מאגר סיפורי מורשת

אבא שלי אברהם ברוך בן זאב, אליהו הכהן אקשטיין נולד ברומנייה בעיר אורדיה, העיר הייתה מלאה ביהודים ואפילו באלון שבות היישוב שבו אני גרה היום יש לפחות ארבעה אנשים שהגיעו מאורדיה. היו שם את כל הזרמים של היהדות אבל רוב היהודים שמרו שבת וקיימו מצוות.

אבא היה רביעי מתוך חמשת ילדים. שלושה אחים – הבכור היה ארנו שתי אחיות רחל ואלוירה ואח יותר צעיר זולטן. אבא שלי למד גם בחדר וגם בבית ספר ממלכתי שנקרא גימנסיה שלימד מקצועות כמו תנ"ך.

בשנת 1944 כשאבא היה עוד בתיכון פלשו הגרמנים לרומניה והשפעתם הורגשה היטב . הוא היה חייב לעזוב את בית ספר ולעבוד בעבודות קשות בכבישים. תוך כדי עבודתו הגרמנים התחילו להעביר את כל היהודים מכל חלקי העיר וגם מהכפרים מסביב לגטו. הדירה שלו הייתה בתחום הגטו והמשפחה היתה חייבת להכניס עוד משפחות לביתם הקטן שכלל חדר שירותים אחד. העבודה שלו ביום הקמת הגטו הייתה להדריך את המשפחות לאן ללכת. אבא חיפש לעצמו עבודה אחרת והשיג עבודה בבית חולים במשמרות. העבודה הייתה יותר קלה פיזית אבל קשה נפשית, כי הרבה אנשים פצועים ומעונים הגיעו לבית החולים.

עד שהתאקלמו למצב החדש כבר החליטו הגרמנים להוביל אותם אל מחנות הריכוז. בסך הכל עברו רק שלושה שבועות מאז הקמת הגטו. אבא וזולי רצו לברוח, אבל אימא שלהם אמרה שהיא לא עוזבת את ההורים שלה, שהיו בשנות ה-90 לחייהם. היא אמרה שהם יכולים לברוח. הם היו מאוד קרובים לסבא וסבתא שלהם וגם ממושמעים ולא ברחו.

הם ידעו שההובלה למחנות הריכוז תהיה בשבת שבאותה שנה הייתה גם ערב שבועות, אבא שלי עבד בבית חולים בליל שבת. כשהוא סיים את המשמרת הוא רץ הביתה כדי לגלות שכולם מתחילים לצעוד לכיוון תחנת הרכבת .הוא שוב רץ מהר כדי להיפרד מסבא וסבתא ולקבל ברכה והספיק להגיע לקרונות הרכבת ביחד עם כל משפחתו, למעט האח הבכור שכבר עבר לגור בבודפשט.

הנסיעה בקרונות הייתה סיוט אחד גדול. הקרונות היו דחוסים עם משפחות, זקנים, תינוקות. אנשים צווחו, התפללו, תינוקות בכו, והתלוננו שהיו צמאים ורעבים והצחנה הייתה בלתי נסבלת כי לא היה מקום לעשות את הצרכים. המון אנשים מתו בדרך. כשהגיעו לאושוויץ הדלתות נפתחו וכולם היו חייבים לקפוץ מהר ולצאת מהקרונות. אבא לא הספיק לחבק את אימא שלו, דבר שציער אותו רוב חייו.

כשירדו מהקרונות הפרידו את הגברים והנשים והם עברו "סלקציה". הוא ואחיו הופנו לקבוצה שייעדו  לעבודה. אימו סבא וסבתא שלו הופנו לתור המיועד להשמדה. אבא שלו רץ כדי לברוח ממכת רובה ורץ לשורה של השמדה במקום שורת העבודה, גם אחיותיו הופנו לעבודה.

למעשה אושוויץ רק הייתה תחנה ראשונה בשבילם. משם הם נסעו לבוכנוולד ועברו בעוד המון מחנות. אבא הצליח  לשרוד בגלל רצונו העז לחיות. הוא כל הזמן טיפל בעצמו ודאג לניקיון גופו, הוא לא ויתר על מקלחת או רחיצה אפילו יום אחד. כשלא היו מים זורמים בחורף כי הצינורות קפאו הוא רחץ את עצמו בשלג. הוא תמיד אמר שכל הבריונים מעירו לא שרדו את השואה, אבל הוא כן כי לו היה הרצון לחיות.

כשהגרמנים הובילו אותם בצעדת המות הוא דירבן את אחיו לברוח. הוא אמר שאם ימשיכו לצעוד זה יהיה מוות בטוח. הם זיהו הזדמנות לברוח לתוך היער והגרמנים ירו עליהם אבל פספסו. זו הייתה תחילת דרכם בחזרה לחופש. בתחילה הוא ואחיו חזרו לרומניה לראות אם מישהו עוד חי. למזלם כל האחיות רחל ואלוירה ואח הבכור שרדו את השואה. אבא ואחיו זולי שהו באורדיה עד לאחר שאלוירה התחתנה, (כחצי שנה) הם החליטו שהם לא רוצים להישאר ברומניה. בארה"ב באותו זמן היו מכסות הגירה. כדי להתגבר על המכסות הם שיקרו לגבי גילם וזה אפשר להם להתחבר לארגון שטפל ביתומים עד גיל 16. הם הגיעו לניו יורק לגמרי לבד בלי שום קרובי משפחה שיכלו לעזור להם. אבא התחיל ללמוד אנגלית ופרנס את עצמו בעבודות מזדמנות כמו שטיפת כלים. אחד האחראים בבית היתומים הבין שיש לו קול יפה ועודד אותו ללמוד להיות חזן וכך הוא התחיל ללמוד פיתוח קול. זה גם ניחם אותו קצת לשיר את מנגינות ילדותו.

לאבא היתה ידידה והלך לבקר אותה במקום עבודתה. היא סיפרה שיש לה חברה שהיא חושבת מאוד תתאים לו וזאת היתה אמי. הם יצאו כמה פעמים והרגישו בנוח אחד עם השני. תוך כדי הדייטים, אימא שלי חשה ברע והייתה זקוקה לניתוח אפנדציט. אבא הגיע לבית חולים עם זר פרחים ענקי והציע לה נישואין. הם יצאו בסך הכל כשלושה שבועות. לאחר מכן הוא הלך לאימא שלה לבקש רשות להתחתן איתה. זה קרה בפברואר 1953 והם התחתנו ביוני 1953.

אימא שלי ציפורה פייגה פאני נולדה באנטוורפן בבלגיה. היא היתה הצעירה ביותר והיו לה שבעה אחים. אמי כנראה (יש גרסאות שונות) נולדה עם נכות מסוימת כשהיא הייתה צעירה היא הייתה חייבת ללכת עם סד על הרגל או בכסא גלגלים. אמי נולדה למשפחה עשירה והיו להם מטפלים ומשרתים. אבא שלה היה סוחר יהלומים ובעל צדקה גדול.

עניים רבים היו מגיעים לדלת ביתם כי היה קשה להתפרנס באותו זמן ולכולם היו נותנים מעט כסף. כשהגרמנים פלשו לבלגיה בפעם הראשונה הרבה יהודים ברחו, אבל אחר כך ראו שזה לא כל כך נורא וחזרו. לאט לאט התנאים החמירו. אימא שלי התחילה ללבוש את הטלאי הצהוב, אסור היה להסתובב בחשיכה. יום אחד דפק על הדלת יהודי עם גיבנת, כל היהודים בקהילה לא אהבו אותו וצחקו עליו. רק סבא וסבתא שלי ריחמו עליו ונתנו לו תמיד אוכל וכסף. הוא בא להזהיר אותם שהגרמנים הולכים  לקחת את הבן שלהם למחנה עבודה. הבן ששמו היה צ'ארלס החליט לברוח וכתוצאה המשפחה הייתה חייבת לברוח בין לילה, כי אחרת הגרמנים היו מענים אותם. סבא דאג מזמן לתעודות זהות מזויפות משכנו שהיה שוטר לכן הם היו מוכנים. סבא וסבתא, אימא, אחותה, אח נשוי ואשתו ברחו. הם היו מתחת לעגלה משא מלאה תפוח אדמה ואסור היה לצייץ. מבעוד מועד אימא שלה תפרה בתוך הבובה שלה הרבה יהלומים וכסף. מהעגלה עלו על רכבת למרסיי. היה פחד אימים כי הגרמנים הסתובבו ברכבת ובדקו את תעודות הזהות. בחסדי שמים הם הצליחו להגיע לדרום צרפת שם ראו שהגרמנים נמצאים ומושלים ביחד עם הצרפתיים .הם הבינו שאי אפשר להישאר במרסיי.

סבא שכר מדריך כדי להביא אותם לשוויצריה. הם יצאו בלילה והלכו דרך יערות צרפת בגשם ובחושך. לא רחוק מהגבול המדריך עזב אותם בסערה ובערפל. לפני שהוא נטש אותם הוא הראה  להם את כיווני ההליכה. הם התחילו לצעוד בלי לדעת לאן הולכים ביער, בחשכה, בבוץ. היו חייבים לסחוב את אימא שלי כיוון שהייתה נכה. פתאום הם שמעו משהו בגרמנית ונביחות של כלבים.סבא שלי התחיל להגיד שמע ישראל כי הוא חשב שהגרמנים תפסו אותם ויהרגו אותם. אז הגיע שומר הגבול שאמר אל תדאגו, אתם בשוויצריה.

הם ניצלו! מכיוון שהיה להם יהלומים שעזרו להם לברוח את הגבול ולחיות אחכ בשוויצרייה, הם גרו בפנסיון קטן עד תום המלחמה. סבא שלי נפטר בשוויצריה בסוף המלחמה משברון לב וסוכרת.

אימא ואבא שלי ביום האירוסין

לאחר המלחמה אימא שלי עברה כמה ניתוחים שאחד מהם אפשר לה ללדת, ועוד אחד שעזר לה ללכת בכוחות עצמה, אבל גרם לה ללכת עם צליעה. אחרי הניתוחים הם עזבו את שוויצריה וחזרו לבלגיה לתקופה קצרה כי ראו שלא נשאר שום דבר מביתם שהופצץ תוך כדי המלחמה. בזמנו כבר היה לה אח אחד שהתגורר בניו יורק והוא הביא אותם לארצות הברית בשנת 1950. כפי שסיפרתי, אמי הכירה את אבי ומהר מאוד הם התארסו. בתחילת הנישואין אבא עבד כחזן בבית כנסת שהיה באזור בו היו מייצרים ומוכרים כובעים. עובדה זו הערימה קושי על חיי המשפחה כי הוא היה צריך להיות שם בשבתות. לכן הוא נאלץ לעזוב את החזנות (למעט ימים הנוראים) והתחיל לעבוד עם גיסו כסוחר יהלומים. תוך שמונה שנים היו ארבעה ילדים: שלושה בנות – מרים, ויקי, ורחל (על שם הסבתא שנפטרה מסרטן), ובן – אביגדור זאב על שני הסבים.

נולדתי בשנת 1955 בת בכורה, כולם מאוד שמחו במיוחד אבי שהיה יכול לתת לי שם על שם אמו שנהרגה בשואה עד היום אני מרגישה כמו נר זיכרון לדור ההוא ולכן אני שמחה להשתתף בשרשרת הדורות. כאמור היינו ארבעה ילדים במשפחה, בזמנו זה נחשב משפחה גדולה יחסית למשפחה אמריקאית טיפוסית לאחר מלחמת עולם השנייה.

שלושת הבנות חלקו חדר. למרות שלא היה הרבה כסף בבית והרגשנו זאת כולנו, התחנכו בבית ספר יהודי פרטי שעלה הרבה כסף ואני הייתי גם בחוג פסנתר. בנוסף לכך היינו נוסעים להרבה חופשות בקיץ או שהיינו הולכים למחנות קיץ של שישה שבועות. במחנות הקיץ ספגתי הרבה ציונות כי היינו צריכים לדבר בעברית וכל הדברים הכתובים היו בעברית  לדוגמה: תפריט לפני כל ארוחה ושלטים המפנים לאולמות. הבקתה שדיברה הכי הרבה עברית קיבלה פרס (דגל בן יהודה).

אני זוכרת, שהורי רצו שאתחיל את הלימודים בגיל 5.5 כפי שהיה נהוג אז בארה"ב והגננת לא רצתה כי לא ידעתי להחזיק עיפרון. ביום הראשון של כיתה א' היה הוריקן גדול. במקום לנסוע בהסעה אבא ואני צעדנו בגשם השוטף ורוחות חזקות כדי להגיע לבית הספר. למדתי בבית ספר יהודי ששם למדו בשיטת עברית בעברית. בבוקר למדנו לימודי בקודש ובצהרים לימודי חול. מאוד אהבתי את ההצגות בבית ספר שהשתתפתי בהם וגם לשיר במקהלה. בנוסף לזה גם הצטיינתי בספורט. הייתי בין הטובות בכיתה במעין משחק שמשלב בייסבול וכדורעף. בכללי הייתי תלמידה טובה ודי חנונית.

 כתינוקת

בשנת 1966 אבא שלי טס לישראל עם אח שלו לבקר את האחיות שלו שלא ראה אותם משנת 1948 הוא ואח שלו היגרו לארה"ב ואחיות שלו עלו ארצה מרומניה כי הבעל של אחת מהן הוכנס לכלא. כששאבא שלי חזר מהארץ אחרי שביקר את האחיות שלו לא הפסקנו לשאול שאלות. רצינו לדעת כל פרט על הארץ בכלל ועל ירושלים בפרט. כשהייתי בכיתה ז', פרצה מלחמת ששת הימים. שמענו על פריצת המלחמה למרות שגרנו בארה"ב. הבנו שמשהו מאוד גורלי מתרחש. כל הבנות בכיתה נכנסו לשירותים והתחילו לבכות כי פחדו כמו כולם שמשהו יקרה לישראל. בכינו כשעתיים עד שנרגענו. המורים הופתעו מכמה בכינו אבל למזלנו ישראל ניצחה.

כשהייתי בתיכון ביימתי את ההצגה של התיכון, תמיד אהבתי לכתוב.

בסיום לימודי בתיכון

בגיל 15 ביקרתי לפעם הראשונה בישראל. היינו בנתניה חודש ובחולון שבוע. בתקופה הזאת גם סיירנו בארץ מהדרום לצפון. הרגשתי כמו בבית. במיוחד התחברתי לכותל כשבקרנובו, נשארתי שם מעל שעה ולא יכולתי לקרוע את עצמי מהמקום. ממש התאהבנו בישראל. החלטתי שאנסה לחזור לישראל כמה שיותר פעמים וכמה שיותר מהר.

בשנת 1972, חזרתי לישראל ועבדתי בקיבוץ. בשנת 1973, לאחר מלחמת יום הכיפורים למדתי בירושלים. בארץ הייתה אוירה חזקה של אבל באותה תקופה. בקיץ 1975, שכרתי דירה בירושלים ביחד עם חברות, באותו הזמן בניו יורק סיימתי אוניברסיטה והתחלתי ללמד כיתה ב' בבית ספר יהודי. בהתחלה נהניתי, אבל לאחר זמן מה הבנתי שאני לא מתאימה להוראה.

 בסיום לימודי באוניברסיטה

התחלתי ללמוד תואר שני במנהל עסקים. בסמסטר הראשון של הלימודים, הורים של חברה, הבינו שרווקים ורווקות  יהודים דתיים, אין להם מקום טוב להיפגש, ולכן החליטו לעשות מסיבה מכובדת בדירה שלהם. הם הזמינו 50 רווקות ו-50 רווקים ואני הייתי ביניהם. כשהגעתי לבניין פגשתי איזה ידיד שפעם יצאתי איתו והוא הכיר לי את חברו עזרא רוזנפלד, שעמד לידו שהיום הוא בעלי. הוא ניגש אליי במסיבה והתחיל לספר שיש לנו חבר משותף. דיברנו והוא ביקש ממני את מספר הטלפון שלי. בזמן הזה הייתי בתקופת מבחנים ולא יכולנו לצאת מיד. כעבור שבועיים יצאנו לשלושה מפגשים. במפגש הרביעי יצאנו למסעדה והוא הציע נישואים והתחתנו.

ביום נישואינו

בתחילת הנישואין עזרא החליט שהוא רוצה להיות מורה. הוא לימד בבית ספר יהודי בחטיבה. אני עבדתי כמזכירה עד שסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד במקצוע בשנת 1979. הבת הבכורה שלנו אורית, נולדה בתשעה באב. במקרה אורית היא גם אמא של דניאל :). קראנו לה אורית על שם האור שהביאה לנו. סך הכל גרנו שלוש שנים בארה"ב.

כשאורית הייתה בת שנה הבנו שזה הזמן לעלות ארצה, לא היה לנו הרבה אמצעים. הגענו לאלון שבות הצעירה, כי המשפחה של עזרא גרה שם.ההתאקלמות היתה די קשה, כי באתי מעיר גדולה שהיו בה המוני אנשים, חנויות ותחבורה ציבורית טובה. עברתי למקום שבקושי היה בו מכולת ותחבורה ציבורית. התחלתי לעבוד כמעט מיידית.

שנה אחת עבדתי בבנק לאומי ואז ראיתי מכרז בעיתון לכלכלן באונברסיטה העברית. ניגשתי והתקבלתי. עבדתי באוניברסיטה העברית מעל ל 30 שנה.התפקיד האחרון שעשיתי היה מנהלת מחלקת תקציבים וכלכלה, מאוד אהבתי את האוניברסיטה וזה היה בית שני לי ולמשפחה!

במשך 30 שנים האלו נולדו לי עוד חמישה ילדים שני בנים עמיחי ואליהו ושלוש בנות: עדיה, טליה, ואיילת השחר. ב"ה כולם חיים בארץ ושמחים להיות פה.

אני רואה את הזמן שלי בארה"ב כתחנה בדרך בין אירופה לארץ – בין שואה לתקומה. אני מרגישה שאני חיה בתקופה ניסית וראיתי את יד ה' בהיסטוריה במלחמת ששת הימים. כולי תקווה שגם הדורות הבאים – הנכדים והנינים יבינו כמה יקרה מדינת ישראל וכמה אנחנו חיים בגאווה וחופש בזכותה.

אני ובעלי

משפחתנו – תמונה משנת 2017

הזוית האישית

סבתא מרים: אני מאחלת לדני, שהיא תמשיך להיות רגישה וקשובה לאחרים ותמיד תשמור על הקשר ותשאל את כל השאלות הקשות שבעולם.

דני: נהניתי מהעבודה המשותפת עם סבתא ולשמוע את סיפורי סבא וסבתא רבתא שלי וגם את סיפורה.

סיפורה של סבתא מרים, תועד ע"י נכדתה דני. סבתא מרים היגיע לכל המפגשים מהיישוב אלון שבות לשוהם, עד לפרוץ מגפת הקורונה, הם המשיכו וסיימו בעזרתה של המורה יפית מלאכי לסיים את תיעוד סיפורה היפה של מרים.