מאגר סיפורי מורשת

שמי בלנקה, נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה בשנת 1946, בעיר קרלובץ (ביוגוסלביה לפני התפרקותה, היום העיר שייכת לקרואטיה)  להורים ניצולי שואה. הוריי, יוסף ושרה, נפגשו בפרטיזנים.

גדלתי והתחנכתי בבלגרד, בעבר עיר הבירה של יוגוסלביה, היום עיר הבירה של סרביה. 7 שנים אחרי נולדה אחותי. לשתינו שמות של הסבתות כפי שנהוג אצל יהודי ספרד, בלנקה ורבקה. כבר בגן הילדים התוודעתי ליהדות. כל שבת היינו נפגשים במועדון הנוער היהודי וכך חיזקנו את הקשר ליהדות ולארץ.

במסגרת חילופי נוער נשלחתי לארץ בשנת 1962. הקבוצה התקבלה בקיבוץ גת והתחברה עם כיתה מקבילה של בני קיבוץ. למדנו עברית, שירים ישראלים, ריקודי עם ועבדנו בענפי הקיבוץ. זאת הייתה עבורי חוויה מכוננת. פתאום הבנתי שמקומי בארץ ישראל. לאחר כשנה חזרתי לבלבגרד אבל הבטחתי לחבריי בקיבוץ שאשוב במהרה.

ואכן כעבור שנה בשנת 1963 עשיתי עלייה עם אחותי. תחילה אמי התנגדה לעלייתי לארץ והמשפט הקבוע שלה היה: "תעשי בגרות ואחר כך תסעי אפילו להונולולו, כי בלי בגרות לא תוכלי להמשיך ללמוד." אמרתי לאמי שאני מרגישה "כמו תפוז שצמח בטעות על עץ תפוח". אחותי הצעירה ואני, למרות התנגדותה של אמי, עלינו לארץ וחזרנו לקיבוץ גת. בארץ סיימתי כיתות י"א וי"ב במוסד החינוכי של הקיבוץ. מאוד התרשמתי מהיחסים הבלתי אמצעיים בין החניכים והמורים והמבוגרים בכלל. בגמנסיה בה למדתי בבלגרד היה ניכור רב בין המורים והתלמידים כאשר התלמידים התייחסו למוריהם ביראת כבוד מוחלטת, מה שגרם לניכור לא נעים. בארץ קראו למורים בשמם והיו יחסים חבריים.

במסגרת השירות הצבאי למדתי בבית חולים שיבא תל השומר להיות אחות מוסמכת. באותה תקופה, הקיבוץ אישר לימודים בתחום החקלאות: רפת, לול או בתחום החינוך: מורה או מטפלת. אני רציתי להיות אחות. במרפאת הקיבוץ כבר היו שתי אחיות ובת נוספת למדה להיות אחות, כך שלא אישרו לי את הלימודים. המחנך שלי יוסף קריגר נרתם לעזרתי ושכנע את מוסדות הקיבוץ לאשר לי את הלימודים. כך הגעתי ברגע האחרון להרשמה בתל השומר, כיום בית חולים שיבא, וללמוד אצל חיים שיבא המנהל האגדי וממייסדי בית החולים.

כשסיימתי את הלימודים המצב במרפאת הקיבוץ השתנה לשמחתי הרבה: האחות הוותיקה פרשה לגמלאות, האחות השנייה עברה לצפית והבת הנוספת שלמדה אחות עזבה את הקיבוץ, כך שלא הייתי אחות מיותרת אלא האחות היחידה, וכך במשך 35 שנים, לצד אחיות שכירות מתחלפות.

בסיום בית ספר לאחיות שירתי שנת חובה באל עריש, אחרי מלחמת ששת הימים, בהפעלת בית החולים המקומי שננטש. בתום השירות, בינואר 1969 התחתנתי עם חברי משה טנא. עבדתי במרפאת הקיבוץ, נולדו לנו 3 ילדים: צור, ענת ואביתר. פעמיים הייתי מזכירת קיבוץ ומרכזת ועדת בריאות.

אהבתי את חיי קיבוץ, נהנתי ממשפחתי, והיה לי סיפוק רב מעבודתי. במקביל למדתי תולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. למרות שפרשתי לגמלאות עדיין אני עונה לקריאות בתחום הבריאות. יש לי 8 נכדים, ולשמחתי כולם חיים בקיבוץ. יש לנו חיי משפחה תוססים כאשר כולם דואגים ועוזרים אחד לשני.

לפני 5 שנים, ב-3.11.2018 התאלמנתי. בעלי משה טנא היה איש תרבות והלב הפועם של הקיבוץ בתחום חיי החברה והתרבות. הוא שימש כרכז תרבות במשך 20 שנה ומזכיר הקיבוץ במשך 9 שנים, במקביל להיותו מנכ"ל צוותא בתל אביב במשך 19 שנה. שנינו אהבנו מאוד את חיי הקיבוץ, את השיתוף והשוויון. לטנא בעלי היה חוש הומור מפותח אשר העלה חיוך ושימח את משפחתו וחבריו הרבים ואנו מתגעגעים אליו מאוד.

הזוית האישית

ירדן: המפגשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי היו לי מהנים מאוד. למדתי להכיר יותר את סבתא שלי ואת הילדות שלה. עבדנו יחד וזו היתה חוויה מיוחדת לשתינו אני מאחלת לסבתא שלי שתמיד תהיה בריאה ואני הכי אוהבת אותה בעולם. בלנקה: נחשפתי יחד עם נכדתי לנושאים שאנחנו לא מדברות עליהם בדרך כלל. אני מאחלת לירדן שתשאל הרבה שאלות כדי להכיר יותר את המשפחה ואת עברה.