מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1939 בעיר סופיה שבבולגריה. כיום אני נשואה לצדק משה מזה 57 שנה. יש לי שתי בנות ושמן אירית ורונית . מהן נולדו לי ארבעה נכדים ושלושה נינים.

שנתיים לאחר שנולדתי החלה מלחמת העולם השנייה. בזמנה הוציאו אותי ואת משפחתי מביתנו ושלחו אותנו לערים בפרוורים רחוק מהבירה שבה נולדתי . התנאים שחיינו בהם היו קשים מאוד ותת אנושיים, אפילו תנאיי הבישול היו תת רמה לדוגמה: שטפנו כלים בחצר ואמי בישלה בגשם ובשמש בחוץ.

היינו בעיירה ליד הגבול וכל הזמן שמענו את המטוסים בדרכם להפציץ וזה לא היה פשוט. במיוחד כי הייתי קטנה ונבהלתי מהרעשים של ההפגזות. במהלך המלחמה לקחו את אבי למחנה עבודה והוא לא היה בכלל בבית.

בזמן המלחמה אחי חלה בדלקת ריאות ולמרות שחל איסור על יציאה מהבתים בשעות כלשהן, אמי יצאה בגבורה עם אחי לרופא למרות הסיכון הגדול. הם עשו זאת במהירות ובזריזות כדי שלא יתפסו אותם.

באחד הלילות במלחמה, התעוררתי לרחש קל שנשמע מהחלון שהיה מעליי וראיתי שגנב משחיל מוט ארוך במטרה לגנוב את התיק של אמי, שהיה מונח על כיסא בחדר ואז צעקתי והוא נס על נפשו.

מרוב שהסיפור היה טראומתי זה חרוט בזיכרוני עד היום. אחי שהיה בזמן המלחמה בן 9, הוברח לישראל בתשלום גבוה מאוד, כדי להצילו מן המלחמה  וכשעלינו לארץ בשנת 1948, נפגשנו אתו.

כשעלינו לארץ הגענו באניית משא בתנאים קשים מנשוא וירדנו ממנה בעיר חיפה. משם העבירו אותנו למעברה בפרדס חנה. לנו באוהלים ובתקופה זו היה חורף ולכן בלילה הראשון שלנתי שם אירע מקרה מזעזע. אב שקם לכסות את בנו נאחז בעמוד המרכזי של האוהל והתחשמל למוות. מהמעב­­רה העבירו אותנו לגור בלוד. כשהגעתי לבית הספר לא ידעתי עברית כמו כולם ולכן היה לי הרבה יותר קשה בבית הספר. רמת הלימודים לא הייתה גבוהה בגלל שהילדים לא ידעו עברית ומטרתם הראשונה של המורים הייתה ללמד את השפה העברית קודם כל ומשם להתקדם הלאה. למדתי בבית ספר עממי.

חיי החברה של כולנו היו מלוכדים, הבילויים היו שונים מאוד מהיום היינו נפגשות ברחוב ליד הבית של אחת מהבנות והיינו עומדות שעות ומבלות. חלק מהבילויים שלנו (הבנות) וגם של הבנים (בימים שונים) היו ללכת לבית מרחץ ציבורי פעם בשבוע. בבית לא היו תנאי הרחצה הולמים מכיוון שלא היו מים חמים בבתים ולכן, הלכנו לשם. מאוד נהנו מהחברותא. לאחר הרחצה הלכנו כל קבוצת הבנות לקיוסק מסוים בלוד שהוא היחיד שמכר בוזה. כך העברתי את שנות ילדותי. תקופת נעוריי הייתה גם תקופת הצנע.

למדתי טכנאות רנטגן ושם הכרתי את בעלי, גם הוא למד טכנאות רנטגן. התאהבנו והתחתנו אמנם לא בשמחה גדולה, מכיוון שהוריי חששו כי הוא ממוצא פרסי (מתחתנים, את לא מכירה את המשפחה שלו…) וגם לא יכולתי להכיר את משפחתו באותו זמן כי הוא גר פה לבד.

אימא של בעלי נפטרה ואביו נישא מחדש לאישה אחרת. הוא אשתו ושני ילדיו הקטנים, הגיעו לארץ ובאותו הלילה הוא נפטר. אני ומשה היינו כבר לפני החתונה  והרבנות אמרה לנו שלא דוחים חתונה (לא ניתן לבטל חתונה אם נקבע תאריך). התחתנו בבית כנסת של העדה הבולגרית שהיה בתל אביב, אז לא היה נהוג להתחתן כמו היום באולמות, בנוכחות משפחה קרובה, חתונה צנועה ביותר. כל אורח שיצא קיבל שקית ובה: 2 או 3  סוכריות וחתיכת מרציפן.

אחרי החופה המשפחה הקרובה ביותר הגיעה לבית הוריי בבת-ים, ושם היה כיבוד קל, שאמי הכינה.

את ליל החתונה עברנו בבית בלוד ולמחרת נסענו לירח דבש בחיפה, נסענו וחזרנו באותו היום בגלל אמצעים מצומצמים. בבית זה היה לא נעים לחיות כי היו בו עכברושים (הבית היה צמוד קרקע). לאחר החתונה התחלנו לעבוד במרץ רב כדי לחסוך את הכסף שאנו צריכים כדי לצאת מהבית "העלוב" שבלוד. עבודתנו במכון הרנטגן בבית החולים אסף הרופא הייתה כרוכה בתורנויות רבות וקשות, עשינו הכול כדי להתקדם בחיינו כזוג צעיר ובחיים בכלל.

לאחר שנתיים חסכנו מספיק כסף כדי לקנות דירה של שני חדרים בבת-ים ואז נכנסתי להיריון ונולדה בתנו הבכורה, אירית. לאחר שנתיים נוספות נולדה בתנו הצעירה, רונית. המשכנו לעבוד ולחסוך ואז עברנו לדירה גדולה יותר של שלושה חדרים, חיינו די הרבה זמן.

כיום בעלי ואני פנסיונרים. עברנו לגור בנס ציונה ליד בתנו, אירית כדי להיות קרובים לנכדים ולנינים. אני שומעת הרצאות במכללת הגמלאים בחולון עם חברותיי ואנחנו מאוד נהנות מההרצאות המעניינות שאנו שומעות. הפעילות הגופנית שלי מתבטאת בכך שאני הולכת שלוש פעמים בשבוע לקאנטרי. בעלי ואני הולכים לתיאטרון ונהנים מההרצאות. אנחנו מבלים ורוצים להמשיך כך עד 120.  

 

תשע"ה