר קתולי שבו מלמדות

רק נזירות מכל העולם.

 

הסיפורים המצחיקים באמת היו כאשר הם חזרו לארץ ,שתי ילדות מחונכות עם קוד התנהגות נוקשה. כשחזרו

צחקו עליהן בכיתה כל פעם שניכנס מבוגר לכיתה: המנהלת, המורה, המזכירה, או אפילו השרת, אימי נעמדה

וקדה קידה כמקובל ביפן.

 

נהנתי לעבוד איתך במחשב בטקסט ובכללי כי זאת את. את סבתא מיוחדת ! אני לא מכירה אף סבתא

כמוך. את אוהבת כל עבודה שלי בקרמיקה, אפילו שיש עבודות שהן לא איכותיות את אומרת שהן מושלמות

אני כל כך אוהבת אותך……..

איך להגיד את זה הפרויקט הזה "קשר רב דורי" מושלם הוא מקרב בין שני אנשים!

מזל שאמרתי לך את זה כי הדורות הבאים לא יראו כאלה אנשים טובי לב כמוך!

הרבה פעמים את אמרת אחרי סיפור: "מה את לא יודעת, על סיפורים שלא ידעתי שקיים כזה דבר….זה היה כיף!

הכרתי הרבה יותר את סבתי !!!

 

איה שלי!

מילה חמה ואוהבת כל כך הרבה מוסיפה בכל מצב לכל אחד, להרגיש שהוא שייך ולא בודדו זו הייתה הרגשתי ,

יפה שלי. עברנו תהליך שעורר אותי והזכיר לי את חיי כמו בסרט. לפעמים בכיתי, אך הטוב ביותר היה שהייתאיתי. אני מודה ומעריכה את בית הספר שמוציא לאור פרויקטים כל כך חשובים.

משפט אחרון מסכם את הכול חוויה מקסימה לשבת בכיתה עם נכדתי !