מאגר סיפורי מורשת

שמי סילביה טבצ’ניק, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה בשנת 1948.

סבי יעקב טרוסמן נולד בשנת 1893 בז’יטומיר, אוקראינה. סבתי רוזה פריזונט, נולדה באודסה, אוקראינה. שניהם הגיעו כילדים לארגנטינה בתחילת המאה ה-20. באותה תקופה, מצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה בשיאה. היהודים סבלו מפוגרומים ורדיפות ובעקבות כך גם ממשבר כלכלי עמוק. הברון מוריס דה הירש, יזם את הגירתם לארגנטינה ושם הקים מושבות חקלאיות רבות באזורים שונים על מנת ליישב אותם. הסבים יעקב ורוזה התיישבו בעיירה נידחת בשם ברנסקוני, בפרובינציה לה פמפה, בארגנטינה.

אמי, אליסה פרס לבית טרוסמן נולדה שם בשנת 1918 והייתה בתם הבכורה מבין שישה אחים ואחיות. אבי מיגל פרס (1914) נולד ברובנו, אוקראינה, והגיע עם משפחתו לבואנוס איירס בגיל 3.

חפץ מיוחד העובד במשפחה – קופסת זריקות

סבתא רבתא מצד אמי (אודסה 1870-בואנוס אירס 1935),הייתה אחות במקצועה. קופסת הזריקות הייתה שייכת לה והגיע איתה לארגנטינה בתחילת המאה ה 20. לימים חלתה ולימדה את אמי, אז בת 15, להזריק לה על מנת להקל על סבלה. הקופסא מתארת לא רק חפץ שעובר במשפחה אלה גם חלק מהיסטוריה של העם היהודי, שמירה על המסורת, מסירות למשפחה וערכיה ואהבה רב דורית. על הקופסא שבתמונה חרוט שמה של אמי – אליסה טרוסמן פרס, שנת לידתה ופטירה 1918-2015.

קופסת הזריקות של אמי

המהגרים השתלבו במהירות ורובם גם בהצלחה בחברה הארגנטינאית. הוריי, אליסה ומיגל, התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. אני הבכורה משלושתן. ההורים הקימו בית יהודי חילוני שפעל רבות למען מדינת ישראל והרעיון הציוני. אבי היה ראש הקהילה בבואנוס איירס.

בצד שמאל – אבי, מיגל פרס, מארח את שר החוץ משה שרת בביקורו בארגנטינה בשנת 1953

כילדות למדנו בבוקר בבית ספר ממלכתי ואחר הצהרים בבית ספר יהודי. החיים החברתיים התנהלו במלואם בקהילה היהודית, בבית ספר יוסף שפרינצק ובבית העם (מתנ"ס) שהיה חלק ממנו והציע פעילויות מגוונות לילדים ולנוער.

בחרתי לספר סיפור שחוויתי בהיותי בת 12. בעיניי יש לסיפור הזה משמעות היסטורית לעם היהודי ולמדינת ישראל. עם תום מלחמת העולם השנייה, הלכו והתבררו מימדי החורבן שפקד את העם היהודי. בקרב רבים עלה הצורך לבוא בחשבון עם מחוללי האסון. אחד האנשים המרכזיים בין פושעי המלחמה היה אדולף אייכמן, אשר שימש כראש מחלקת היהודים בגסטאפו. אייכמן היה מבכירי המנגנון הנאצי ומי שניהל בפועל, באופן חסר פשרות, את מערך הלוגיסטי של "הפתרון הסופי".

לאחר המלחמה, אייכמן הצליח לחמוק מידי כוחות הברית בזהות בדויה. בקיץ 1950 נמלט לארגנטינה עם דרכון מזויף שסופק לו על ידי הצלב האדום, תחת השם ריקרדו קלמנט. בשנות החמישים של המאה ה- 20 התחילו להגיע לארץ ידיעות על מקום הימצאו. המוסד, בשיתוף עם השב"כ פעל לאיתורו, גילויו וזיהויו.

במאי 1960 יצא לפועל "מבצע פינאלה", בפיקודו הישיר של איסר הראל, ראש המוסד דאז, ובהשתתפות של רפי איתן ופטר מלחין (היה לי הכבוד להכיר את שניהם שנים רבות אחרי אותו אירוע). אייכמן נחטף מביתו ברחוב גריבלדי בבואנוס איירס, הועבר לדירת מסתור וכעבור תשעה ימים הוטס לארץ במטוס מיוחד של חברת אל על. משפטו נפתח באפריל 1961 ובדצמבר של אותה שנה נגזר דינו למוות. במאי 1962 אייכמן הוצא להורג בתלייה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאלים של ישראל.

בשנת 1960, כשאייכמן נחטף והובא לארץ, אני הייתי ילדה בת 12, החיה חיים נוחים ושמחים בבית ובקהילה שקטה, מבוססת ובטוחה. עד אז לא שמעתי על השואה ועל תוצאותיה. לא הכרתי את המציאות שבה יהודים נרדפים ונרצחים בשל היותם יהודים. בזמן שהמשפט התנהל בארץ, ובמיוחד לאחר ביצוע גזר הדין, ארגנטינה נשטפה בגל התקפות אנטישמיות, אשר בוצעו בידי קבוצות לאומניות קיצוניות וביניהן קבוצת "טאקוארה". החיים השלווים של הקהילה התהפכו בין לילה. כל יום היו תקריות אנטישמיות ופחד הציף את הקהילה. בין למעלה מ-30 תקריות שאירעו באותה תקופה, היו שני מקרים טרגיים שזכורים לי היטב: חטיפתן ורציחתן, לאחר מסכת עינויים קשה, של שתי נערות. הראשונה הייתה נורמה מירטה פנחרק, בת 16, תלמידת ביה"ס תיכון בו למדתי, והשנייה הייתה גרסיאלה סירוטה, בת 19 סטודנטית באוניברסיטת בואנוס איירס. הדאגה והפחד השתלטו על הקהילה. משמרות של צעירים יהודים אומנו במטרה לשמור על מוסדות הקהילה ואף לאבטח הסעות ילדים לבתי ספר היהודים. המוסדות פעלו בפקודת שעת חירום. לנוכח הטרור שהציפה את כולם, גברה ההתעניינות והמוטיבציה לעלות לארץ ותורים ארוכים השתרכו מול הסוכנות היהודית.

גרף המתאר את הזינוק החד בעלייה מארגנטינה לישראל בשנים שבהן אייכמן נחטף והוסגר לישראל

בשנת 1968 התחתנתי עם אוסבלדו טבצ’ניק ז"ל, בן למהגרים יהודים מצ’רנוביל, אוקראינה.

שנינו הקמנו בית ונולדו לנו שלושה בנים: אילן (אבא של אורי) וערן נולדו בארגנטינה, בעוד שהבן הצעיר יובל, נולד בארץ.

בשנת 1972 עלינו ארצה במסגרת "תנועת העלייה" והגענו לקריית גת. בזה הגשמנו את חלום הציוני.

עבורנו הקליטה הייתה מאוד מאתגרת. עברנו מעיר גדולה לישוב קטן ומרוחק, עם מגבלות תעסוקה. גם ההסתגלות החברתית שלנו דרשה מאמץ לא מבוטל. לאחר מספר שנים בקריית גת, עברנו לגור במרכז.

הגברת גולדה מאיר ראשת הממשלה מבקרת בקריית גת בשנת 1973 ונבחרתי לייצג את קבוצת עולי ארגנטינה.

היום אני בגמלאות, הייתי בעלת משרד נסיעות, אני אוהבת לטייל בארץ ובעולם, אני אפופה אהבה מבני משפחתי היקרים, ונהנית מרגעים של נחת בחיק המשפחה, אנו חוגגים חגים יהודיים יחד, מטיילים יחד ואני אוהבת לפנק את נכדיי האהובים.

לאחר 50 שנה מהעלייה לארץ, אני מרגישה שמדינת ישראל נתנה לי את הזהות, ההגשמה האישית, משפחתית ומקצועית. אני גאה במשפחתי היקרה וגאה במדינת ישראל!

משפחתי היקרה והאהובה

הזוית האישית

סילביה: תכנית הקשר הרב דורי היא בעלת ערך חינוכי משמעותי המאפשרת ליצור דיאלוג בין נכדים לסבים וסבתות. המסע המרגש נתן הזדמנות לחשוף ולתעד את סיפור המורשת המשפחתית. ובאופן אישי עבורי היתה הזדמנות לחזק את הקשר עם נכדי האהוב אורי.

אורי: נהניתי מאוד מהתכנית. התכנית רצינית ודרשה העמקה והיה לי נעים לשוחח עם חבריי. נהניתי מאוד שסבתי הייתה איתי לאורך כל התכנית ואף פעם לא ויתרה!