מאגר סיפורי מורשת

כששאלתי את סבי, אם הוא זוכר את האווירה בחדר ברגע שהוא אמר זאת, הוא ענה "זה היה גורל", אבל כדי להבין למה, צריך לספר את הסיפור מההתחלה.

הכל התחיל עם סבא רבא שלי, אדוארד עובדיה (לשעבר עזר) שעלה מעיראק בשנת 1945. בעיראק של שנות הארבעים, היו בבגדד, עיר הבירה של עיראק, פרעות אנטישמיות בשם "הפרהוד" (ובתרגום חופשי: "שוד" או "ביזה"). הפרעות ארכו סך הכל כיומיים, אך במהלכן נרצחו כמעט 200 יהודים, ואלפים נפצעו. דלתות של חנויות שבהם מוכרים יהודים נופצו, והמון יהודים איבדו את רכושם. אדוארד חשש שמקרה כזה יחזור על עצמו, והחליט לעלות ארצה.

בתמונה, סבא רבא שלי וחבר שלו עוד בתקופה שחי בבגדד

באותה התקופה שלט בארץ המנדט הבריטי, שבמהלכו הוצאו לאור הספרים הלבנים. מטרת אותם הספרים הייתה לייצר פשרה בין שני העמים, היהודים והערבים, במחלוקת על פלשתינה דאז (ישראל כיום). אמנם המטרה עצמה הייתה יצירת פשרה, אך בפועל הספרים רק החריפו את המאבק המתמשך בין שני הצדדים. אחד החוקים בספרים היה שאסורה עלייה לארץ ללא אישור כניסה הנקרא "סרטיפיקט". הסרטיפיקט הוא מעין כרטיס כניסה לארץ. אם יש לך אותו, מוזמן להיכנס. אם אין לך אותו, אז או שתשיג אחד או שתסתדר בעצמך. האשרה חולקה על פי מכסה שקבעו הבריטים, בהתאם לתקנות אחד מן הספרים הלבנים. כפי שניתן להבין, לאדוארד לא הייתה את האשרה הזו, הוא לא עמד בתנאי הספר הלבן, ולכן הוא היה צריך לעלות בעלייה הבלתי לגאלית (לא חוקית) בתור מעפיל ארצה.

העלייה לארץ

העלייה לא הייתה קלה. היה קושי רב לעבור מעיראק לישראל. הוא הגיע לסוריה, הגובלת בישראל, במשאית הובלה של בעלי חיים ביחד עם כבשים, פרות ותרנגולות. בנוסף אליו, עברו עוד כמה אנשים. הם עברו בקבוצה. הקבוצה נהגה לשלם לנהג שנוהג במשאית, על מנת שיבריח איתו גם כמה יהודים, בנוסף לבעלי החיים. הם הצטופפו בארגזי המשאית, על הרצפה, בלי כיסאות כלל, יחד עם החיות, עד להגעתם לסוריה. לאחר שהגיעו לסוריה, הם הלכו ברגל את כל הדרך ללבנון, הגובלת בישראל גם כן, מפני שהמעבר ליהודים בגבול לבנון-ישראל היה קל יותר מאשר בגבול סוריה-ישראל. אך זה שהיה יותר קל, לא אומר שהיה קל. להיפך, אפילו לא קרוב לקל. הקבוצה הגיעה מלבנון לגבול ישראל במעבר חשאי מיוחד. על גבול לבנון-ישראל עמדו שומרים. המון המון שומרים. בין אם מהמשטרה הלבנונית, הצבא הלבנוני, הצבא הבריטי וגם סתם אזרחים עוברי אורח. מה שבטוח, לעבור את הגבול לא הייתה משימה קלה כלל וכלל. הם התגנבו בלילות על מנת שלא ייראו אותם, בשקט מוחלט. למארגני ההעפלה לא הייתה ברירה אלא לשתף פעולה עם חלק מהכוחות הערביים באזור, על מנת שיעזרו להם בהעפלה, בתקווה שלא יסגירו אותם לבריטים. לאחר שהצליח אדוארד להגיע אל הארץ, אנשי המחתרות העבירו אותו  למקום בשם "שער העלייה", ששכן ליד חיפה.

שער העלייה היה יישוב זמני של מי שעלה לארץ ישראל בתקופה זו, שם הונפקה להם תעודת הזהות הישראלית, קיבלו חיסונים שונים וכן ציוד בסיסי שכלל מיטה, שמיכות וכלי אוכל. בדרך כלל, המקום שימש כמעין תחנת מעבר ממנה שלחו אנשי המחתרות את המעפילים אל כפרים ויישובים ברחבי הארץ. אדוארד נשלח, עוד באותו הלילה, אל קיבוץ "כברי" בגליל לזמן מועט. אלא שאז נוצר חשד להדלפת המיקום מהכוחות הערביים שאיתם שיתפו פעולה, ואדוארד הועבר, עוד באותו היום, לתל אביב. כאשר התחיל את דרכו בארץ, שירת אדוארד בצבא הבריטי תוך כדי שהתגייס לפלמ"ח, והיה סוכן כפול לטובת הפלמ"ח. אדוארד העביר לפלמ"ח ידיעות על כל המבצעים והקרבות המתוכננים, כדי שאנשי הפלמ"ח יהיו מוכנים לכך. בשלב מסויים פרש מהצבא הבריטי ומהפלמ"ח, והתגייס להגנה. קצת לפני הקמת המדינה, נשלח אדוארד למשימה האחרונה שלו בהגנה. המשימה הייתה להעלות קבוצה של יהודים נוספים לארץ, באותה הצורה בדיוק בה הוא עצמו עלה. הוא חזר לעיראק, והמבצע התחיל.

העלייה לארץ, שוב

בהתחלה, הכל הלך חלק (עד כמה חלק שיכולה ללכת עלייה לארץ) והקבוצה התקרבה אל גבול ישראל-לבנון, אך אז, ברגע אחד, המצב השתנה. כפי שציינתי קודם, הגבול הזה הוא המקום המסוכן ביותר בכל העלייה – המקום עם הכי הרבה שומרים והכי הרבה תשומת לב המוקדשת לכל דבר קטן באזור. כך, בשקט המוחלט, שחייבים לשמור עליו, התחילה תינוקת אחת לבכות. אמה של התינוקת, אישה אחת בהיריון, ניסתה להרגיע אותה, לחבק אותה, לשיר לה, אך שום דבר לא עזר והתינוקת לא הפסיקה לבכות. לאחר שכל הקבוצה חיכתה שהתינוקת תפסיק לבכות, ונוכחה לדעת שזה לא קורה, הגיע המצב לרמה שבה אחד מן האנשים בקבוצה הציע לחנוק את התינוקת בעזרת גרב, כך שרק היא תמות ולא כל הקבוצה. אחיה ואמה של התינוקת לא הסכימו, בשום אופן, לכך שיהרגו את התינוקת, והתפתח ריב בתוך הקבוצה. הריב הגיע לרמה כזו, שאחיה של התינוקת איים שיסגיר את כל הקבוצה אם התינוקת תיהרג, וכאשר ראה אדוארד שהריב ממשיך, ושיש סיכוי שבסוף תיהרג התינוקת החפה מפשע, הוא החליט להתערב. הוא לקח את התינוקת בידיו, קצת שיחק איתה, ליטף אותה, דגדג אותה, וכמו במטה קסם, היא הפסיקה לבכות. כך חצתה הקבוצה את הגבול, עם התינוקת בידיו של אדוארד למשך כמה שעות טובות, עד שהגיעו ארצה והתפזרו כל אחד לדרכו בשער העלייה.

אדוארד ואשתו יחד עם שלושת ילדיו, הגדול מביניהם הוא סבא שלי

ההרקדה בתל אביב

כעבור כמה שנים, בשנת 1973, הלך סבי, שלום (שלי) רונן לחוג הרקדות בתל אביב. הוא מאוד אוהב ריקודי עם והרקדות הן לא דבר חדש אצלו. אך בהרקדה הזו, הוא פגש אישה אחת בשם חלי. חלי ושלי התאהבו וכעבור כמה פגישות החליטו, כמו אצל כל זוג, להפגיש את ההורים. בזמן הארוחה, הם דיברו והגיעו לשיחה על תקופת עלייתם ארצה. גם אמה של חלי, וגם אדוארד אביו של שלי, גילו שהם עלו באותה השנה. כאשר התחילו לחלוק חוויות על העלייה, סיפרה אמה של חלי איך כמעט נחנקה בתה הקטנה, ואיך נער חסון אחד הציל אותה. באותו רגע אמר אדוארד "זה הייתי אני! אני הייתי הנער שהרגיע את הילדה והציל אותה". כששאלתי את סבי, אם הוא זוכר את האווירה בחדר באותו הגילוי, הוא ענה "זה היה גורל, משהו מדהים שלא יאומן, זה מפליא איך נוצר קשר להיסטוריה". לאחר שדיברו קצת, הם הבינו שהילדה שכמעט ונחנקה הייתה אחות של סבתי, נעמי, והילדה שהייתה בבטנה של האם היא חלי עצמה. בסופו של דבר התחתנו שלי וחלי, ולהם נולדו שני ילדים: נועם, ודוד (דודו), אבא שלי.

אני ומשפחתי המורחבת עוד כשאדוארד היה חי

הסיפור הזה הוא גם סיפור על גורל, אבל בעיקר על אנושיות. אדוארד הציל את הילדה לא כי ידע מי זו תהיה, אלא כי חשב שלולא הוא, מי יודע מה היה קורה. לא בגלל הקשר העתידי, אלא בגלל מה שקרה באותו הרגע. וזה משהו שאני רוצה מאוד גם לצרף לחיי האישיים, להיות אדם טוב יותר. אנושי יותר.

הזוית האישית

יובל רונן: התעניינתי מאוד בסיפור המשפחתי ולמדתי ממנו הרבה. גם בצורה היסטורית על יהדות בגדאד, וגם בצורה אישית, למדתי ערכים להיות אדם טוב יותר. אהבתי את הריאיון עם סבי מאוד ונהניתי לדבר איתו, כמו תמיד.