מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה יעקובוביץ. נולדתי בטשקנט, אוזבקיסטן, בברית המועצות לשעבר, לשם ברחו הוריי, מיכאל ורבקה ברונשטיין, מאימת מלחמת העולם השנייה. אני אמנם הספקתי לחיות בברית המועצות שנה אחת בלבד, אך ע"פ הסיפורים ששמעתי בילדותי, התקופה בה נולדתי הייתה אחת התקופות האפלות ביותר בתולדותיה של ברית המועצות – עידן הקומוניזם.

החיים במחתרת

הוריי היו חסידי חב"ד – מחסידיו של רבי יוסף יצחק שניאורסון, הריי"ץ, (האדמו"ר הקודם מליובאוויטש).  החיים בברית המועצות בתקופה זו היו קשים ומסוכנים עבור יהודים שומרי מצוות בכלל, ועבור חסידי חב"ד במיוחד. המשטר הקומוניסטי, שחרת על דגלו מלחמה בדת ובכל הקשור לאמונה בבורא העולם, רדף עד חרמה כל התארגנות דתית. המשטרה החשאית של ברית המועצות, הקג"ב, הפעילה סוכני חרש בכל פינה ובכל מקום אפשרי. מי שעסק בפעילות דתית נחשד כמתנגד למהפכה הקומוניסטית ונאסר. האסורים נחקרו  ימים ולילות בתנאים תת-אנושיים ואולצו לחתום על מסמכים כוזבים. רבים מהם נשלחו לעבודות כפיה בסיביר או הוצאו להורג.

חסידי חב"ד, נאמנים לתביעתו הנחרצת של הרבי הריי"ץ לפעול במסירות נפש לשימור היהדות, לא ויתרו. תוך סיכון עצמי יומיומי הפעילו מערכת מחתרתית מסועפת של כל הנדרש לקיום המצוות ולימוד התורה: אורגנו מנייני תפילה חשאיים בבתים פרטיים, נבנו מקוואות מוסווים, הופצו תשמישי קדושה כתפילין ומזוזות, נערכו בריתות וחופות, אנשים ויתרו על מקור פרנסה כדי לא לחלל שבת, וכהנה עוד רבות – והכל תחת מעטה כבד של חשאיות.

החסידים חרפו את נפשם לא רק למען היהדות שלהם ושל משפחותיהם, אלא גם על מנת לסייע לזרים בקיום מצוות. סיפור אופייני לתקופה, המלווה אותי מילדותי, מהווה דוגמא לכך:

סבי מצד אבי, הרב חיים עזרא, היה מוהל. כל ברית שערך הייתה כרוכה, כמובן, בסיכון עצום – הן למוהל והן להורי הנימול, שהרי ע"פ החוק הסובייטי הדבר היה אסור. יום אחד התכונן סבי ליציאה וביקש מבנו (דודי) להצטרף אליו ללא פירוט באשר ליעד ולמטרת ההליכה. וזאת מטעמי ביטחון, כמתבקש באותם ימים –  כך יכול היה להיות בטוח שבמקרה שיתפסו לא ידע דודי למסור שום מידע. כשהגיעו ליעדם, תוך שהם מוודאים שאין עוקבים אחריהם, פתחה להם את הדלת אישה מבוגרת ותינוק זעיר בידיה. התברר כי הורי התינוק היו בעלי תפקידים בכירים בשלטון הקומוניסטי. הם לא תכננו לעשות ברית מילה לבנם, מחשש שיבולע להם ולמשרותיהם. סבתו של התינוק מיאנה להשלים עם העובדה וסיכמה עם סבי שיגיע למול את התינוק בהעדרם. כך, גם אם יתגלה הדבר יוכלו הורי הילד להתנער מכל אשמה, משום שהדבר נעשה ללא ידיעתם. ואכן, ההורים היו במקומות עבודתם והדלת הוגפה וננעלה. סבי ביצע את המשימה בשקט ובזריזות, כאשר דודי מחזיק את התינוק, ואזנו כרויה לזיהוי רחשים שיעידו על "אורחים" לא צפויים. רק כאשר הגיעו סבי ודודי הביתה בשלום ניתן היה לסכם שהמשימה הוכתרה בהצלחה. כך התנהלו העניינים…

גם להנחלת המסורת היהודית לדור הצעיר נודעה חשיבות רבה מאוד, באשר היא הייתה הבסיס לעיצוב דור העתיד. לשם כך הוקמו במרתפים ובמקומות צדדיים "חדרים" (תלמודי תורה), שבהם למדו ילדים החל מלימוד אותיות הא-ב וחומש ועד לימוד גמרא וחסידות. כדי לקדם את פני הרעה תודרכו הילדים להגיע בדרכים צדדיות ובמרווחי זמן וכך לשמור על חשאיות. ליד החלון או הפתח הופקד שומר וכל תזוזה חשודה בחוץ דווחה מידית ללומדים. הללו היו מחביאים במהירות את ספרי הלימוד במקום שהוכן עבור כך מראש ומוציאים משחקים כדי ליצור רושם של פעילות תמימה.

לכל אלו חברו גם הקושי הכלכלי, שהיה מנת חלקם של מרבית היהודים, וכן הקושי בהקמת משפחות חדשות. נער או נערה שגדלו במשפחה ששמרה על מצוות התורה ועל מנהגי החסידות והגיעו לפרקם, חיפשו בני זוג מרקע דומה. אך בנסיבות העגומות דאז, לא היה  הדבר קל כלל וכלל, הן משום שמספר המשפחות החסידיות היה קטן והן בשל הקושי בהעברת מידע עקב הצורך בחשאיות. אחד הפתרונות שנמצאו היה נישואין בתוך המשפחה המורחבת – כלומר בין בני דודים. גם הוריי היו בני דודים כפולים – שני הסבים שלי היו אחים ושתי הסבתות שלי היו אחיות! אך גם פתרון זה לא תמיד היה אפשרי ומתאים.

העניינים נעשו יותר ויותר מורכבים, והחבל הלך והתהדק סביב צווארם של כל העוסקים בקודש. אילו רק היה אפשר לצאת  מברית המועצות, היו החיים יכולים להיראות אחרת. אולם שערי המדינה היו נעולים, וכל מי שניסה להגיש בקשה להגירה נחשב כבוגד ב"אמא רוסיה".

הבריחה

עם סיום מלחמת העולם השנייה, בשנים תש"ו – תש"ז 1947- 1946 אפשרה ממשלת ברית המועצות לפליטים הפולניים שברחו לתחומה בזמן המלחמה לחזור למולדתם. החסידים ראו בסדק שנפער במסך הברזל הזדמנות פז. הם הקימו מערכת מחתרתית שלמה של זיוף דרכונים של פליטים פולניים שמתו והתאמתם למשפחות החסידים, כדי שיוכלו להצטרף לרכבות היוצאות לפולין ולעבור את הגבול תחת זהות בדויה של אזרחים פולניים. הסיכון היה עצום, שכן היה ברור שאם התהליך נכשל, גורל האנשים שיתפסו יהיה רע ומר. אך גם הסכנה בחיי היום יום בברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי הייתה, כאמור, כה גדולה, עד שרבנים התירו לעסוק במלאכת זיוף הדרכונים אפילו בשבת משום "פיקוח נפש"…

על מנת להקטין ככל האפשר את סיכויי הכישלון ננקטו אמצעי זהירות רבים. כל משפחה הייתה צריכה לשנן את השמות הרשומים בדרכונים ואת פרטי הזיהוי הנדרשים. הילדים הוזהרו לשמור על שקט ולא לדבר, כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת וכדי שלא יתגלה שהם אינם דוברי השפה הפולנית. כמו כן, רק לאחר שנוסעי הרכבת שיצאה הודיעו  לאלו שנותרו מאחור שהגיעו לאדמת פולין  בשלום, אורגנה היציאה הבאה. ההודעה נמסרה, כמובן, באמצעות אנשי קשר נאמנים וע"י מילות צופן שעליהן סוכם מראש.

כך מילטו את נפשן מאות משפחות של חסידי חב"ד.

בסוף חורף תש"ז הופסקה פעילות הבריחה לאחר שנחשפה ע"י הקג"ב. מצוד נרחב נערך אחר מארגני המבצע שעדיין לא הספיקו לעבור את הגבול, וכולם נאסרו ונרצחו או הוגלו לסיביר. כך נסגר חלון היציאה מברית המועצות.

בארץ הקודש

גם הוריי ואני – בכורתם, יחד עם משפחות דודיי, היינו בין הבורחים. לא היה צורך להזהירני שלא לדבר, משום שהייתי אז תינוקת כבת שנה…

הגענו בשלום לפולין, ומשם נסענו לאוסטריה, בה שהינו כשנה, שבמהלכה נולדה אחותי. לאחר מכן עברנו לצרפת, שם נולד אחי. התגוררנו שם במחנה פליטים במשך שנתיים ולאחריהן עלינו על אוניה, כשפנינו לארץ ישראל. בתום הפלגה ממושכת ומפרכת זכינו לדרוך על האדמה הקדושה. השתכנו באהלים במחנה עולים בפרדס – חנה. התנאים במחנה היו קשים. בנוסף לכך, בשל הימצאות שועלים וחיות מסוכנות אחרות באזור נאלצנו לנקוט אמצעי זהירות, וכל לילה הופקד שומר אחר על הישנים.

ייסוד כפר חב"ד

לאחר חצי שנה של חיפושים אחר מקום מגורים נמצא, לא הרחק מתל אביב, יישוב בשם ספריא  כמתאים. היה זה יישוב ערבי שננטש ע"י תושביו במלחמת השחרור. בהוראת הרבי הריי"ץ ובעידודו התיישבנו שם יחד עם משפחות נוספות שיצאו עמנו מברית המועצות. היינו מ- 80 המשפחות הראשונות שהיוו הגרעין המייסד של המקום, ששמו הוסב בהמשך ל"כפר חב"ד". בשלב הראשון התגוררנו בבתים הנטושים – כל שתי משפחות בבית אחד. השכנים שלנו היו משפחת ריבקין. בבית היו שני חדרי שינה, כך שכל משפחה חיה בחדר אחד… המטבח והשירותים מוקמו מחוץ לבית והיו משותפים לשתי המשפחות. התנאים לא היו נוחים, אך היחסים בינינו, שתי המשפחות, היו חמים ואוהדים. בין שני החדרים הייתה מרפסת, בה אהבנו, ילדי שתי המשפחות, לשהות ולשחק יחד. באחת הפעמים בה שיחקנו כהרגלנו בכדור, פגעתי עם רגלי בטעות בצנצנת שמן שניצבה במרפסת והייתה שייכת לשכנה. עד היום זוכרת אני את מראה פניה הכעוסות… במצב הכלכלי הדחוק בימים ההם, כשבקושי היה כסף לקנות לחם וחלב, שמן היה מצרך יקר.

הכפר התפתח בהדרגה. על שטח הבית הראשון שבו גרנו נבנה בית כנסת "בית מנחם", שקיים עד היום, ואנחנו עברנו לבית פרטי משלנו. במקביל הוקמו גם מוסדות חינוך. אני הייתי בין התלמידות הראשונות בבית הספר שהוקם. מבין המורים זכור לי במיוחד המורה למתמטיקה ופיזיקה, משום שהוא היה גם אבי היקר… מוסד נוסף שהוקם בשנים הראשונות היה "בית הספר למלאכה", שבו למדו נערים בוגרים מרחבי הארץ ושולבו בו לימודי יהדות ולימודי הכשרה מקצועית. גם בו שימש אבי כמורה למתמטיקה.

בשנת תשט"ז, כשנה לאחר הקמת בית ספר זה, חוו תושבי הכפר טלטלה נוראה עקב פיגוע מזעזע שהתרחש בין כתליו. בזמן תפילת מנחה בביה"ס, באמצע תפילת העמידה, נכנסו שלושה מחבלי 'פדאיון' לאולם בית הכנסת ופתחו במטח יריות עז על המתפללים. מדריך וארבעה תלמידים בגילאי 14 – 15 נהרגו, הי"ד, ועשרות נפצעו. אבי, שלעולם לא החסיר משיעוריו ולא ביטל ממחויבותו לעבודה גם כשלא הרגיש טוב, החליט שלא ללכת לביה"ס באותו יום בשל כאב ראש עז. כך ניצל בחסדי שמיים מההתרחשויות הקשות. לזכרם של חמשת הקרבנות הוקם בבית הספר בית דפוס שנקרא "יד החמישה".

נישואיי

בשנת תשכ"ו באתי בברית הנישואין. בעלי, אלחנן, הוא יליד ירושלים ונכדו של הרב אריה לוין, "אבי האסירים". לכינוי זה זכה ר' אריה משום שהיה נוהג לבקר את האסירים בבתי הכלא בירושלים בכל שבת. זאת, בנוסף לביקוריו בבית החולים למצורעים שהיה אז בעיר. הוא היה מכתת רגליו בין בתי הסוהר, מעודד את האסירים ומחזק את רוחם. בין האסירים שזכו לביקוריו היו אסירים יהודים פליליים וכן אסירי מחתרות ה'לח"י' וה'אצ"ל' שלחמו נגד השלטון הבריטי בתקופת המנדט הבריטי בארץ. בינו לבין אסירי המחתרות נרקמו קשרים מיוחדים, שהתאפשרו עקב מעשה שהיה: באחת הפעמים שבהן ביקש לבקר את האסירים לא אפשר לו השומר להיכנס. ביודעו עד כמה חשוב לאסירים ביקורו לא ויתר ר' אריה וקפץ מעל החומה, בסכנו את עצמו. כשנודע על כך להנהלת בית הסוהר, התרשמה מאוד מכך ומאותו יום שערי הכלא היו פתוחים בפניו. הוא ניצל את היחס המכבד שניתן לו והיה מבריח בבגדיו פתקים ומכתבים שסייעו לאסירים ולבני משפחותיהם לשמור על קשר.

זכינו, אני ובעלי, לבקרו מדי פעם. הביקורים אצלו היו תמיד חוויה מיוחדת. הוא עצמו חי בעליבות משוועת, אך תמיד היה לו חיוך מלטף ועיניים מאירות המפיקות אהבה וחום לכל יהודי באשר הוא.

בשליחות הרבי לקריית מלאכי

לאחר נישואינו גרנו בכפר חב"ד. בשנת תשכ"ט הורה רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש – יורשו של הרבי הקודם, להקים בארץ שכונה חדשה שתקלוט עולים שהיו אמורים להגיע מגרוזיה, ובהמשך מברית המועצות כולה, באווירה דתית. העולים היו שומרי מצוות בארץ מוצאם, והיה חשש שללא סביבה דתית תומכת ומסייעת הם יתקשו להמשיך בדרך התורה ויחוו משבר קליטה גדול. לאחר שנמצא מקום מתאים בקריית מלאכי ביקש הרבי שיעברו לשם 10 זוגות צעירים חב"דיים.

נענינו לבקשת הרבי וביום שלישי ז' באדר תשכ"ט הגענו, יחד עם המשפחות הנוספות, לשכונה החדשה, שבהוראת הרבי נקראה 'נחלת הר חב"ד'. היו בה מספר בניינים ריקים, הרבה שממה מסביבם ותו לא. התמקמנו באחת הדירות הריקות וניסינו להתארגן. ביום שישי נסענו לכפר חב"ד כדי להתארח בשבת אצל דודתי, שרצתה להקל מעלינו. אך מיד עם הגיענו שמענו שהרבי ביקש לערוך בשבת התוועדות גדולה בשכונה החדשה, שבה ישתתפו התושבים החדשים, העולים החדשים שכבר הגיעו, וכן חסידים נוספים מכפר חב"ד שיגיעו במיוחד לצורך כך לשבת. מיד לקחנו מונית ונסענו חזרה לקריית מלאכי כדי למלא אחר הוראת הרבי….

ההתוועדות אכן הייתה שמחה ומיוחדת, אך לאחר השבת נאלצנו 'לנחות' למציאות, והיא לא הייתה פשוטה כלל. תנאי החיים בנחלת הר חב"ד בשנים הראשונות היו קשים מאוד. בחנויות שהיו אז באזור לא נמכרו כמעט מוצרי מזון בהכשרים המתאימים לנו. אפילו לקניית חלב עבור התינוקות היה צורך להמתין ליום מסוים בשבוע, שבו היה מגיע חלב בכשרות מתאימה. גם בגדים מתאימים ומוצרים נוספים שהיו דרושים לנו כאוכלוסייה דתית לא היו בקריית מלאכי.  כדי להשיג  את כל אלו היה צורך לנסוע למקומות אחרים, אך גם תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה. אפילו שירותים רפואיים לא היו זמינים עבורנו בקלות, משום שהמרפאה הייתה רחוקה ומסלול האוטובוס הפנימי לא כלל תחנה בשכונתנו…

אותי באופן אישי ליווה קושי נוסף בתקופה הראשונית. כשעברנו הייתי באמצעה של משרת מילוי מקום בבית ספר בלוד. לא יכולתי לעזוב את העבודה, לכן הייתי נוסעת כל יום ללוד  וחזרה עד שחזרה המורה שאותה החלפתי. אני זוכרת עד היום את הפחד שליווה אותי כל יום בדרך הארוכה, כשבוססתי בבוץ תחת גשמי החורף מביתי עד לתחנת האוטובוס בקסטינה, מרחק הליכה של כחצי שעה, בדרכים לא סלולות ושוממות.

ילדים במתנה

אך כל הקשיים התגמדו לנוכח הידיעה שאנו זוכים למלא את בקשתו של הרבי. מספר שנים אחר כך נשא הקשר  עם הרבי כיוון הפוך – אנחנו היינו המבקשים, והרבי מילא את בקשתנו: במשך שנים רבות לא זכינו לפרי בטן. לאחר שנים של טיפולים ואכזבות נסענו לארה"ב, למקום משכנו של הרבי, כדי לבקש ברכה לילדים. הרבי בירך אותנו ואף הוסיף לברך שנזכה "לגדלם – בלשון רבים – לתורה, לחופה ולמעשים טובים", כך שידענו שיהיו לנו מספר ילדים. ואכן, תשע שנים לאחר נישואינו נולדה לנו בכורתנו ואחריה עוד שני בנים.

לאחר שנולדו שני הגדולים, נסענו איתם לרבי להודות לו על הברכה. נכנסנו לחדרו הקדוש ליחידות (פגישה אישית או משפחתית עם הרבי) ואמרנו לו בהתרגשות: "אלו הילדים שלך". הרבי ענה לנו: "כולנו  ילדיו של הקב"ה"… בסיום היחידות העניק לנו הרבי חמישה שטרות של דולר כשליחות מצווה, על מנת שניתן אותם או את תמורתם לצדקה. בלי לחשוב פעמיים הגשתי לרבי דולר אחד חזרה, שהרי אנו רק ארבע נפשות…אך הרבי החזיר לי אותו. כשיצאנו, אמר לי בעלי: "הרבי לעולם אינו טועה! אינך מבינה? הדולר הנוסף הוא עבור העובר שאת נושאת ברחמך!" אמנם הייתי בשלבי הריון מוקדמים, כך שהריוני עדיין לא היה ניכר, אך על הרבי אין שאלות….

הזוית האישית

התלמידות פנינה רוזנברג, שלומית מהצרי ומירי זוהר, שמעו ותעדו את סיפורה  המרתק של לאה יעקובוביץ.

לאה יעקובוביץ:

עבודתי בשדה החינוך בקריית מלאכי

כשסיימתי את עבודתי בלוד התחלתי ללמד בבית הספר לבנות שהוקם בשכונתנו החדשה. בית הספר נפתח עם חמש תלמידות עולות, אך גדל והתפתח במהלך השנים, וכיום הוא מונה כמעט חמש מאות תלמידות. לימדתי בו עד לפרישתי לגמלאות לפני מספר שנים.  בחנוכה האחרון הייתי אחת ממקבלי פרס 'יקיר החינוך הדתי' לשנת תשע"ז.

בהביטי אחורה על מסע חיי עד כה אני חשה שבהתמסרותי ל"ילדותיו של הקדוש-ברוך- הוא", כדברי הרבי, ובהשקעתי בחינוכן במשך כל שנות עבודתי, ביטאתי, ולו במעט, את הכרת הטוב שיש לי כלפי הקב"ה על שהביאני עד הלום: על שזיכני לעלות לארץ הקודש, ואף להשתתף בפיתוחה, על שהעניק לי את משפחתי היקרה, על האפשרות לחיות חיי תורה בגלוי ובחופשיות, ועל שנתן בי, העולה לשעבר, יכולת ותבונה  להעמיד דורות של תלמידות –  עולות חדשות ושאינן –  ולהעניק להן חינוך שורשי יהודי.