מאגר סיפורי מורשת

סבתא זיוה מספרת לנכדתה דבורה לאה.

שמי זיוה פרץ נולדתי בשנת 1952 להורי רגינה ויוסף כהן.

ביתי ומשפחתי

נולדתי באשקלון בבית של סבא בן עזרא וסבתא אורו ושם גם גדלתי. בבית של סבא וסבתא גרנו יחד כל המשפחה: סבא סבתא, דודתי, ההורים שלי ואני ביתם היחידה. היה זה בית ערבי, שהערבים בנו אותו לפני קום המדינה. הבית שלנו, במקור, שימש כאורוות סוסים.

כשהמשפחה עלתה מטורקיה והגיעה לאשקלון, נתנו להם לבחור את אחד הבתים הנטושים. המשפחה בחרה את הבית הזה, שהיה גדול היו בו שלושה חדרים. ברחוב שלנו גרו גם שאר קרובי המשפחה: סבא רבא וסבתא רבתא והאחים והאחיות של סבתא. כל משפחה בחרה בית, כך שגרנו קרוב אחד לשני.

אבא שלי גר באותו רחוב בו גרה אמי, בבית של אחותו הנשואה. הם הכירו זה את זו, ושנה לאחר שהגיעו לאשקלון הם התחתנו. החתונה הייתה שמחה והשתתפו בה כל אנשי השכונה.

בין בני המשפחה דיברנו בשפת לאדינו (ספרדית עתיקה).

המשפחה הייתה מצאצאי האנוסים שגורשו מספרד לפני למעלה מ-600 שנה והגרו לטורקיה. מגורשי ספרד היהודים המשיכו לדבר בשפה הספרדית במקום מושבם בעיר איסטנבול שבטורקיה. הסבתות שלי דיברו רק בשפה זו.  כל שאר בני המשפחה דיברו גם בטורקית, וכשהגיעו לארץ בשנת 1949 הם רכשו במשך הזמן גם עברית.

רק כשהתחלתי ללכת לגן הילדים למדתי לדבר עברית. הגננת שאלה את אימא שלי, מה שם הבת שלך? וכשאמי ענתה ג'ויה (תכשיט בעברית), הגננת אמרה שזה לא מתאים שם בלאדינו, והציעה לה לקרוא לי זיוה. אמי הסכימה ומאז קוראים לי בשם זיוה.

ידיעותינו בעולם היהדות היו חלקיות, ולכן בבית קיימנו רק חלק מהמצוות. למשל, תמיד ברכנו ברכת המזון אחרי סעודת השבת. אך לא ידענו שצריך לעשות קידוש לפני הסעודה. סבתא שלא ידעה עברית ברכה את ברכת המזון בלאדינו. אני זוכרת שבבית הייתה קופת צדקה גדולה, ואת הכסף שהצטבר בה נתנו לבית הכנסת, שסבא היה בו הגבאי הראשי. היה זה בית הכנסת של יוצאי תורכיה ואחת לכמה חודשים אספו הגבאים את הכסף מכל המתפללים שנקראו "הקהילה". בבית של סבא וסבתא נאסף כל הכסף. שם קיימו גם ישיבות בהם דנו איך להשתמש בכספי התרומות לצורכי בית הכנסת. אהבתי מאוד לשבת ולהקשיב לכל הדיבורים והשיחות בישיבות. בעיקר אהבתי שסבא, תמיד בסופו של דבר, היה המחליט.

אהבתי מאוד ללכת עם סבא ואבא לבית הכנסת, בשבת בבוקר ובחגים. תמיד הרגשתי שם הרגשה מאוד מיוחדת של קדושה והתרוממות הנפש. כשחזרנו הביתה לסעודת השבת אכלנו מאכלים מסורתיים בורקס חמינדוס (ביצים קשות), אבטיח, וגבינות. היום אני רק יכולה להתגעגע לכל אותם מאכלים, כי היה להם את הטעם והניחוח של כל אותה אווירה קסומה של ילדות של פעם.

בביתנו היום אני מכינה קוסקוס וחמין שהנכדים כל כך אוהבים, וגם קציצות לוף מטוגנות – מאכל מבית הורי שגם אותם הילדים והנכדים אוהבים מאוד ומאכלים תוניסאים מבית הורי בעלי.

ילדותי

הייתי בת יחידה להורי, די מפונקת, ולמזלי, ביליתי את הילדות שלי עם כל המשפחה המורחבת. עובדה זו הקלה עלי, כך הרגשתי פחות את היותי בת יחידה. בני ובנות הדודים שלי היו החברים שלי.

למדתי בבתי ספר ממלכתיים. הייתי תלמידה שקטה. לימודי התנ"ך היו אהובים עלי במיוחד. אהבתי גם היסטוריה יהודית. כל שאר המקצועות שנלמדו פחות ענינו אותי. המחנכת בבית הספר היסודי "כצנלסון" הייתה אסתר אבן היא הגיעה מרקע חרדי, ולמדה אותנו עם הרבה מאוד אמונה ואהבה לתורה ולקב"ה. לעומת זאת, בבית ספר התיכון "תגר" בו למדתי, רוב המורים לימדו ללא אמונה, ואפילו היו כאלה שלימדו רעיונות של כפירה ממש, למשל בשיעורי ביולוגיה. לא אהבתי את הלימודים בתיכון.

למרות שהייתי ילדה שקטה ולא בלטתי במיוחד, הייתי פעילה חברתית ונבחרתי תמיד לוועד התלמידים.

עיסוקי

בגיל 18 התחלתי לעבוד בבנק לאומי. שם עבדתי כארבעים ושלוש שנים עד שיצאתי לגמלאות. חברו של סבא שעבד בלשכת העבודה סידר לי את העבודה בבנק, ואת מיומנויות הנדרשות למדתי תוך כדי העבודה. במהלך השנים עברתי ממחלקה אחת למחלקה אחרת בבנק, ובכל פעם למדתי מחדש מה עלי לעשות בעבודתי. התחלתי במחלקת ראיית חשבון ואחר כך הייתי במחלקות מטבע חוץ, ניירות ערך וקופות גמל.

אחיו של הנשיא קצב עבד כמנהל מחלקה בבנק בו עבדתי. הוא הכיר לי את חברו הטוב, שלימים נשאתי לו.

הקמת המשפחה

סבא פנחס, שעלה מתוניס, ואני, הקמנו יחד בית באשקלון. נולדו לנו חמישה ילדים. תקופת גידול הילדים הייתה תקופה יפה, למרות שרק אחרי שהיא חלפה ידעתי להעריך אותה. היות וגדלתי כבת יחידה, לא היה לי מושג בגידול ילדים. לפעמים הייתי לחוצה לא היה לי מודל לחיקוי וכלים לגידול משפחה בת חמישה ילדים ברוך ה'. כיום אני מרגישה תחושה של החמצה ופספוס שלא עשיתי זאת יותר בשמחה.

הקשר לחב"ד ולרבי

כשהבן הבכור שלנו נולד, התחלנו בעלי ואני בתהליך של חזרה בתשובה. בעלי, פנחס, שהגיע מבית מסורתי זרם יותר עם תהליך ההתחזקות. לי היה קשה בהתחלה, אך בהמשך, כוח הרצון החזק שבי, עזר לי מאוד להתקדם בקיום תורה. יותר מאוחר הכרנו את שליחי חב"ד באשקלון, והילדים שלנו למדו במוסדות חב"ד. אבל, מכיוון שבאשקלון עדיין לא היו אז מוסדות חב"ד, שלחנו את הילדים בהסעות ללמוד במוסדות חב"ד שבקרית מלאכי. המאמץ היה שווה. מכיוון, שהילדים הביאו הביתה את כל מה שלמדו בבית הספר: לימוד חסידות, ניגונים ושירים, התוועדויות, סיפורים מהרבי והנהגות חב"ד.

חלפו השנים וזכיתי בשנת תשנ"א להיות בביקור אצל הרבי. כשבועיים השתתפתי בהתוועדויות שנערכו ב – 770. קבלתי מידו הקדושה של הרבי הרבה דולרים לברכה והצלחה. לצערי, במשך הזמן נגנבו לי חלק מהם, אבל יש ברשותי מכתבים שקיבלתי מהרבי.

פעם שאלתי את הרבי, האם נכון לנו להעתיק את מקום מגורנו מאשקלון לקריית מלאכי בגלל מוסדות החינוך של ילדינו שנמצאים שם.  הרבי לא ענה לשאלתי, ומכך הבנו שעלינו להמשיך לגור באשקלון. לאחר זמן מה כתבתי לרבי, שאנו חושבים להרחיב את ביתנו באשקלון, ואז הרבי שלח לנו מאה דולר השתתפות בהרחבת הבית. היה זה בשנת "הבניין" – שנת תשמ"ט. כך הבנו שהשליחות שלנו בהפצת היהדות היא באשקלון. בעלי הקים בית כנסת שפועל עד היום, במקום עבודתו במס הכנסה. ואני מסרתי שעורי תורה לנשים וערכתי מסיבות שבת עם פסוקים, תהילים וסיפורים חסידיים לילדים.

עד היום אני כותבת לרבי באגרות קודש ומקבלת תשובות

הזוית האישית

הנכדה דבורה לאה: תודה לך סבתא שפינית מזמנך היקר, כדי לספר לי שורשי המשפחה, שמחתי לשמוע ולהכיר. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.