מאגר סיפורי מורשת

סבתי מטילדה, נולדה בארץ ישראל לפני 80 שנה לבית משפחת פרנס. במשפחתנו, קורות משפחת פרנס לדורותיה, הם חלק בלתי נפרד מהמסורת, ולכן אשתף כאן זכרונות אישיים של סבתי על חיי המשפחה ועקבותיה.

הסיפור מתחיל בקצת היסטוריה, משפחת פרנס הינה מהוותיקות ביותר בקרב היישוב היהודי הספרדי בירושלים. שורשי המשפחה מתחילים כבר במאה ה-12  במחוז נאוורה שבספרד.

אב המשפחה, שהיה מקורב למלך ספרד ראה את הנולד והצפוי מצד האינקויזיציה. האב החליט לעזוב את ספרד ולעלות לישראל דרך אירופה, והמשפחה הגיעה לירושלים בסוף המאה ה-15.

השם פרנס שפירושו נכבד הקהילה, נובע מהתפקיד המרכזי של ראש המשפחה בקהילה. תפקיד זה עבר מדור לדור במשפחה הן בספרד והן בירושלים בעיר העתיקה במשך 500 שנה.

מנהגים ומסורות של משפחת פרנס

היישוב היהודי ובמיוחד משפחת פרנס בגלל תפקידיה המרכזיים, חיה בשלום עם השכנים הערבים המוסלמים ועם התושבים הנוצרים. הם הסתגלו לחיות עם הרוב המוסלמי, דיברו את שפתם והתלבשו כמותם.

השפה המדוברת בירושלים הייתה ערבית, אבל בבית דיברו לאדינו.

הבישול נעשה במטבח שהיה ממוקם מחוץ לבית, בחצר משותפת לכמה משפחות. התבשילים שילבו בדרך כלל בישול ספרדי עם השפעות ערביות. במשך השנים, עם העלייה הגוברת של ארצות אשכנז, אימצו גם את התבשילים האשכנזים.

בראש השנה, כל המשפחה הייתה מתארגנת לבשל ביחד את המאכלים המסורתיים וכמובן להכין את האוכל לברכות השונות, לפי ספר מחזור לראש השנה: קציצות סלק – "שיסתלקו אויבנו", קציצות פרסה-כרישה – "שיכרתו אויבנו", דג – "שנהיה לראש ולא לזנב", לוביה ורימון – "שירבו זכויותנו" , דלעת מתוקה ותפוח בדבש – " שתהיה שנה טובה ומתוקה" משום כך גם לא שמנו מלח על השולחן בארוחת החג.

ביום הכיפורים, סבא שלי בן ציון פרנס ואחר כך אבי, משה פרנס, היו קונים תרנגולת ותרנגול לבנים ועושים לנו "כפרות": מניף את התרנגול הלבן מעל ראש הבן ואת התרנגולת הלבנה על ראש הבת ואומר בערך כך: "זאת חטאתי – תהיה תרנגולת כפרתי", לאחר מכן היו שוחטים ומנקים את העופות, מבשלים אותם ושולחים אותם לבתי העניים לארוחה מפסקת.

בפסח, בערב החג כולם היו מתלבשים חגיגי, במיוחד את הבגדים החדשים שנקנו או נתפרו, והיינו הולכים לבית הסבא לחגוג את ליל הסדר. כל המשפחה הגדולה ואורחים נוספים היו משתתפים. סבא שלי היה יושב על הספה, מוקף כרים, כפי שכתוב ב"הגדה" – מסובין.

אחרי קריאת ההגדה, עם תום הארוחה, היו שרים את שירי הפסח בכל השפות שדוברו במשפחה: עברית, לאדינו, צרפתית וערבית.

במיוחד אני זוכרת את ה"חד גדיא" ו"אחד מי יודע" ששרו בכל השפות. שוב, יש לזכור, שהמשפחה הייתה מאוחדת והכל נעשה בחברותא – הניקיון, הבישול ושמחת החג.

לסיכום, אני ומשפחתי עד היום קוראים את עבודת השורשים כאשר אנו חפצים להיזכר בעבר הרחוק. תודה רבה לסבתי שסיפקה לי את מידע זה.

הזוית האישית

אביב: אני ומשפחתי עד היום קוראים את עבודת השורשים כאשר אנו חפצים להיזכר בעבר הרחוק. תודה רבה לסבתי שסיפקה לי את מידע זה.