מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי טל יגזאו, סטודנטית למשפטים מאוניברסיטת תל אביב, ואני רוצה לספר לכם את סיפור העלייה וסיפור המסע של יהודי אתיופיה לארץ ישראל מנקודת מבט קצת אחרת. דרך הסיפור של אבא שלי, עדי יגזאו, או באמהרית גטה יגזאו, שעלה לישראל בשנת 1990 במבצע סודי דרך קניה. את הסיבה למה לא עולה דרך סודן כמו השאר נגלה מיד.

אבא שלי נולד בגונדר שבאתיופיה, הוא היה אח בכור לשני אחים, ארגאו וצ'וצ'ו. כשאבא שלי היה בין 8 ההורים שלו התגרשו, הוא גר אצל אבא שלו, מפני שאימא שלו מיד הסתלקה מהאזור. מהר מאוד גילה אבי שהוא אינו מוצא את מקומו בבית אביו, לכן כשהיה בן 9 עזב את גונדר ועבר לאדיס אבבה, שם הוא גר עם דודה שלו- אחות של אביו. אצלה הוא גר במשך 3 שנים, הוא היה לומד ועובד כאחראי בבית הדירות להשכרה שהיה שייך לדודה שלו. החיים לא היו קלים, לכן אבא מתגייס לצבא אתיופיה בהיותו בן 14 בלבד. הוא מתגייס לצנחנים. בצבא הוא בעצם גדל ומתחנך, הוא משלים שם את 12 שנות הלימוד, הוא יוצא לקצונה, מוביל יחידות מובחרות במלחמות שהן עקובות מדם. משימות שמלוות אותו עד ימים אלו. על החוויות הללו נוכל להמשיך לדבר ימים ולילות, אך נעבור הלאה. בכל מקרה, בצבא הוא נמצא מגיל 14 ועד העלייה ארצה.

כל התקופה הזו הוא לא נמצא בקשר עם אף אחד מבני משפחתו, לא יודע היכן הם או מה עלה בגורלם. יום אחד מקפיצים את אבא שלי יחד עם החיילים שלו ביחידה המובחרת, מגבול אריתריאה- שם הם שירתו רוב הזמן, לאדיס אבבה לזמן מוגבל. מקפיצים אותם למשימה לאור הפרות סדר, והתמודדות עם פורעי חוק שמאיימים על חיי האזרחים. באחד הימים בזמן שמירה באדיס, אבא שלי מזהה את דודה שלו- אחות של אמו הולכת ברחובות אדיס. הוא מפחד לגשת אליה ומפחד שתיבהל, הרי ראתה אותו בפעם האחרונה כשהיה בן 8, וכעת הוא כבר בשנות העשרים המאוחרות שלו. הוא עוקב אחריה, ולאחר זמן מה ניגש אליה בעדינות ואומר לה שזה הוא, גטה. היא התרגשה, רעדה, בכתה, וכמעט נפלה כשראתה אותו. אבי כמובן היה באמצע משימה והיה צריך לשוב מהר, לכן הוא לוקח את הכתובת שלה לצורך יצירת קשר מחדש. לאחר שלושה ימים הוא מופיע בביתה, הפגישה הזו הייתה מלאת אמוציות. אבא מגלה בפגישה הזו מספר דברים: ראשית, אמא שלו עלתה לארץ ישראל דרך סודן יחד עם שלושה אחים צעירים, על אחד מהם הוא ידע אך מעולם לא ראה אותו, ובנוגע לשניים האחרים- כלל לא ידע על קיומם. שנית, אחיו הצעיר צ'וצ'ו עימו גדל כילד נמצא בכלא ומיקומו של אחיו הנוסף ארגאו, לא ידוע. הדבר האחרון שהוא מגלה זה שאביו, אליו היה קשור מאוד, נפטר.

דודה שלו מסבירה לו שהיא לא עלתה ארצה יחד עם אמא שלו מאחר ולא רצתה לעלות לארץ בלעדיהם, היא רצתה לאסוף את אבי ואת אחיו וכן את בתה שלה טרם העלייה.

מהרגע שהוא מתבשר על כל אלו, הדבר הראשון שהוא עושה זה לנסות לאתר את אחיו, כאשר מצליח, הוא מגלה שאחיו התגייס כמותו, והוא חייל בגבול סומליה. הדבר השני שהוא עושה זה להוציא את אחיו מהכלא, הוא יכול היה לעשות כן לאור המעמד הצבאי שרכש. מיד לאחר מכן הוא דואג להוציא לאחיו דרכון.

בשלב הזה, אבי לא יכול להוציא דרכון לעצמו לאור היותו חייל ביחידה מובחרת, כך שהצבא לא היה נותן לו לצאת מהארץ וזו גם הסיבה שבגללה לא היה יכול לעלות דרך סודן.

אבא יוצר קשר עם מיכה פלדמן, הקונסול הישראלי באתיופיה בזמנו, הוא מספר לו על משפחתו שהתאקלמה בינתיים בארץ. בהמשך השיחה הוא מסביר לו שאין ביכולתו להוציא דרכון והם קובעים להישאר בקשר.

ממש לפני שהיה צריך לחזור לגבול אריתריאה, מיכה יוצר איתו קשר ואנשים מטעמו מבריחים את אבא מרשות הצבא למקום מסתור. הוא נשאר במקום המסתור הזה במשך חודשיים.

ועכשיו מתחיל סיפור העלייה ממש. בוקר אחד, ממש איך שאבא מתעורר, באים אליו אנשים ואומרים לו "גטה, צא החוצה". הוא לא לוקח איתו כלום, ומיד נכנס לאוטו קטן בעל חמישה מושבים. אחרי קילומטר מכניסים את בן דודתו בן ה8 וילד נוסף בן 10. לאחר שעתיים של נסיעה מצטרפים שלושה חיילים נוספים. בשלב הזה הם שבעה אנשים ברכב כולל הנהג. הם נוסעים בצורה הזו במשך שמונה שעות, כאשר הם לא יודעים לאן לוקחים אותם או מה התחנה הסופית. לאחר שמונה שעות הם עושים הפסקת אוכל, ומיד אחרי שמסיימים לאוכל עולים שוב על הרכב לנסיעה של 12 שעות. בדרך, יש כמובן מחסומים, וכל פעם שהם נתקלים במחסום, כולם חוץ מהנהג יורדים מהרכב, עוקפים רגלית את המחסום בדרכים מוסתרות, ומחכים לרכב מעבר למחסום כדי להמשיך בנסיעה. כך לאחר 20 שעות נסיעה הם מגיעים למויאלה- גבול קניה. שם, מורידים אותם מהרכב ומורים עליהם להיכנס לבית פח קטן, בו כבר נמצאים 10 חיילים, כך שבתוך בית הפח הקטנטן נמצאים 17 אנשים. האזור הוא אזור חם, מבודד שכן התנאים האקלימיים שם היו לא ידידותיים לאנשים, והצריף בו הם שהו אטום, פן יגלו אותם. הם נמצאים בצריף הזה מלפנות הזריחה- אז הגיעו לשם, ועד שמונה בערב. בשמונה מביאים לשם משאית, והיא חונה בתוך חורשה שנמצאת 200 מטר מהם. הוציאו אותם בקבוצות של שניים או שלושה, עד שכולם מועמסים על המשאית. המשאית נוסעת דרך החורשה בלי אורות לכיוון קניה. תוך שעתיים הם עוברים את הגבול, תוך התחמקות מהמחסומים, באותה דרך כמו קודם לכן, ירידה מהמשאית, ופגישה עם הרכב מעבר למחסום.

בדרך, באחד הכפרים מחכים להם אנשי המשמר האזרחי, אלו קבוצה של אנשים, אזרחים רגילים שלקחו על עצמם לשמור על האזור. הם מבקשים מכל 17 האנשים לצאת מהמשאית ולהסגיר את עצמם. במשאית היו איתם נווטים מקומיים, הם מדברים עם אותם שומרים, ואחרי שעה של משא ומתן הם חוזרים אל אבא ושאר הנוסעים, ושאלו האם יש עליהם כסף. הם נתנו את כל מה שהיה להם כי לא הייתה ברירה אחרת, היה מאוד חשוב לא להיתקע שם. במקרה של אבא במיוחד כי אם היו מסגירים אותו חזרה לצבא דינו היה כדור בראש. המשמר האזרחי משחרר אותם לדרכם והם ממשיכים לנסוע. לאחר 5 שעות של נסיעה, הם כבר בליבה של קניה, והם עוצרים קרוב לדרך לא סלולה. המשאית חונה מתחת לעץ, והם מתחת למשאית כדי שלא יגלו אותם. כל הזמן הזה השמש יוקדת וחיות פרא שמסתובבות סביבם. הם היו במצב הזה 8 שעות. לפתע הם רואים רכב מתקרב, נהג המשאית והרכב מאותתים אחד לשני, והרכב מתקרב. אבא ואיש מהנוסעים כמובן לא יודע מהו הרכב הזה. מהרכב מגיח אליהם אדם ישראלי, הוא מחבק אותם ומכניס את אבא יחד עם 16 האנשים לתוך ג'יפ של 7 מקומות. כך הם נוסעים במשך 3 שעות. הם מגיעים לכפר קטן בקניה, ואיש המשלחת הישראלית יוצא מהרכב בניסיון לאתר רכב נוסף לאור מצוקת המקום. אחרי שעה, הוא מצליח להשיג עוד רכב, ו17 הנוסעים מתפצלים. אבא נשאר ברכב הקודם יחד עם בן דודו יחד עם עוד כמה מהנוסעים. כך הם ממשיכים לנסוע במשך 8 שעות, ואז הם מגיעים למקום בו הם מעבירים את הלילה. בבוקר מגיעים שני מטוסים, והם טסים במשך שעתיים וחצי, המטוסים נוחתים בניירובי- עיר הבירה של קניה. משדה התעופה לוקחים אותם לבית מסתור, בבית המסתור הזה הם ממשיכים חודשיים. במהלך החודשיים מגיעים ישראלים מצלמים אותם, וחוזרים חזרה לישראל לצורך הנפקת דרכונים, ולאחר זמן מה חוזרים לניירובי יחד עם הדרכונים. בתום החודשיים הם עולים כל ה17 לטיסה מניירובי לישראל.

לאחר הנחיתה בישראל, הוחלט לפצל אותם לקבוצות, לפי הגילאים, את בן הדודה של אבי שולחים לפנימייה, ואת אבא לצפת. מצפת הוא מתקשר לאימא שלו, השיחה כמובן הייתה מאוד אמוציונלית. במהלך השיחה מדבר עם אבא אדם, שמאוחר יותר אבא מבין שזה סבא שלו, אבא מאוד התרגש כי הוא היה בטוח שסבא שלו נפטר. סבא שלו שהוא בעצם סבא רבא שלי היה אחד ממנהיגי יהודי אמבובר. הוא למעשה הוביל קבוצה של יהודי אתיופיה לגבול סודן, שם חיכה להם יונה בוגלה.

שלושה ימים אחרי השיחה הוא פוגש את אמא שלו.

שבוע אחרי זה אחיו של אבא, צ'וצ'ו ששוחרר מהכלא עולה לארץ גם הוא ומגיע למלון חוף הגליל בצפת לאבא. חצי שנה מאוחר יותר מגיעה דודה של אבא. אבא מצליח לאתר את מיקומו המדויק של אחיו החייל ומקשר אותו לאנשי המשלחת הישראלית, שנה מאוחר יותר אחיו עולה לארץ יחד עם אשתו וביתו במבצע שלמה.

אני מעריצה את אבא שלי. הוא עבר בחייו דברים שאני לא יכולה אפילו להעלות על דעתי. ותוך כדי שאני מקשיבה לסיפור שלו, אני חושבת לעצמי שהפתרון הקל היה להישאר באתיופיה, הרי הקריירה הצבאית הענפה שלו נתנה לו את היכולת לחיות שם בכבוד. ולא רק זאת אלא שכלל לא היה יכול לעלות כמו כולם, כי הסיכונים היו כפולים ומכופלים. ועדיין, על אף כל הסיכונים, ועונש המוות המידי שהיה מצפה לו אם היו מגלים אותו, לא וויתר על הרצון העז לעלות לירושלים. וכך גם כל שאר יהודי אתיופיה שעלו לישראל.

אם זו לא ציונות, אני מתקשה להבין מה כן.

טל, יחד עם אביה עדי ומיכה פלדמן. מיכה פלדמן היה הקונסול הישראלי באתיופיה, אשר הביא להצלתו של עדי ועלייתו לארץ

טל סיפרה את סיפורה של אביה בטקס של תכנית אדמס בבית התפוצות, לציון יום הזכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל, יום ירושלים תשע"ו, 5.6.2016

תשע"ו, 2016