מאגר סיפורי מורשת

שמי רות אבל כולם קוראים לי רותי. נולדתי בתל אביב בשנת 1943 להוריי מרגלית לבית רובוביץ' ילידת ירושלים וצבי שמשי יליד העיר באר שבאוקראינה.

אמי מרגלית ואני

לאחר שסיימתי את לימודי בתיכון עירוני א' בתל אביב התגייסתי לצה"ל ליחידת ממר"ם, יחידת המחשבים הראשונה בארץ. גודלו של המחשב הראשון היה כגודל אולם חתונות ורק שם היה מיזוג אוויר כדי להגן עליו. היום ביד של כל ילד יש מחשב מהיר פי 100.

בצבא פגשתי את בעלי נחום, וביום השחרור שלי, 27 באוגוסט 1963, התחתנו. כעבור שנה נולד צבי שקרוי על שם אבי וכולם קוראים לו תיקי (נועה, נכדתי קוראת לו תיק תק). אחריו נולדו עידן ושי – אביה של נועה.

לאחר הולדתו של צבי (תיקי)

לאחר הולדתו של שי התחלתי ללמוד באוניברסיטה תל אביב, סיימתי שלושה תארים בהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל. לימדתי שנים באוניברסיטה וכיום אני חוקרת במרכז לחקר התפוצות. התמחותי בתקופה העותומנית (במאות שש עשרה עד השמונה עשרה), בעיקר בנושאי מעמד האישה, המשפחה והחברה.

לנחום ולי תשעה נכדים. חיינו היו מאושרים ונעימים אלא שלצערנו בשנים האחרונות איבדנו בזה אחר זה את אחי יוסי, את אמי מרגלית שנפטרה בגיל 97 צלולה ואהובה על חמישה עשר ניניה. נועה, נכדתי, זוכרת היטב את הסיפורים המרתקים של סבתא מרגלית על ילדותה בירושלים והסיפור על הכוויה הקשה שקיבלה כשטיפסה על כיסא כדיי להוריד קומקום רותח והגיעה לבית החולים. ולפני כשנה וחצי נפטר בפתאומיות נחום בעלי, וכולנו מלאי צער.

אבי עלה לארץ לבדו בגיל ארבע עשרה כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה שנמצאה בתל אביב. בתקופת השלטון הבריטי, התמנה אבי לקצין מחוז של אזור נתניה ועמק חפר ואנחנו גרנו בנתניה. כשהייתי כמעט בת שלוש עברנו לירושלים כי אבי צבי הועבר למזכירות הראשית במשרדי הממשלה של שלטון המנדט, שהיו בבניין מלון המלך דוד. אחי יוסי נולד והשמחה הייתה גדולה. אך חודש ימים אחר כך, ב-22 ביולי 1946, אירע אסון כאשר מלון המלך דוד פוצץ בידי תנועת המחתרת אצ"ל, שביקשה לפגוע בשלטון הבריטי בארץ ישראל (פלשתינה). למרבה הצער הפיגוע נעשה בצהרי היום כאשר המלון המה אדם והרבה מאוד אזרחים נהרגו. בין תשעים ואחד ההרוגים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – היה גם אבי. אני הייתי בת שלוש ואת הפרטים שמעתי מאמי. העיר הייתה בעוצר והפיצוץ נראה לה כמו פיצוצי בנייה רגילים בסלעי ירושלים. רק מאוחר יותר הגיעו אביה ואחיה של אמי והודיעו לה על האסון שהתרחש. שמו של אבי, צבי, נזכר בראש מהדורת החדשות.

בשל האסון, אמי עברה לתל אביב כדי להיות קרובה למשפחה, משפחת שמשי. גדלנו בסמוך לשדרות רוטשילד ולביתה של סבתי שעזרה לנו מאוד. אמי עבדה במשרות משרדיות שונות כדי להתפרנס, מכיוון שלא קיבלה שום עזרה ממשלתית. למרות חסרון האב, ילדותנו עברה בשלווה וסביבנו משפחה אוהבת. בכל יום שישי הלכנו לארוחת ערב שבת בבית סבתי, הנרות דלקו ועשינו קידוש עם כל בני הדודים והדודות. יוסי ואני נשארנו ללון בבית סבתנו. יומיים בשבוע, יוסי ואני היינו ישנים בבית דודתנו בת-שבע והדוד בוריה, שגידלו אותנו כאילו אנחנו ילדיהם. בכל שבת בבוקר דוד בוריה היה לוקח אותנו לטיול לגן החיות או לשיט בירקון. בבית קטן ליד הירקון גרו הדוד אליהו והדודה ליזה שאבדו את בנם היחיד, עקיבא שמשי, במלחמת השחרור. הוא נהרג בגבעה 69 בהגנה על הנגב מפני הצבא המצרי שהתקרב לארץ. הדודים תמיד קיבלו אותנו באהבה ופינקו בדברי מתיקה.

אני ובת דודתי בתיה בילדותנו

הסיפור המשפחתי שלי משקף את התהפוכות שעברו על היישוב היהודי לפני קום המדינה ואת המחיר שמשפחות רבות שילמו ומשלמות עד היום כדי שתהיה לנו מדינה יהודית עצמאית וחופשית.

הזוית האישית

נועה: סבתא, מאוד נהניתי לעבוד איתך והרגשתי שאני מכירה אותך ואת עברך טוב יותר.

רותי: רציתי להגיד שהייתה לי חוייה מאוד נעימה והרגשתי שאנחנו מצליחות לשתף פעולה ביחד. למדתי להכיר אותך טוב יותר ונראה לי שגם את הכרת אותי יותר טוב. בנוסף, היה נחמד לשמוע ולהכיר סיפורים של סבים וסבתות אחרים.