מאגר סיפורי מורשת

שמי גאיה אקרמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף יחד עם סבי, גדעון ברנר, שאת סיפורו תיעדתי.

סבא גדעון מספר:

"נולדתי בפראג שבצ'כיה בשנת 1938. בתחילת 1939 פלשו הנאצים לחלק מצ'כיה, והתחילו הגבלות על חיי היהודים במדינה. הורי החליטו לא להישאר יותר בצ'כיה והצליחו לקבל אישור משלטונות המנדט הבריטי שבארץ ישראל לעלות לארץ. האישור כלל אך ורק את אמי אבי ואותי – הסבים נאלצו להישאר בצ'כיה ובהמשך הזמן נשלחו למחנות השמדה.

דודתי, אחות אמי, הצליחה לעלות ארצה לפנינו באמצעות נישואים "פיקטיביים". "החתן" היה ארץ ישראלי שנסע לאירופה כמו צעירים ארץ ישראלים נוספים להתחתן עם רווקות ולהביא אותן ארצה עם דרכון החתן.

הורי נקלטו בתחילה בבית הוריו של החתן. לאחר זמן עברו לתל אביב ושם הלכתי לגן הילדים. התחלתי ללמוד עברית (בבית דיברו צ'כית, וגרמנית). זכורה לי, תקופת המנדט הבריטי, במיוחד בימי ה"עוצר", כשאסור היה לצאת מן הבית, אלא לקניית מצרכים חיוניים ואנחנו הילדים היינו קופצים בין חצר לחצר ומתגרים בחיילים הבריטים שנקראו "כלניות". קראנו להם "כלניות", בגלל כומתות הצנחנים האדומות שהם חבשו.

בעת מלחמת העולם התגייס אבי לצבא הבריטי, כדי להלחם נגד הנאצים ואמי החליטה לסייע בפרנסת הבית והפכה את המטבח הקטן בביתנו לתעשיית פרילנים משוקלד ומרציפן. אני כמובן נהנתי מהשאריות. עברתי ללמוד בפנימיה  בבן שמן וכשהתחילו התנכלויות של ערביי לוד, לפני פרוץ מלחמת השחרור, העבירו אותנו הילדים בעזרת משוריינים לכפר ויתקין. בדרך ליד העיר לוד ירו עלינו ושמענו את פגיעות הכדורים על דפנות הרכב המשוריין. אחר כך חזרתי למקום מגורי בתל אביב. בתל אביב היינו קבוצה של חברים מאוד מגובשים – שיחקנו כדורגל, "ומלחמות" בין שכונות עם "כלי נשק" מאולתרים שבנינו בעצמנו.

למדתי  בבית הספר היסודי תל נורדוי שבתל אביב. מתל נורדוי עברתי לתיכון "גאולה" הייתי בתנועת נוער שעסקה גם בספורט "ברית מכבים עתיד".

בצבא התגייסתי לחטיבת גבעתי ואחרי הטירונות העבירו אותנו לחיל השריון, שהחל אז להיבנות. בסוף הטירונות נשלחנו לסיני בעקבות המלחמה שהתנהלה באזור. במהלך שירותי באזור אל עריש כששמרתי ליד בניין המושל נעצר לפתע אוטובוס תיירים לידי ומתוכו זינקו למרבה ההפתעה אמי ודודתי שכמובן לא ידעו שאני שם הייתה פגישה מרגשת וכל נוסעי האוטובוס צילמו את המפגש.

 בשירות הצבאי

אחרי הצבא נסעתי לוינה ללימודי רפואה וטרינרית וכעבור שנה התחתנתי עם מי שהכרתי בסוף השירות הצבאי ואישתי עד היום, טובה. לקראת סוף לימודי נולד הבן הבכור שלי דרור בוינה. חזרנו ארצה, התחלתי לעבוד כרופא שדה במשקים חקלאיים במסגרת אגודת "החקלאית".

הזוית האישית

סבא גדעון ברנר: פתחתי בפני נכדתי חלון לחיים.

גאיה הנכדה: נהנתי לשמוע את הסיפור של סבא וללמוד על חייו.

בשנת 2018, אחותי, שירה אקרמן, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, טובה ברנר ויחד הם העלו את סיפורה של סבתא טובה: "החיים בירושלים".