מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים אקלה, נולדתי בשנת 1955 באתיופיה בכפר גדול.

בגיל שתיים עשרה התחתנתי עם מי שקבעו לי ובגיל חמש עשרה ילדתי את ביתי הראשונה. היינו צריכים לעשות ולהכין הכל בכפר. אם רצינו לחם, היינו צריכים לטחון את גרגירי החיטה לקמח, שאותו לשנו בידיים ורק אז יכולנו לאפות לחם.  גם את הכלים של הבית יצרנו בעצמנו מחומר.  במשך כל זמן העבודה, התינוקות היו קשורים אלינו תמיד במנשא מיוחד שהיה על הגב.

כשהייתי בת שלושים ושש הבעל שלי אמר לי שאנחנו עוזבים והולכים לארץ ישראל. הייתי נרגשת מאוד, אבל דאגתי מה יקרה בדרך. לא סיפרנו לאף אחד שאנחנו עולים לישראל, כי היינו כמו עבדים של האתיופים הנוצרים, ואם הם היו יודעים הם היו עוצרים אותנו. כשיצאנו לדרך לקחנו אוכל יבש שלא יתקלקל ומים.  אבל המים נגמרו מהר מאוד. הלכנו ברגל מהכפר לסודאן. ההליכה היתה קשה, לא היו לנו נעליים ונכנסו לכולם קוצים ברגליים.  ילדים קטנים בכו הרבה והיה צריך להשתיק אותם, היו אנשים שהביאו איתם סוסים, ושמו את הילדים על הסוסים, כדי שלא יהיה להם קשה ללכת ושלא יבכו.  בזמן שיצאנו לדרך אני הייתי בהריון מתקדם.  לאחר כמה ימים הייתי צריכה ללדת. חמותי עזרה לי בלידה, כי היה לה ניסיון כמיילדת. אבל אי אפשר היה לעצור או לעשות הפסקה, ואני הייתי חייבת להמשיך לצעוד.  לתינוקת לא היו בגדים, ובטח שלא היו חיתולים, אז לקחנו חתיכה מהבגדים שלנו, והרכבנו לה בגד שיכסה אותה.

הדרך הזאת היתה קשה מאוד. הלכנו בחושך בלבד, ובמשך היום הסתתרנו. היו הרבה שודדים בדרך שניסו וגם הצליחו לגנוב לנו דברים. חלק מהאנשים חלו מהחום ומהמאמץ, והיו אנשים שנפטרו בדרך, ובני משפחותיהם נשארו לבד.  שלושה חודשים נמשך המסע הקשה הזה, עד שהגענו לסודאן. בסודאן נשארנו תשעה חודשים במחנה פליטים, גם שם לא היה קל אבל היתה לנו תקווה.

לאחר תשעה חודשים בסודאן, בשנת 1988, עלינו על מטוס שהביא אותנו לארץ ישראל. זה היה מאוד משמח. שמחנו ממש, התרגשנו, בכינו, נישקנו את האדמה ואמרנו תודה לבורא עולם. שלחו אותנו למרכז קליטה באשקלון.  במרכז קליטה התקלחנו, זרקו לנו את הבגדים שלנו, והביאו לנו בגדים חדשים.  לאחר זמן עברנו לגור בקרית ים, גרנו שם ארבע שנים ואז עברנו ליקנעם. כאן אנחנו גרים כבר שמונה עשרה שנים. בעלי שהיה שותף למסע, נפטר לפני שנתיים. היום יש לי שמונה ילדים (אחת נפטרה באתיופיה) וארבע עשרה נכדים. כן ירבו!

מרים ליד נר הזיכרון לנספים בעלייה מאתיופיה בחדר הזיכרון בבית ספר הדסים

מרים ושי לי בחדר הזיכרון לנספים בדרך מאתיופיה בחמ"ד הדסים

הזווית האישית

שי – לי: סיפור החיים של מרים הוא סיפור נהדר, מאוד מרגש ועצוב, ואני לוקחת ממנו המון השראה. מרים היא אישה נהדרת שעזרה לי מאוד בפרויקט הזה .