מאגר סיפורי מורשת

שמי נחום ביבר. נולדתי ב-26/12/41, בתל אביב. אני הבכור במשפחתי ויש לי אחות שצעירה ממני בחמש שנים, ואח שצעיר ממני בשמונה שנים. הורי קראו לי נחום על שם סבי, והשם במקורו הוא שם תנ"כי: השופט נחום האלקושי. בילדותי ובנעורי היו לי שמות חיבה רבים: ג'ינג'י, נחצ'ה, נחומי. בבית הספר הצבאי בו למדתי, קראו לי ג'ורג', שם שתאם ילד אנגלי כי התלבושת האחידה היתה מכנסיים קצרים וגרביים לבנות עד מתחת לברך. שם משפחתי היה איזובר שפירושו בפיזיקה תיאור קו של לחץ אויר ממוצע במפות מטרולוגיות. כשיצאתי לשליחות במסגרת שירותי הצבאי, עיברתי את השם לביבר, שפירושו גן חיות. זה היה נראה דומה למקור. למיטב ידיעתי, כיום יש בעולם לא יותר מ-10 אנשים ששמם איזובר.

נולדתי וגדלתי בתל אביב. אימי עלתה לארץ מפולין בשנת 1935, בעלייה החמישית, עם דרכון פולני ואישור כניסה לפלסטינה. מצד אימי, משפחת גינצבורג, אני דור תשיעי לאח של הגר"א, הגאון מוילנה. כאן הכירה את אבי, שעלה גם הוא בעלייה החמישית, ב-1935, מפולין. אבי עלה בעלייה לא לגאלית, דרך טורקיה וסוריה. הוא הגיע לצפון הגליל העליון דרך נהר הירדן ומשם למושבה יסוד המעלה שנוסדה על ידי העולים בעלייה הראשונה. משם המשיך לרמת גן, שם התמקם אחיו שהגיע שנה לפניו ב-1934. הם התיישבו בתל אביב.

תל אביב היתה עיר קטנה. גרנו ברחוב גורדון, שהיום הוא רחוב סואן אבל בילדותי, זו היתה שכונה. בשכונה היה צריף מעץ שנקרא בית השכונה, ושם נפגשנו כל ילדי השכונה מדי יום ושיחקנו: מחניים, סטנגה, כדורגל ושאר משחקי רחוב.  אני גם אהבתי לשחק בבית במשחק שנקרא מכנו. המשחק כלל ברגים, חלקי פח ומנועים חשמליים ואני הייתי מרכיב מכוניות, טרקטורים, וגשרים.

אני עדיין זוכר את הגננות שלי רחל ולאה, ואת הטקסים שהיו נוהגים לערוך בחגי ישראל. את שלוש שנות לימודי הראשונות למדתי בבית חינוך לילדי עובדים בצפון הארץ, ועוד שנתיים בקיבוץ גבע כילד חוץ, ואחר כך חזרתי לשכונה, לבית הספר תל- נורדאו. בתיכון למדתי בבית ספר צבאי מקצועי: תע"ש תל אביב. בבית הספר המקצועי, רכשתי מיומנויות שמשמשות אותי עד היום בתחביבי. אהבתי את טיולי בית הספר ואת הסיורים במסגרת הגדנ"ע.

בצבא שירתי בחיל הים, בצוללות. החוויות מתקופה זו הן כח המים שנסגר ב-108 מ' עומק, על דלתות מיכל צינורות הטורפדו, ומשתנה שוב בגובה פני הים. במלחמת השחרור הייתי בן שש וחצי. באחד הימים, עלינו על גג הבית וציירנו שם עם כני ציור. פתאום הגיעו מכוון מערב, שני מטוסי ספידפייר, טסו ממש מעל ראשינו והטילו שתי פצצות. פצצה אחת הרגה את הרב הראשי של תל אביב, ופצצה שניה פגעה באולמי גיל, שהיו בהמשך הרחוב. כנער, אני זוכר את מבצע קדש. במלחמת ששת הימים נלחמתי בחזית המצרית. השתתפתי גם במלחמת ההתשה ולאחריה במלחמת יום הכיפורים, בה נלחמתי בחזית הגולן ואחר כך בסיני. הייתי כבר נשוי, אבא לשתי בנות, אבל שירתי במילואים שבעה חודשים ועשרים ימים, עם חופשות קצרות באמצע. במלחמת יום הכיפורים זכורה לי אוירת הדיכאון ששרתה בתחילת הלחימה והשתנתה אחר כך לטובה. גם במלחמת שלום הגליל הראשונה, ובמלחמת המפרץ, שירתי במילואים. השתתפתי בהכנות לכניסה למבצע נוקייב בסוריה בשנת 1962.

אחרי השירות הסדיר, למדתי לימודי הנדסת מכונות, התחלתי את עבודתי בתעשיה הצבאית, ובהמשך, עבדתי בקמ"ג.

בשנת 1982, יצאתי עם אשתי והבנות ללימודים אקדמאיים, תואר ראשון במחשבים וניהול, ועבודה בניו-יורק. עבדתי כקניין בכיר במשלחת של משרד הביטחון בניו-יורק, וניצלנו את השהות בארצות הברית גם לטיולים.

את אשתי תקוה, הכרתי בשנת 1964, ונפגשנו שוב ב-1969. אחרי הפגישה המחודשת, לא נפרדנו עד היום. נישאנו ב-1970 בתל אביב. נולדו לנו שלוש בנות: עירית שגרה עם בן זוגה אריה במיתר ולהם שני בנים ובת, מירב שמתגוררת בשוהם עם בן זוגה דרור ולהם בת ובן, ויפעת שגרה בעומר והיא אם לשתי בנות. אני ותקוה אשתי משתדלים להיפגש עם הבנות והנכדים אחת לשבועיים בארוחת שישי.

אחרי ניתוח מעקפים שעברתי, בגיל 56, וניתוחים אחרים, יש לי תחושה של לידה מחדש.

מאז שפרשתי, יש בידי יותר זמן להקדיש לתחביבי: טיולים, הסטוריה, מלחמות העולם, בולאות, ובעיקר תחזוק של רכב אספנות דה שבו. את כל עבודות המכניקה ברכב האספנות אני לומד ומבצע בעצמי.

הזוית האישית

נחום: בתהליך הכתיבה של סיפור חיי, חשבתי על כך שחשוב שיהיה תיעוד לדורות הבאים. מבחינה רגשית, הנבירה בעבר הביאה זכרונת נעימים, שמחתי על הדרך שעברתי, ושמשפחתי הרחבה עברה, יצרה, ותרמה למדינה, כל אחד בדרכו.