מאגר סיפורי מורשת

לאחר המלחמה, בשנת 1945, חזרתי מבאזל שוויץ לעיר מלהוז שבצרפת. בשנים 1943-1945 הבריחו אותנו, הילדים (סבא, סבתא ואותי), להרי האלפים בשוויץ. ההורים שלי נשארו בצרפת בכל תקופת המלחמה. עזבתי אותם בגיל 3 ופגשתי אותם בגיל 6. הוכנסתי לכיתה א' וכך המשכתי עד כיתה ד'.

במלהוז חייתי במשך 5 שנים כאשר החיים מתנהלים כפי שהיה לאחר המלחמה, בנסיון לאחות את השברים.

ביולי 1951 ההורים שלי הודיעו לי שאני נוסעת לישראל, לסבא וסבתא, שעלו לישראל לעפולה לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להתאחד עם בנם אשר עלה לארץ בשנת 1933.

מאוד לא רציתי, כי היה לי קשה לעזוב שוב, מקום מוכר, אך זה לא עזר לי. ואני בגיל 11 התלויתי לחברה טובה של ההורים שלי, פאני גולדברג ז"ל.

ממלהוז נסענו עם רכבת למרסי אשר בה היה נמל גדול. לפני עמדה אונייה גדולה. פתחתי זוג עיניים משתאות כי מעולם לא ראיתי אונייה כה גדולה.

שמה של האונייה היה "ירושלים". עלינו עליה וכל מחשבותיי הן "מה צופה לי העתיד?" כי לא נאמר לי אם אני חוזרת או נשארת בארץ ישראל.

הנסיעה הייתה קשה מאוד מפני שסבלתי ממחלת ים. והנה, אנחנו רואים את חופי הארץ ואת רכס הר הכרמל. אט אט אנו מתקרבים ורואים גם את הבתים ואמרו לי שזאת חיפה והכול נראה כל-כך יפה וירוק.

אנו נכנסים לנמל ואני מתחילה להתרגש כי זו הפעם הראשונה שאני נפגשת שוב עם הסבים שלי, לאחר המלחמה. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה כשראיתי אותם. התחבקנו והתנשקנו ולאחר מכן נסענו לעפולה.

שם גם נפגשתי לראשונה עם מאיר הדוד שלי, שהוא אח של אימי, ועם אשתו ובתו. דוד מאיר עלה לארץ בשנת 1933 ולמד באוניברסיטה בירושלים, בסיום לימודיו שובץ בעפולה כמורה למתמטיקה ופיזיקה. דוד מאיר הוא הסיבה שסבי וסבתי החליטו להתגורר בעפולה.

בפני נפתח עולם שונה לחלוטין ממה שהכרתי בעבר. מחינוך קשוח וקפדני לחינוך עצמאי וחופשי – והדבר קסם לי מאוד. פתאום אני יכולה לצאת ואני לא חייבת לחזור הביתה על הדקה. כל מה שעליי לעשות הוא להגיד מתי אני חוזרת ולעמוד בלוח הזמנים. זו הייתה תקופת הקיץ ואני יכולתי ליהנות מכל רגע.

נסענו לחיפה ושם הכרתי עוד בני דודים והיה כל-כך נחמד לראות שיש עוד משפחה מלבד אבא, אימא ואח. כאן גיליתי עוד בני דודים מצד אמי. אני מגלה משפחה חמה ונעימה וזה קסם לי.

הקיץ עובר ואני עדיין לא יודעת מה צופה לי העתיד? כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים סבי וסבתי אומרים לי כי אני מתחילה ללמוד בבית הספר בעפולה, בכיתה ה'.

ושוב אני נחשפת לעולם חדש. הבעיות אשר עמדו לפני היו כפולות ומכופלות: האחת, הסתגלות לחיים שונים ממה שהכרתי עד עלייתי ארצה. והשנייה הייתה נושא השפה. כאן הייתי חייבת ללמוד שתי שפות נוספות: גרמנית, מאחר וסבא וסבתא דיברו גרמנית, ועברית.

היות ובית סבי היה בית דתי שובצתי לאותו בית ספר שבו דודתי לימדה, בית ספר יסודי ממלכתי-דתי עפולה.

היום הראשון היה הלם מוחלט. כאשר נכנסתי לכיתה בפעם הראשונה ראיתי לפני ילדים עם צבע עור שונה לגמרי משלי, דבר שלא היה קיים בבית הספר שלי. בצרפת היו רק אירופאים והנה אני מגלה כי יש עוד אנשים בצבע שונה.

מהר מאוד התברר לי כי הכיתה הזאת הייתה כיתת עולים אשר היו בה מגוון תלמידים מכל קצוות העולם ושגם הם לא ידעו עברית. היו ילדים מלוב, מלבנון, תימן, רומניה, בלגיה, צרפת ועוד…

הקשר הראשוני איתם היה קשה כי הם כבר ידעו מספר מילים בעברית. רובם היו ילדים אשר היו בארץ ללא הורים, שחיו בתוך מוסד אשר נוהל על ידי זוג אשר הקדיש את חייהם לטובת ילדים אלה, והם גם היו חברים של סבי, סבתי וכן של דודי. רק שניים או שלושה תלמידים היו ילדים עם משפחות.

לא היה קשר ישיר בין הכיתה שלנו, אשר בתחילה למדה במבנה שונה מחוץ לכותלי בית הספר, לבין שאר הילדים אשר נקראו "הצברים". הם לא התערבבו איתנו ואנחנו לא התערבנו איתם.

אך אט אט למדתי עוד מילה ועוד מילה. כך גם היה בבית. למזלי היה לי כישרון לשפות כך שזה עזר לי לא מעט. בנוסף לכך הייתה לי ידידה ממוצא הונגרי והיא דיברה רק הונגרית ועברית ולכן לא נותרה לי ברירה אלה ללמוד עברית.

בקיץ הראשון הייתה לי הזדמנות להכיר את משמעות הקיבוץ, כאשר בן דוד של אמי אשר התגורר בקיבוץ דברת הזמין אותי. שם הוא הסביר לי איך פועל הקיבוץ וגם סיירתי בו וזה היה המגע הראשוני שלי עם הקיבוץ ועם חיי הקיבוץ שלא דרך סרטים. זו הייתה חוויה מוחשית.

כל חיי הצעירים היו בעפולה. נישאתי בשנת 1958 ובשנת 1961 עברנו לקריית גת, שגם הייתה בתחילת דרכה. שם הקמתי את משפחתי: נולדו 3 בנותיי, 11 נכדים ו-22 נינים.

הזוית האישית

הנכד אילן: אני מאחל לסבתא שיהיה לך תמיד כיף. סבתא אסתר: אני מאחלת לך שתמיד תהנה מכול דבר שאתה עושה וכאשר אתה עושה אותם תעשה אותם בכול נפשך.