מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי מלכסון, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי יצחק מלכסון ויחד תעדנו את סיפורו.

האימא של סבא איסקו, ננקה, נולדה בארגנטינה להוריה מרים וישעהו אנגל, שהיגרו מאוקראינה בשנת 1905. את הסבא של סבי, ישעיהו, עמדו לגייס לצבא רוסייה למלחמה נגד יפן – זמן מתאים לברוח.

סבא רבא שלי אלכסנדר מלכסון נולד בבסרביה (מולדובה) והיגר לארגנטינה ב-1930. עוד בצעירותו הוא היה מורה לעברית והמשיך לאורך כל חייו בפעילות ספרותית ועסקנית, במקביל לעסקים.

סבא נולד בארגנטינה בשנת 1943. המשפחה, שכללה בינתיים גם את אחותו בלנקה, עברה לצ'ילה ב-1947.

הנה צילום שניהם בארגנטינה

סבתא שרה נולדה בצ'ילה באותה שנה. משפחת האימא שלה ויולטה פררה, הגיעה לצ'ילה מאיזמיר (טורקיה) ב-1923, ואביה אהרון רנרט הגיע לצ'ילה מצ'רנוביץ ב- 1939. הם היגיעו באחת האניות הנוסעים האחרונות שיצאו מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה.

הצילום מראה אותו ליד החנות שלו בצ'רנוביץ זמן קצר לפני הפעולה ה"פשוטה" והבלתי הפיכה של נעילת הדלת במפתח ולא להסתכל אחורה.

סביי הכירו הרבה אחרי כן, בישראל, בשנת 1963. מפגש זה הוא נושא הסיפור.

אך לפני כן, נחזור למשפחת פררה באיזמיר, משפחת אנוסי פורטוגל באינקוויזיציה. כשצבא טורקיה השתלט על (או שיחרר את) איזמיר בספטמבר 1922, שהוחזקה על ידי יוון כשלוש שנים, שרפו תוך ימים עד היסוד (השריפה הגדולה של איזמיר) את השכונות הנוצריות (היוונית והארמנית), ומספר האבדות היה רב.

לממשלת הולנד היו בנמל שתי אניות, דאוקליון ואכילס, אליהן העלו את כל נתיני הולנד שמצאו, עליהם הגנו כך בים במשך כשלושה וחצי חודשים. ביניהם סבתא סולטנה וסבא אלייס של סבתא שרה. בנם הבכור נולד בלב ים ושמו דאוקליון לכבוד האונייה שהצילה אותם.

סבי הגיע ארצה כסטודנט ב-1961 ומשפחתו תכננה לעלות ארצה ולהצטרף אליו, חלום שהתגשם ב-1963. באותו היום סבי בן ה-19, דודים ובני דודים הגיעו לנמל חיפה לקבל את פניהם ליד האונייה. סבי אמר לבת דודתו "לילי, זה לא יכול להיות, אבל אני מכיר את הג'ינג'ית שמדברת עם אבא שלי בסיפון". לילי התבוננה וענתה "זו שרה רנרט, מן הכיתה שלי בצ'ילה".

המשפחות מלכסון ורנרט, שהכירו היטב, לא תיאמו כלום אך נפגשו בשמחה בנמל נאפולי כשעלו לאונייה, ובילו את ההפלגה ביחד. אח פבלו של סבא ואח מאיר של סבתא למדו באותה הכיתה, אח יוסי של סבתא ואח רובי של לילי למדו גם באותה הכיתה. צעיר החבורה, אח ישעיהו (פקה) של סבא, אז בן 8 ואהוב על כולם, נפל כטען-קשר בשריון בגזרה הדרומית של תעלת סואץ, עם פרוץ הקרבות במלחמת יום הכיפורים.

סבא רבא אלכסנדר ירד מן האונייה, מיד טפח על כתף סבא איסקו, ואמר לו באידיש בהתלהבות "כ'אב א מיידל פאר דיר!" (יש לי בחורה בשבילך!).

דודה פלה, אימא של לילי, הראתה לכולם שנים אחרי כן צילום של יום הולדת של לילי בצ'ילה בת כ-12,בו סבתא שרה (שנייה משמאל) וסבא איסקו (קצה שמאל) מופיעים זו ליד זה. אבל באמת לא הכירו.

אמנם סבתא שרה וסבא איסקו התראו חברתית, הם הפכו חברים רק כשלוש שנים אחרי כן – בדחיפה תומכת של סבתא רבא שלי ויולטה, אמא של סבתא שרה. כשסבא קיבל באופן בלתי צפוי מלגה והצעה ללמוד לדוקטורט בארה"ב ולחזור כאיש סגל לאוניברסיטת תל אביב בתחילת דרכה, שניהם מיד אמרו בטבעיות "מתחתנים ונוסעים", על אף שלא דיברו אף פעם על תכניות לעתיד. ב- 1966סבתא למדה לבחינות הבגרות והתכוננה לחתונה במקביל. הנה סבתא שרה בחתונה  בתחילת 1967, מוקפת באהבה ע"י הסבתות רבא שלי ויולטה וננקה.

אחרי מלחמת ששת הימים הם עברו לארבע שנים לברקלי, קליפורניה, שם סבא איסקו למד לדוקטורט בסטטיסטיקה וסבתא שרה לתואר ראשון בהפרעות בתקשורת.

כך המשיכו חיי הנוודות של משפחתי – הלימודים של סבתא (מתואר ראשון ועד דוקטור) הסתערו על פני שש אוניברסיטאות.

הנה סבתא וסבא ב-  GRAND CANYON באריזונה, בני 20 ו-24, כשנה אחרי שהתחתנו

סיפור מברקלי: ברקלי של שנות הששים הייתה מרכז של מחאה נגד מלחמת וייטנאם, תנועת חופש הביטוי, התפתחות של תרבות ההיפיז והתנסות בסדנאות של יחסי אנוש. לסבתא וסבא היה חלק בתהליכים אלה, במיוחד בכל הנוגע לישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הם היו בין כ-15 סטודנטים ישראלים שנפגשו פעמיים בחודש במשך חודשים עם מספר דומה של סטודנטים ערבים, ביניהם שלושה פלסטינאים, בניסיון להבין זה את זה וללמוד לתקשר בתוך עימות.

המסר בסיפור זה:

סבתא שרה וסבא איסקו שאבו ממשפחותיהם את הדחף ללמוד, לחקור, לדעת. כל החיים שלהם הם משא לימודי מתמיד, ולכל האורך הם מעבירים לנו, בנים ונכדים, את העונג והסיפוק שבלימוד, מעבר אך במקביל לשאלות הכדאיות.

הזוית האישית

סבא יצחק: אני מאוד מרוצה שרותי ואני השתתפנו ביחד בתוכנית ואני מודה למורה המובילה, טלי ולכל משתתפי התוכנית .

הנכדה רותי: מאוד הנהנתי מהתכנית ושמחתי ללמוד הרבה על המשפחה.