מאגר סיפורי מורשת

סבא מישה נולד במינסק שבבלרוס, ברית המועצות לשעבר, בשנת 1955, להוריו מרים ואלכסנדר. שמו של סבי בבלרוס היה מישה וכאן בישראל נוסף לו השם מיכאל. סבי עלה לישראל בשנת 1990 בגיל שלושים וחמש הישר לעיר חולון. סבי עלה כחלק מהעלייה הגדולה מברית המועצות ביחד עם סבתי אלה, ואימי גליה שהייתה אז בת שמונה. שנתיים אחרי מגורים בחולון הם עברו לאשדוד. וזה סיפורו של סבא:

שמי מישה, להוריי קוראים מאשה ואלכסנדר. נולדתי בעיר מינסק שבבלרוס. יש לי שתי אחיות חורגות מצד אבי אלכסנדר, שמן סבטה ואלונה. אמי עבדה במינסק בבית דפוס ואבי אלכסנדר עבד במוסך ונפטר בגיל צעיר.

הילדות כאשר הייתי בן 6, המצב הכלכלי בבית היה מאוד קשה, אבי לא היה גר אתנו ואמי נאלצה לפרנס לבד. באותה תקופה במינסק היה מחסור גדול באוכל, בגדים ומוצרים בסיסיים.  ללא ברירה החליטה אמי, מאשה, לשלוח אותי לבית יתומים/פנימייה בעיר. על מנת שתהייה אפשרות לאכול, לישון במקום בטוח. אומנם לא הייתי יתום, אבל מגיל 6 ועד גיל 14 גדלתי בבית יתומים. בבית היתומים היו ילדים ללא הורים, וילדים כמוני שגדלו בבית יתומים בגלל מחסור או מצוקה. בבית היתומים למדנו מקצועות בסיסיים כמו נגרות, חקלאות ועוד. לא אהבתי ללמוד והעדפתי לבלות את הזמן עם החברים שלי בבית היתומים.

בתיאור הילדות משחק מיוחד- כשהייתי בגיל 7/8 היה משחק מלחמה. בחוץ הילדים היו מחפשים ענפים של עץ שהכי דומים לאקדחים, ואיתם מדמיינים שהם חיילים במלחמה. הילדים התחלקו ל 2 קבוצות, כל קבוצה צבא אחר שנלחם אחד בשני. בנוסף היו זורקים אחד על השני בלוטים- היו מדמיינים שזה כדורי אקדח. משחקים נוספים היו משחקי ילדות קלאסיים כמו: קלאס, גומי וכמובן מחבואים ותופסת. ביליתי את רוב היום בחוץ עם החברים אפילו בימים קרים במיוחד.

לגדול בבית היתומים היה קשה, אבל גם היו הרבה דברים טובים עם חברים וחוויות טובות, זה מה שעשה אותי מה שאני היום.

חיי הצבא בבלרוס

התגייסתי בגיל 18 לצבא הבלרוסי, מייד שלחו אותי לקורס של כבאים רחוק מאוד מהבית, באזור הצפוני של הכפרים בבלרוס. לאחר הקורס שובצתי ככבאי בפלוגה צפונית.

במהלך השירות שנמשך שנתיים חזרתי לבקר בבית רק כ-3 פעמים. השרות בבלרוס שונה מאוד מהצבא הישראלי. בפלוגה הצפונית ישנתי רוב הזמן באוהל מאוד גדול והיינו בכוננות מתמדת, ככוחות כיבוי אש.

בגלל מחסור באוכל ומצרכים, נאלצנו להמציא מנות ממה שהיה ובגלל שהייתי מאוד יצירתי, יצא שאני הייתי הטבח המוביל בפלוגה. כולם תמיד חיכו למאכלים שהכנתי, לדוגמא מרק מכל מה שיש – ירקות, בשר, הכל בסיר אחד, כוסמת עם חלב ולחמים טריים. ככה למעשה למדתי לבשל ולאהוב בישול.

בגלל שהיו הרבה שריפות, התעוררנו מאוד מהר וידעתי להתארגן במהירות גדולה למרות הלחץ. אני זוכר מקרה אחד שבו אני חגגתי יום הולדת 19 וביקשתי חד פעמית, להעיר אותי בלילה ראשון במקרה של שריפה. אפילו הכנתי שלט מיוחד שבו רשמתי, להעיר ראשון בתור.

היו געגועים רבים לבית אבל הייתי עם חבריי וסה"כ התקופה זכורה לי לטובה. אחרי כשנתיים השתחררתי מהצבא וחזרתי למינסק.

הכרות, נישואים ובניית המשפחה

בתחילת 1980, דודה שלי רעיה (אחות של אבי) עבדה במתפרה עם אישה בשם נינה שהייתה שכנה של אנה, אימא של אשתי לעתיד, והיא החליטה לשדך ביני לבין אשתי לעתיד אלה. היא נתנה את הטלפון שלי לאלה אשתי, הן הציעו לנו להיפגש ביחד, כמובן ששמחתי מאוד וחיכיתי לפגישה. הגעתי לפגישה לפני הזמן וחיכיתי בקוצר רוח, פתאום ראיתי מרחוק אישה צעירה מתקרבת. היו לה עיניים גדולות ויפות ומשקפיים עם מסגרת כבדה. היא הייתה מאוד אלגנטית ומצאה חן בעיניי. באותו הרגע. מאותה הפגישה די היה ברור לשנינו שיש פה עתיד משותף.

התחתנו ב – 11 באוקטובר 1980, יום לפני יום ההולדת שלי, 12 לאוקטובר. החתונה נערכה בבניין מיוחד למתחתנים והיה רשמי מאוד. החתונה כללה החלפת טבעות בנוכחות העדים, חברים שלנו. לאחר החתונה הרשמית ערכנו מסיבה גדולה בחצר הבית שלי עם כל המשפחה והחברים. את האוכל הכנו לבד, חלק אני הכנתי וחלק אשתי, דודה והמשפחה של אשתי. זאת הייתה חתונה שמחה ומאושרת ורקדנו ושרנו עד אור הבוקר.

אנחנו נשואים באושר עד היום, כבר 41 שנה!

העלייה לישראל

המצב בבלרוס בסוף שנת 1989 היה מאוד לחוץ ביחס ליהודים. דובר רבות על ניסיונות פגיעה בעסקים ואנשים.

לאבא של אשתי גריגורי, הייתה משפחה בישראל והוא נסע לבקר אותם בשנת 1989. לאחר חזרתו למינסק התקבלה ההחלטה לעלות לישראל. אני, מיכאל, אלה, אשתי, חמי, גריגורי, חמותי, אנה, אמי, מאשה, ובתי גליה, אמו של דניאל. על מנת לעלות לארץ, פנינו לסוכנות היהודית במינסק, וביחד עם עוד מספר משפחות, קיבלנו תאריך יצאה – בחודש יוני 1990. התכנסנו עם מלא מזוודות בתחנת הרכבת של מינסק. הרכבת לקחה אותנו לבירת פולין וורשה למקום זמני לטובת התארגנות עם ניירת לעלייה לישראל.

בוורשה התגוררנו במשך כ 3-4 שבועות, בבית מחוץ לעיר ביחד עם כל המשפחות, כאשר מקיפים אותנו שומרים חמושים של הסוכנות היהודית. נאסר עלינו לצאת בשעות הערב, אפשר היה לצאת רק בבוקר ובצהריים לטובת קניית מצרכים. באחת הפעמים יצאנו ביחד עם אשתי ובתי לשוק מקומי, ובתי שראתה בננות בפעם הראשונה בחייה, מאוד רצתה לטעום בננה. לא היה לנו מספיק כסף, אבל הייתה לאשתי שרשרת זהב דקה, הלכנו לסוחר ומכרנו את השרשרת תמורת סכום כסף סמלי ביותר. בכסף הזה קנינו לבת שלי בננות ועוד נשאר קצת כסף לממתקים. מאז אנחנו צוחקים שאלו היו בננות מזהב.

לאחר שכל הניירת הייתה מוכנה, עלינו על טיסת אל-על לישראל.

מייד עם ההגעה הגענו לעיר חולון, בגלל משפחה של חמי שגרה  שם ועזרה לנו הרבה בהתאקלמות הראשונית.

כחודש וחצי לאחר שהגענו לישראל והתגוררנו בחולון, פרצה מלחמת המפרץ הראשונה (אוגוסט 1990), זה היה מאוד קשה בשביל כולם וגם אנחנו פחדנו לא מעט. קיבלנו מסכות גז, אטמנו את החלונות והדלתות וכולנו ישנו בחדר אחד. אשתי, בתי וחמותי על מיטה ואני וחמי על מזרונים למטה על הרצפה. למרות הפחד, הרגשנו שהגענו הביתה, הייתה הרגשה של אחידות ותמיכה מכולם – חיכינו שזה ייגמר מהר.

לאחר שנתיים מגורים בחולון, החלטנו לעבור לאשדוד מאחר והציעו דירות מוזלות לעולים חדשים ברובעים י-י"ג. רכשנו דירה ביחד עם חמי וחמותי ועברנו לעיר. זה היה בשנת 1992- באותה שנה אשדוד הייתה עיר גדולה אבל כמובן שלא כמו היום. כאשר הגענו לי"ג היה בעיקר המון חול וקצת בניינים. הרחוב הראשי של בילויים וקניות היה רוגוזין ובשבילנו השפע של החנויות היה קסום.

ביחד אתנו בבניין התגוררו שכנים עולים חדשים, כך לגליה תמיד היה עם מי לשחק, המון ילדים בגיל שלה, ורוב הזמן בילו בחוץ ביחד במשחקי ילדות.

עם ההגעה לישראל כמעט מהיום הראשון עבדנו בכל מני עבודות, ניקיון, מטבח, מפעל לייצור תריסים, מתפרה ועוד. כאשר עברנו לאשדוד, חזרתי לעבוד במקצוע שלי כפיזיותרפיסט פרטי, אשתי אלה, התחילה לעבוד בתור קופאית במתנ"ס דיונה, ובתי הלכה ללמוד במקיף ג'.

מסר לדור הצעיר

יש זמן לשמחות ויש זמן למעשים, ובשביל לעשות מעשים טובים, צריך להיות שמח. כשאתה צעיר, תתמקד כמה שיותר בלמידה, זה הבסיס לחיים, ואם כיף לך ללמוד ואתה נהנה גם העתיד שלך יהיה מצויין.

הזוית האישית

דניאל: תודה לסבא מישה על מה שהוא עושה בשבילי! הוא תמיד שמח וצוחק, ורואה את הטוב ביותר באנשים. תודה למישה ששיתף אותי בסיפורו המרגש, למדתי הרבה על השורשים שלי והעבר המשפחתי. למרות שלמישה לא היו חיים קלים, הוא תמיד ניסה להיות הכי טוב שהוא יכול וכולנו יכולים ללמוד מזה. מישה, אתה סבא למופת, לא יכולתי לבקש סבא יותר טוב ממך. אוהב אותך המון!