מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דוד פורן, נולדתי בתאריך 20.4.1950 בעיר ביילבה שבפולין. אמי, יהודית פורן נולדה באומן שבאוקראינה ואבי, יוסף (פיטרניק) פורן, נולד וגדל בפולין. ההורים שניהם שרדו את זוועות השואה, ונישאו בתום המלחמה בתאריך 22.3.1945. שניהם איבדו בשואה את כל בני משפחותיהם, הם התחתנו והקימו משפחה יהודית יחד.

נולדתי בשנת 1950 לשני הוריי, ולי אח בן שלוש. לא הייתה לנו משפחה נוספת, כולם נספו בשואה ואנחנו גדלנו כדור שני לה. קיבלתי את שמי ״דוד״ על שם סבו של אמי, אך כינויי בבית היה “דדיק״. כשהייתי בן שנתיים, עברה משפחתי להתגורר בעיר סרדז׳ עד העלייה לארץ ישראל, במאי 1957. ההורים שלי החליטו שפולין אינה מתאימה ליהודים יותר, ולכן מכרו את כל רכושם כדי לממן את ההפלגה לארץ.

השיט וההפלגה היו קשים לאימא מאוד ואבא טיפל בה לאורך כל המסע, אך אני זוכר שאחי ואני התיידדנו עם צוות האונייה וילדים נוספים שפגשנו בדרך, וכך העברנו את דרכנו הארוכה ארצה. בתאריך 30.6.1957 עגנה אונייתנו בנמל חיפה בשעה טובה, ומשם הופנתה משפחתנו לקיבוץ גבעת ברנר.

אני הצטרפתי לגן של הקיבוץ, ומשם לכיתה א׳. מאוד אהבתי את החיים בקיבוץ, וכך גם אבי ואחי. לעומתנו, אמי לא אהבה את החיים בקיבוץ ואת אופיים הקומוניסטי, לכן ביקשה לעבור, אף שהתקבלנו לקיבוץ המבוקש מהר מאוד, והופעלו עלינו לחצים להישאר. אני לא רציתי לעזוב את הקיבוץ, אך השלמתי עם רצונה של אמי ובהיותי בן 10 וחצי עברנו להתגורר בעיר נצרת עילית.

אני זוכר היטב שכל בוקר אחי ואני היינו משכימים קום וקונים קרח לפני בית הספר, למרות הרוחות והגשמים העזים. בשבתות בבוקר, היינו מטיילים עם אבא בגבעות נצרת עילית, ואחר הצהרים היינו יורדים ארבעתינו לצפות בסרט. משפחתנו לא הייתה עשירה, ההורים עבדו בעבודות שהיו, העיקר להביא 'קמח' הביתה. אחי ואני היינו מודעים למצב ולא הכבדנו בדרישותינו, ידענו שבחגים וכשיהיה כסף נקבל תמרוקים.

בצעירותי למדתי לתופף והשתתפתי בכל מיני צעדות בעיר. ואחר כך נמשכתי למוסיקה ואהבתי את הזמר אלביס פרסלי, היו לי אלבומי תמונות שלו שאספתי, ומשם המשכתי לכיוון של נגינה בלהקת קצב. ניגנו בבתי הבראה באזור מוסיקה לריקודים והמשכתי עד הצבא בנגינה במסיבות ונשפי ריקודים. לא הייתה לי מערכת תופים משלי, כך שההורים לא בדיוק עודדו אותי לכך ולכן הייתי משאיל ומנגן לרוב בלהקה קבועה – בחתונות ואירועים אחרים. אפילו החלפתי מתופף שחלה בלהקה מוכרת ממגדל העמק, אני לא זוכר את שמה אבל מאד אהבתי את זה, ומאז ועד היום אני אוהב מוסיקה מאד.

בשנת 1974 התחלתי לצאת עם אשתי לעתיד ואם ילדיי, כאשר היא בת 19 ואני בו 25. הכרנו בשכונת המגורים בנצרת עילית בה גדלנו שנינו, ולאחר שנה בתאריך 20.8.1975 התחתנו ברבנות. במאי 1976 נולדה שרון, בתנו הבכורה. ההורים שלי ושל אשתי היו שמחים ונרגשים מהנכדה הקטנטונת, בשביל זה הם שרדו את זוועות השואה! הסיפוק של הקמת משפחה יהודית גדולה בארץ ישראל היה הכל עבורם.

במהלך ילדותה של שרון התגוררנו בעיר עפולה. אשתי הייתה מורה, ועבודתה אפשרה לה לגדל את שרון הקטנה בנחת. אני עבדתי בבנק עד גיל הפנסיה, במשך כ-30 שנים. כאשר התקבלתי לעבודה בסניף בקריית שמונה, עברנו כל המשפחה לעיר. בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, קריית שמונה הייתה בקו העימות של המלחמה, לכן הבנות התארחו אצל קרובים ונשארתי אני בלבד בעיר לעבוד. בזמן זה, נולד לנו בן נוסף, אח קטן לשרוני. לאחר מספר שנים, חזרנו לעפולה, עד היום…

בתקופת האינתיפאדה עבדתי בנצרת והסניף נפגע מההתפרעויות. במלחמת לבנון השניה קודמתי לעבודה בסניף בנהריה, אשר הייתי מגיע אליו ברכב משוריין בגלל הקטיושות שנורו. מאז, התחלתי לעבוד בתל אביב במשך חמש שנים, בהיותי גר בעפולה הצפונית. הנסיעות מהמרכז לצפון הן חלק בלתי נפרד מחיי, גם היום…

מאז הילדים התבגרו ועברו למרכז הארץ. כל אחד מהם התחתן והקים משפחה. היום יש לנו שישה נכדים, שכל אחד מהם מסב לנו אושר עצום ושמחה גדולה. בתור משפחה אנחנו חוגגים יחד חגים, ימי הולדת ומקפידים לנסוע לנופש משותף בארץ כל שנה. בצה״ל שירתי זמן רב – במילואים ובסדיר ומשם יש לי חוויות רבות. החיל בו שירתי הוא הנדסה קרבית, משך הטירונות בו הוא חמישה וחצי חודשים. במסגרת הטירונות, עברנו קורס חבלה בו נדרשנו להניח מוקשים בבקעת הירדן. אחד החיילים בפלוגה שלי – כנראה מעייפות – נפל על המוקש שהניח וכתוצאה מכך איבד את שתי ידיו. זהו זיכרון קשה שנצרב במוחי במיוחד. זיכרון נוסף, הוא מתקופתי בתור רס״פ (רב סמל פלוגתי) טירונים של מחזור מאי בגוש עציון. בתור מפקד, רציתי להוות דוגמה אישית לחייליי לקראת מסדר בו נדרשים לסדר, לנקות ולצחצח את החדר והחפצים האישיים. התחלתי לנקות ולארגן, כאשר הגיע אחד החיילים לבדוק במה אני עוסק. עניתי שאני מסתדר לקראת יום שישי. החייל הלך לרגע וחזר עם מחלקה שלמה שעזרה כולה להעמיד מסדר מתוקתק, שאף המפקד הבכיר בדרגת סגן אלוף התפעל ממנו. החייל ביקש ממני לרשום לו ״חייל מצטיין״ וכמובן שהסכמתי. לאחר זמן מה השתחררתי מהצבא, ולאחר מספר חודשים הגיעה אליי הבשורה המרה – החייל הזה התאבד. זה היה נורא.

הזוית האישית

נועה הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מעניין לשמוע על קורות חייו של סבא, גם את החלקים הטובים של החיים וגם את אלו המורכבים והקשים שחווה. אני מאחלת לסבא שכעת בשנות הפנסיה ידע נחת, שמחה ורוגע, לאחר שכל חייו עבד.

סבא דוד: שמחתי לשתף ולחלוק עם נכדתי נועה את סיפוריי חיי ולהעביר אותם לדור הבא שילמד. אני מאחל לנועה שתעריך את חייה הלא מובנים מאליהם כאן במדינה. אני מקווה שהדור הצעיר ידע לנצל את כל מה שאנחנו, המבוגרים עמלנו עבורם.