מאגר סיפורי מורשת

בהיותי בכיתה ג' ברוסיה, היינו בכיתה אחרי שהצלצול התנגן לשיעור ספרות. שני ילדים שובבים רבו ביניהם. אחד מהם הרים כיסא וזרק על חברו. הייתי מאחוריו וברגע האחרון- התכופפתי. הכיסא פגע בעוצמה בעציץ גדול שעמד על עדן החלון. זה היה העציץ האהוב של המורה- שקיבלה אותו במתנה ליום האם. העציץ עם העלים הגדולים נשבר לשניים! ובבת אחת ירדה דממה על הכיתה! כולם נבהלו! המורה כבר צריכה להיכנס לכיתה! אף אחד לא מלשין! צעק אחד הבנים.

המורה נכנסה ולא הבינה מה פשר הדממה. היא הביטה לעבר כל הכיתה ולפתע המבט שלה נעצר על שברי העציץ. מי עשה את זה?! צרחה המורה. את דממה אפשר היה לחתוך עם הסכין. המורה איימה שאם אף אחד לא יספר מי הרס את העציץ- היא תעניש את כל הכיתה! אף אחד לא זז. הבטנו אחד על השני- אבל בלי לדבר- שתקנו. עברה שעה שלמה- כל בית הספר הלך הביתה. הבניין התרוקן. רק אנו ישבנו מאובנים- ועקשנים. לבסוף המורה התייאשה ונתנה לנו עונש. להעתיק משפט אחד- 10 עמודים! "לעולם לא אפריע למורה"! אנו ישבנו ובשקט כתבנו. וכתבנו.

רק אחרי שסיימנו והיינו כבר עייפים. אפילו הגיעו כמה אמהות- לשאול למה לא הגיעו הביתה. ורק אחרי שהמורה הסתלקה – כולם בבת אחת פרצו בשאגה – "ישששש! ניצחנו!" בלי לדעת או להבין אז- עברנו את מבחן הנאמנות!

וכך הרווחנו עוד זוג חברים נאמנים! והם הפסיקו לריב ביניהם. ואפילו בשנים הבאות- אף אחד לא הלשין על שני השובבים האלה. אבל- נשארנו כיתה מגובשת ומאוחדת- עד סוף הלימודים!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.