מאגר סיפורי מורשת

לפני תעודת הזהות שמי הוא רות, אבל כולם קוראים לי רותי.

אני זוכרת מילדותי בעיקר את החיים בתל אביב, ברחוב "נחמני 56". גרנו בקומה השלישית וזאת הייתה דירת שלושה חדרים. שני חדרים היו של המשפחה שלי, אמי – שושנה, אבי – משה ואחי הגדול ממני בשש שנים, עלי. בחדר השלישי גרה משפחה שקראו לה גרינברג והייתה להם בת אחת שהייתה בגילי, כמה חודשים מבוגרת ממני. הם גרו בה כי אבא שלי (משה) אימץ אותם, הם היו משפחה יקית שבאה מגרמניה. אדון גרינברג היה עורך דין, אבל לא ידע עברית, אז אבא שלי אמר שהוא ילמד אותו לרתך כדי שיוכל לעבוד אצלו ואחר כך גם לגור אצלו וככה הוא טיפל במשפחה הזאת. קרני, הילדה שגרה איתי, בת כיתתי שלימים הייתה החברה של אח שלי.

כשאימא שלי הייתה בהריון היא חשבה רק על השם רות, היא הייתה בטוחה שתהיה לה בת ולה היא תקרא רות. שושנה, אימא שלי, עבדה בגן ילדים בגרמניה ושם הייתה ילדה שהיא מאוד אהבה וקראו לה רות אז היא אמרה שתהיה לה בת היא תקרא לה רות, אבל פתאום נולד אחי הגדול וחשוב לזכור זה היה בתקופה שרק אחרי שהתינוק נולד מגלים מה המין שלו, לא הייתה אפשרות לברר זאת לפני. אימא שלי צלצלה לאבא שלה ושאלה אותו: "מה לעשות?" הרי היה לה רק שם של בת – היא לא חשבה בכלל על בן. אבא שלה (סבא שלי) הודיע לה שהיא תקרא לבן שלה (לאחי הגדול) עלי (בע' ולא בא') ולזה היו שתי סיבות: קודם כל על שם עלי הכהן (שמואל א' פרק א') ומכיוון ששם הנעורים של אמי הוא כהן. הסיבה השנייה הייתה שהיקים קראו לרוב הילדים אליאליעזראליהו כך שהשם אלי היה שם מאוד מקובל (אצל היקים).

זיכרון ילדות שיש לי הוא שהלכנו לגן ילדים ביחד, קרני ואני, ושתינו אהבנו שם ילד שקראו לו בועז, והחלטנו אז שאם ייוולד לנו בן – אנחנו נקרא לו בועז. וכך היה, לקרני יש בן שקוראים לו בועז וגם לי יש בן ששמו בועז. כולם אמרו לי שבטח קראתי לבני בועז בגלל מגילת רות ובה סיפורם שלרות ובועז, אבל זה שטויות, ילדה בת ארבע שעושה הסכם בגן עם חברתה הטובה לא יודעת מה זה תנ"ך בכלל.

זיכרון אחר שזכור לי מילדותי זה משנת 1948, ממלחמת העצמאות וכמובן ניסו להפציץ את תל אביב. משפחת פרקש אמרה לנו: "בואו, תהיו אצלנו בהרצליה ולא תצטרכו לגור ליד ההפצצות וכל הדברים האלה", אז אמי ואני הלכנו לתחנה המרכזית הישנה שהייתה בתל אביב כי רחוב נחמני שגרתי בו היה לא רחוק משם. כאשר אנו מגיעות לתחנה המרכזית אנחנו שומעות אזעקה, אני לא יודעת אם הייתה הפצצה או לא אבל זה היה נורא. ירדנו לסוג של מקלט שהיה, אני זוכרת שכמעט נחנקתי כי היה המון לחץ ואיזה איש נחמד לקח אותי על הכתפיים שלו. אני חושבת שבזכות זה לא קרה לי כלום. כשהייתה הפוגה, אני ממש זוכרת איך אנשים רצו למעלה ואחד כמעט דרס את השני, ממש אנשים נפלו על המדרגות. אחרי ההפוגה המשכנו בתוכניות שלנו לנסוע להרצליה והפצצה היחידה שנפלה בהרצליה הייתה כשהגענו אז אני זוכרת שצחקו ואמרו שאנחנו מובילים איתנו את הפצצות.

משה, אבא שלי, היה מהנדס מתכות והוא היה מאוד יצירתי ובשבתות היינו הולכים לים והיינו אוספים אבנים והוא היה עושה מזה דמויות ותמונות וכל מיני דברים. הצד היצירתי שבו יצר פיסולים מאוד מעניינים והוא גם צייר.

שושנה, אימא שלי הייתה גננת בגרמניה, אחר כך היא באה לארץ, לאחר מכן בגיל 40 היא נהייתה מורה כי היא חשבה שילדים לא אוהבים גננת זקנה. בגיל 58 היא התחילה ללמוד את הרפואה האלטרנטיבית. בדרך כלל מי שהחליף קריירה היה לא יציב, אנשים עבדו במקום עבודה אחד כל החיים, אבל היא עשתה את זה מחושב.

ההורים שלי נפרדו והתגרשו כשהייתי בת 12 ואבא שלי נפטר כשהייתי בת 17. עם הגירושים היה לי קשה מאוד, לא היה דבר כזה. זה היה מאוד נדיר. כשחברות היו באות אליי הן היו שואלות אותי איפה אבא שלי כי הוא הרי לא היה בבית, ואני זוכרת ששיקרתי. פעם אחת אמרתי שהוא במילואים, פעם אחרת אמרתי שהוא בחוץ לארץ. לקח הרבה זמן עד שיכולתי להגיד שההורים שלי התגרשו ושהוא לא בבית. זאת הייתה סוג של בושה.

המפגש עם סבא שייקה

בפגישה הראשונה שלי עם שייקה, סבא שלך, החלטנו לטייל קצת בהרצליה וסיפרתי לו שהזוג הזה גרוש ושלאישה הזאת יש מחזר כשבעלה טס לחו"ל ועוד זוג שהתגרש ובסוף הסיבוב הוא אמר לי שהוא האמין שמסכת גירושים יש רק בתלמוד, כי בכפר חסידים לא היה גירושים. סבא שלך, בעלי, הגיע מבית דתי, אבל כשפגשתי אותו הוא כבר היה חילוני.

את סבא פגשתי חודשיים לפני שמלאו לי 19. בגלל הגירושים והמוות הייתי מאוד מבוגרת וכששייקה גילה שאני בת 19 הוא פנה לשלמה ששידך בינינו ואמר לו על זה שאני בכלל לוליטה. סבא ואני היינו ביחד 47 שנה, עד שהוא מת בשנת 2010. לסבא ולי יש שני ילדים. איה, בתי בכורתי, הלוא היא אמך, ובועז שהוא דודך. יש לי ארבעה נכדים שהם אחייך הגדולים ואת.

אני מוכרחה להודות שלא הבנתי שגיל 47 זה גיל מוקדם למות בו, כולם אמרו על כמה שזה מוקדם ולא ממש הבנתי. דרך אגב, יש ספר של סופרת צרפתייה והיא כתבה בספר שבגיל 30 החיים מסתיימים אז חשבתי לעצמי שהוא קיבל בכלל עוד 17 שנים במתנה. אני גם התייחסתי למוות שלו קצת כאילו זה היה העונש שלו על זה שהוא עזב את אימא שלי כי אני הייתי מאוד מחוברת אליה. (יהלי: "אני חושבת שזה משפט שנורא קשה לחשוב אותו ולהרגיש אותו ואני מעריכה מאוד את סבתא שלי שהיא בחרה לשתף את התחושה שליוותה אותה בקשר למוות של אביה).

אבא שלי היה ממקימי הכור האטומי, הקריה למחקר גרעיני – נגב, ביחד עם שמעון פרס. פרס שכנע את אבא שלי אחרי הגירושים לעבור לגור בבאר שבע ולהיות חלוץ בכל הקשור לנגב. וכשפרס היה שר התחבורה, ועלי, אחי הגדול שעבד באל-על כבר היה יושב ראש איגוד הטייסים, פרס ביקש ממנו להיות כמו אבא שלו ולעבור לנגב והוא רצה שעלי יהיה אחראי על כל הנושא האווירי של מדינת ישראל.

בימי שישי, לא בכולם, אבא שלי היה מגיע מבאר שבע ולוקח אותי מהתיכון שלמדתי בו (בתל אביב) והוא היה קונה לי כל מיני דברים ואחרי זה מחזיר אותי הביתה להרצליה. באחת הפעמים הוא בא לאסוף אותי והוא השוויץ בפני שהוא עבר תאונה בדרך אליי ושהוא התגלגל עם המכונית, אבל כשהוא ראה שהמכונית בסדר ועמדה כמו שצריך הוא הגיע אליי. היום על כזה דבר ישר היו אומרים לו ללכת לבית חולים שייבדק. שבוע אחרי זה, היה לו קריש דם והוא מת משבץ מוחי. כנראה מהתאונה. ולא ישבנו שבעה.

גם אני, כמו אמי, החלפתי עבודות במהלך חיי. הייתי מפקחת במשרד הביטחון, הייתי בוועד המנהל של האגודה למען הזכות למות בכבוד, הקמתי את חטיבת הביניים "בר גיורא" והייתי המנהלת של בית ספר זה והייתי ועודני מורה לתנ"ך. אני אדם מאוד סקרן, אני נורא אוהבת לחקור ולגלות. אני מרבה לטוס לחו"ל ואני מבקרת בהמון מדינות, אני כמעט בטוחה שהייתי ברוב מדינות העולם. בנוסף, יש לי אוסף די מרשים של שעונים.

הזוית האישית

יהלי: היה לי כיף לראיין את סבתא שלי. חלק מהסיפורים שהיא סיפרה ידעתי כבר לפני הריאיון אבל בהחלט נאמרו דברים שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני שומעת אותם. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לקחת חלק בפרויקט המיוחד והמרגש הזה, אני מקווה שהריאיון הזה יקרב אותי ואת סבתי ואני בטוחה שהוא יעשה רק טוב עבור הקשר שלנו. אני מאחלת לסבתא שלי רק טוב, בריאות, נחת, אושר, אני מקווה שהיא תמשיך "לטרוף" את העולם ו"לעוף" על החיים. למרות שלפעמים אני חסרת סבלנות בגלל קצרים בתקשורת או בגלל דברים אחרים, אני באמת אוהבת אותה ומעריכה אותה ואת הדברים שהיא עושה למעני, למען המשפחה ולמענה.

סבתא רותי: אני חושבת על יצירת הקשר הבין דורי, כי לפעמים אין קשר ופרויקט זה "מאלץ" ליצור קשר. במקרה שלנו יש לנו קשר, אבל לא תמיד נוגעים בנקודות מסוימות. היה לי נעים מאוד להתראיין והרגשתי שלמדת להכיר אותי ואת חיי ואת כל הקשור לסביבת חיי האחרת מהימים היום. מאחלת לנו שנמשיך בקשר הנפלא ביננו, שאוכל להעניק לך עוד ועוד ושאת תשקפי לי ותלמדי אותי על הדור שלך ועל כל ההווי שלו שכמובן רחוקים ממני. נשיבוקים! (נשיקות+חיבוקים).