מאגר סיפורי מורשת

שמי ינאי דביר, אני מתעד את קורות חייה של סבתא שלי, בתי כהן.

בשנת 1956 פרצה מלחמה בין מצרים לבין ישראל. סבתא שלי בזמנו גרה עם משפחתה בעיר אלכסנדריה שבמצרים. כשפרצה המלחמה, ההורים של סבתא, רחל ויוסף מזרחי, החליטו לעזוב את מצרים ולעלות לארץ ישראל. סבתי הייתה אז בת 10.

החיים במצרים

ליהודים היו חיים מאוד נוחים במצרים. הם חיו ברמת חיים מאוד גבוהה, יחד עם הערבים ביחסיי שכנות מאוד טובים. הייתה להם משפחה גדולה במצרים. לסבתא ולמשפחתה היה בית מאוד גדול והיו להם גם משרתים. אימא של סבתא לא עבדה והייתה פעילה בקהילה היהודית שבמצרים. סבתא שלי למדה בבית הספר היהודי, שם למדה בשפה הצרפתית וכמובן שלמדו גם קצצת ערבית ועברית.החברות שלה היו יהודיות. אביה היה סוחר בדים.

סבתא אז והיום

עץ המשפחה

העלייה לארץ ישראל

המלחמה שהיתה אז בין מצרים לישראל נקראה "מבצע קדש" ובה עלו המון יהודים ממצרים לישראל. יש גם יהודים שגורשו ממצרים. הם הפליגו לארץ ישראל דרך נמל נפולי שבאיטליה באונייה "מולדת" (אי אפשר היה לעבור ממצרים ישר לישראל כי לא היו יחסי שלום והיינו במלחמה איתם).

בארץ הם פגשו את הדודים של סבתא. מטעם הסוכנות היהודית הם נשלחו לעיר אשדוד, שהיתה אז רק ים וחול וכמה פחונים (צריפים מפח). זה היה חודש פברואר גשום מאוד, הגג שבצריף דלף וחדרו מים. אימא של סבתא חלתה בדלקת ריאות. כשאח שלה שמע את זה הוא הגיע ואסף את כולם אליו לביתו שבחיפה ואחרי זמן מה הם עברו לדירה שם בדמי מפתח.

ההתאקלמות בארץ

בבית הספר העממי היה לסבתא קשה כי היא לא ידעה את השפה. לקח לסבתא בערך שלושה חודשים להתאקלם חברתית ולהכיר את השפה. הוריה פתחו דוכן פלאפל מחלון ביתם (בית קרקע) והצליחו עד מאוד. שנים אחרי שאימא של סבתא נפטרה מצאנו ברשת כתבה על דוכן הפלאפל המפורסם באחוזה שבחיפה. הכתבה ריגשה מאוד את כל המשפחה. בהמשך היא הצטרפה לתנועת הצופים שהיתה משמעותית מאוד עבורה, שם רכשה הרבה חברות וקיבלו אותה מאוד בחברה.

סבתא בתי מספרת על גיל ההתבגרות: 

דביר וסבתא מספרים על שטיח מיוחד שארגה סבתא רבתא: 

סבתא בתי על יציאת מצרים שלה: 

סבתא וינאי מבשלים ספגטי בולונז: 

הסיפור שפורסם על גברת מזרחי (דוכן הפלאפל של סבתא רבתא)

מאת: עופר מנדלוביץ'

בילדותי על הכרמל, השם "גברת מזרחי" היה "מוסד" מכובד ומוכר. גברת מבוגרת עם מטפחת תמידית ומסורתית שעל ראשה שגרה בתחילת רחוב קריית ספר והחליטה לפרנסתה, לפתוח דוכן קטן של פלאפל בביתה. את מרכולתה הייתה פורסת אל העוברים ושבים תוך פתיחת תריס החלון מסלון ביתה ובאחת היה הופך הבית למזללת פלאפל מיוחדת ואיכותית.

אני שלמדתי בריאלי, בסניף אחוזה וגרתי ברחוב יותם, נהגתי לעבור מדי בוקר בדרכי לבית הספר ליד חלונה ולברך את גברת מזרחי לשלום. הגברת נהגה להשיב לי בחיוך רחב דברי ברכה קצרים וממשיכה במרץ את הכנותיה לקליטת הקהל הצעיר והרעב בצהרים.

חבריי לכיתה נהגו לקנות כמעט מדי יום "מנה" בדרך הביתה, בצהרי היום. אמהותיהם עבדו והיה זה פתרון קל, טעים ומזין לארוחת הצהריים.

אמי, בצער גורלי, לא עבדה והתנגדה נחרצות שאוכל פלאפל ואעדיף את גברת מזרחי על פני האוכל המבושל והפולני מהבית… תמיד נהגה לומר: "רק ילדי המפתח אוכלים אצל גברת מזרחי". ילדי המפתח למי שלא יודע היו אותם ילדים שנשאו על צווארם את מפתח הבית כדי שלא יאבד, וההורים, הם היו בעבודה והגיעו רק בשעות אחה"צ הביתה.

נחזור למנת הפלאפל, בדרך הביתה היינו הולכים בחבורה, הולכים, לא הסיעו אותנו חס ושלום, פשוט הולכים ומשוחחים וצוחקים, חוויה מיוחדת בפני עצמה. אז בדרכנו הביתה, מרבית חבריי היו נעצרים אצל גברת מזרחי, נשענים על אדן החלון וצועקים "גברת מזרחי, שלום". גברת מזרחי הייתה יוצאת מהמטבח אל עבר הסלון, מברכת לשלום ומיד מבררת מה להכניס ל"מנה", "מנה" שהייתה תמיד הגונה ומלאה בכל טוב. ואני, עם מיצי הקיבה ובלוטות הריר, קיוויתי שאוכל אולי לקבל לפחות "ביס"….

כדי לקבל "ביס" מחבר, צריך לגלות מיומנות והרבה מחשבה. אם אתה בטעות לוקח ביס גדול מידי, זאת הפעם האחרונה שאתה מקבל, אז ה"ביס" היה צריך להיות מדוד ומנומס כדי לשמור על יחסים דיפלומטיים טובים עם החברים גם לעתיד לבוא…

זה לא שילדותי הייתה כל כך עשוקה… מדי פעם אמי הייתה נכנעת ונותנת לי כסף כיס כדי שאקנה "מנה". כל יום הלימודים שמרתי את המטבע עמוק בכיס מכנסיי שמא ייפול בהפסקה, במשחק הכדורגל…

וכשהסתיים היום, יצאתי עם חבריי והפעם, כמו גדול, גם אני הייתי נעצר ומזמין מנה.

גברת מזרחי גילתה חיבה יתרה אלי, עד היום אינני יודע מדוע… אולי מכיוון שהייתי מנומס ומברך אותה מדי יום ב"בוקר טוב" וב"צהריים טובים", אולי בגלל החיוך שהייתי שולח לעברה בעת שחלפתי ליד חלון הסלון ממנה שיווקה את מרכולתה, אולי כי ראתה שאני מתלווה לחבריי הסועדים ועיניי מייחלות בתקווה לקבל "ביס" קטן…

במה גילויי החיבה באו לידי ביטוי? ובכן, רק ליחידי סגולה, האהובים המיוחדים של גברת מזרחי, רק להם, הייתה הגברת המבוגרת פותחת את הפיתה, ממלאה בכל טוב, ולסיום, הייתה הולכת אל המטבח.. משם הייתה מביאה את ה"דליקטס", את ה"אקסטרה" לילדיה האהובים: צ'יפס ביתי חתוך בפרוסות גדולות והתוספת המיוחדת: חציל מטוגן….

לעיתים כשהתריס בסלון ביתה של גברת מזרחי היה מוגף, כולנו ידענו שקרה משהו. יתכן וגברת מזרחי נסעה מחוץ לעיר או שמא חלתה ולא תוכל להכין לנו פלאפל טעים כשנשוב מבית הספר. בכל מקרה, תריס מוגף היה תמיד מלווה מתחושה של אכזבה.

החגיגה הגדולה הייתה בימי ההורים. כשהלכתי עם אמא אחה"צ ליום ההורים והמחנכת סיפרה גם קצת סיפורים טובים אודותיי, ידעתי כי בחזרה הביתה אקבל "מנה" הגונה, הפעם של פלאפל ולא "מנה" מאבא, "מנה" עם צ'יפס וחציל מטוגן כיאה לאחד מילדיה האהובים של גברת מזרחי.

גברת מזרחי הייתה כל כך משמעותית בחיי הילדים והנוער בשכונת אחוזה שגם בתנועת הצופים, במיוחד לחניכי "שבט כרמל" כשהמדריכים היו משחקים עמנו ב"מחפשים את המטמון" או "סימני דרך", לעולם לא פסחו על תחנה אצל גברת מזרחי כשההוראה הייתה: "גשו לגברת קדים", שם הפתק הבא…

היום כשאתם צועדים לכם מכיכר קריית ספר לכיוון רחוב קריית ספר אל עבר מלון שולמית, אללה ירחמו וסניף אחוזה של הריאלי, ממש בהתחלה מול "המפקדה" של מכבי חיפה, תוכלו להבחין בבית הראשון משמאל שקירותיו עם "שפריץ" לבן ומחוספס ובקווי מתאר של חלון שנסתם, חלון שהיה פעם פתח לפנינת הפלאפל של אחוזה.

עד היום אינני יודע מה שמה של גברת מזרחי. רחל, שרה, שושנה. עבורנו היא תמיד תהיה גברת מזרחי"

הזוית האישית

סבתא בתי: ינאי היקר שלי, היה לי העונג לעשות איתך את העבודה, לספר לך אודות חיי, לשתף אותך בדברים עליי שלא ידעת קודם לכן. אתה ילד סקרן וחכם, התרגשתי מהתהליך ומההתעניינות שלך. אוהבת אותך, סבתא

ינאי: היה לי מאוד כיף לשבת עם סבתא הרבה שעות, לשמוע דברים עליה שלא ידעתי, לצחוק ולצלם. אוהב אותך סבתא!

סבתא בתי וינאי