מאגר סיפורי מורשת

רות (תותה) סטרומזה, נולדה בגבעת חן בשנת 1942. הוריה עלו לארץ בשנת 1927 מאוקראינה, והיו מראשוני מושב גבעת חן.

גבעת ח"ן (גִּבְעַת חֵן) הוא מושב באזור השרון, מדרום לעיר רעננה, השייך למועצה אזורית דרום השרון. שטחו כ-1,300 דונם. היישוב הקרוי על-שמו של חיים נחמן ביאליק, הוקם בחג הסוכות, ב-15 באוקטובר 1933, בידי 41 משפחות עולים ותיקים מליטא, פולין ורוסיה, וזאת כחלק מהתיישבות האלף. מאוחר יותר הגיעו גם עולים מגרמניה. היישוב נועד להגנה על רעננה מדרום מפני תושבי אבו כישכ, ובתי המתיישבים הוקמו מבטון. עוד הוקמו במקום בניין בן שתי קומות, המשמש כמזכירות היישוב, ומגדל מים ועליו זרקור איתות. בעת המאורעות שימש הזרקור כתחנת איתות, בין רעננה ופתח תקווה. בשנים 1945–1947 היה המושב לבסיס לפעולות הפלמ"ח ולנקודות קליטה למעפילים, אשר ספינותיהם נחתו בחופי השרון. ביישוב פעלה תחנת השידור של תנועת המרי העברי. ויקיפדיה

תותה  למדה ברעננה, לבית הספר הלכה ברגל כל יום כשני קילומטרים לפחות, בדרך היו פרדסים של קלמנטינות, והיא והיתה אוספת אותן.

בהגיעה לצבא, היא שירתה בנח"ל, כשנה בעין יעקוב ואז הגיעה לרם און. ברם און הכירה את איצ'ה, התחתנה איתו וביחד הקימו משק . בתחילת הדרך רם און היה כמו קיבוץ, כדי להפוך למושב היה צורך בעשרים משפחות לפחות, ולכן הם מהרו להתחתן. כל אחד גר בשטח שהיה שייך למושב עד שהיתה חלוקה למשקים .

תותה מספרת: "בוקר אחד קמתי מוקדם וראיתי ,שאמא שלי והאחים שלי לא היו בבית. יצאתי לחצר, אבא שלי חלב ברפת והוא אמר לי שאמא שלי והאחים שלי הלכו לחגוג . לא הבנתי מה הם חוגגים. זה היה בכ"ט בנובמבר כשהכריזו על הקמתה של מדינת ישראל. אותי לא העירו ולא היה לכולם רדיו. אמא של אחת הילדות הלכה ברחבי המושב, ניגנה עם מנדולינה, וככה בשרו לאנשים, שהריזו באו"ם על הקמת מדינת ישראל.

הייתי בת חמש כשזה קרה ואני זוכרת את החגיגות הראשונות. הייתי בגן, כולם השתתפו בחגיגות העצמאות, רקדו ושרו. כשהערבים ברחו ועברו לידינו אמרנו להם "מדינה עברית עלייה חופשית".

שמחנו מאוד שהבריטים הלכו, כי יחסם של הבריטים ליישוב היהודי היה קשוח ונוקשה, והם הכריזו על עוצר פעמים רבות ועל כל דבר קטן, אבל בשלב הזה הם כבר פחדו מאוד, כי הם ידעו שתפרוץ מלחמה. אחרי המלחמה היתה תקופה של "צנע", והיה חוסר במזון. במושבים היו רפת, ולול וגדלו תפוחי אדמה. בגלל החוסר במזון חלקו תלושים לאוכל. היה איש אחד שבמושב קראו לו "שוק שחור" הוא עבר עם חמור ועגלה, וספסר במזון. המזל הוא שבמושב עשו הכל לבד: חלב, גבינות, שמנת לחם וירקות. במקום ביצים הייתה אבקת ביצים, "ציקורייה" ובמקום קפה, אבקת קפה, קמח ביצים, ואבקת חלב. לא היה מקרר, היו ארגזי קרח ושם היו מקררים את המזון".

הזוית האישית

אלעד: היה מאוד מעניין  לשבת עם תותה, ואיצ'ה ולשמוע אותם. ראינו שהם התרגשו כשספרו את הסיפורים שלהם. הם שמחו מאוד שבאנו אליהם. רוצים לומר להם תודה שהקימו לנו מושב כזה, שכיף לגדול ולחיות בו.