מאגר סיפורי מורשת

שמי שרית קלדרון.

הוריי עלו מעיראק, אנשים דתיים, היינו משפחה של עשרה נפשות מתוכם שמונה ילדים. אני הייתי הילדה הרביעית.

גדלנו ברמלה של פעם, כשרק עלינו לארץ, בצריף שנקרא מעברה בו גידלנו ירקות משלנו, וגם הייתה לנו עז שנתנה לנו חלב. היו שם שדות שנפרשו על שטחים ענקיים, ופרדסים. הילדות של כולנו הייתה פשוט נפלאה, לא היה חסר לנו דבר.

עד שהוריי החליטו לעלות לירושלים. שם גרנו בחדר אחד בנחלאות. שמונה נפשות. בזמן שהכל היה בחוץ ומשותף עם עוד שלוש משפחות. אחרי כל המרחבים שהיו לנו זה היה מאוד קשה. להיות לכודים בתור ילדים בתוך עיר כל כך גדולה.

בגיל 14 בחרתי ללכת לקיבוץ ניר-עם. עליית נוער, ילדי חוץ. עבדתי ולמדתי עם קבוצה של ילדים.  בשבילי זה היה ממש לצאת מעבדות לחירות. אני רציתי לעזוב, הוריי שיצאו לעבודה בשביל לפרנס אותנו השאירו אותי לטפל ולדאוג בארבעת אחיי הקטנים, בכל צורה אפשרית, מכיוון שאחיותיי הגדולות כבר עזבו את הבית.

בקיבוץ גרנו במקום מקסים, נתנו לנו צריפים כאלה, לכל זוג. היו לנו מקלחות, היו לנו שדות, היה לנו אוכל בשפע, היה לנו מרחבים אינסופיים. פתאום ממשפחה ברוכת ילדים שמונה ילדים שעמדו בתור לשירותים בבוקר, הייתה לי בריכה מחוץ לבית. היינו קמים כל בוקר בשלוש לפנות בוקר לקטוף פרחים, סייפנים. היו מטעים בקיבוץ של אבוקדו ושל פירות הדר, היינו הקיבוץ הראשון לעשות הכלאות. המצאנו את האפרשזיף.

היה מאוד מעניין פתאום להיות רק בשביל עצמנו. ללמוד לרקוד, לנגן, לעשות כל מה שרוצים. ולא להיות כלואים בתוך חדר. הגעתי אל הקיבוץ דרך אחותי הגדולה דליה. ממש לפני גיל ארבע עשרה פניתי אליה כי לא היה אז אינטרנט, או טכנולוגיה, בקושי היו ספרים, ורציתי לשאול אם היא מכירה קיבוצים שמחפשים נוער עובד, והיא סידרה לי וליוותה אותי. הוריי לא ידעו שאני עומדת לעזוב את הבית בגיל ארבע עשרה, זה היה שוק בשבילם. רק יום או יומיים לפני כן נדמה לי אמרתי להם ואחר כך עזבתי לבדי בדרכי אל הנגב, אל הקיבוץ.

החוויה והאנשים שם עיצבו אותי, לטוב ולרע אבל בעיקר לטוב. הקיבוץ קיבץ אותנו ביחד. החלק העצוב היחידי הוא שהייתי צריכה לעזוב עקב הקיבוצניקים שכבר לא רצו בנו. בחזרה לירושלים, שם התחלתי את החיים. הייתי מהראשונות בארץ לייצא ולשווק לחם שיפון לירושלים ומי שמכיר טוב טוב את ירושלים מכיר את מאפיית "שיפון", שהוקמה על ידי ובעלי חיים, היום מנוהל על ידי שתי בנותיי הקטנות.

היום אני כבר בת 67 . אימא לארבעה ילדים, סבתא לארבע עשרה. חיה באושר ובעושר בישוב אדם ליד ירושלים, קרוב קרוב לבית.

הזוית האישית

אלה הנכדה: מאז ומעולם תמיד ידעתי שלסבתא שלי היה סיפור חיים מעניין, זהו אחד מתוך סיפורים בלתי נגמרים שלא יזדקנו לעולם שהיא הייתה מספרת לי עוד מאז שהייתי קטנה. היא אישה חזקה, וגם עם כל ההומור והפלאים שקרו לה היו הרבה קשיים שעליהם שמעתי רק כשהתבגרתי קצת. זאת הייתה חוויה מדהימה ללמוד עוד קצת עליה ועל מצבה המשפחתי שלא היה פשוט, וגם איך זה היה בשבילה או בשביל רבים לחיות בתקופת קום המדינה.