מאגר סיפורי מורשת

שמי עידו אוחיון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית עם סבי יוסף.

סבא יוסף מספר:

שמי יוסף קסטיאל, נולדתי בתאריך: 4.6.1941 בסופיה שבבולגריה. אני מספר את סיפור חיי לנכדי היקר עידו אוחיון.

אנחנו נצר למשפחה יהודית ממגורשי ספרד משנת 1492, אנחנו צאצאים של משפחה שהגיעה לאזור הבלקן לאזור טורקיה / בולגריה. היום אנו יודעים שחלק מהמשפחה שלנו הגיעו עד להודו הרחוקה במסע הגירוש אל העיר קוצ'ין. גילינו זאת כאשר בני יעקב (קובי) קסטיאל, נסע לטיול אחרי צבא וביקר בבית כנסת מהמאה ה-15 שנבנה על ידי הרב יעקב קסטיאל.

הסבים והסבתות שלי

אתחיל את סיפורי מהסבים והסבתות שלי שהיו ילידי טורקיה במוצאם מהעיר אידירנה Edirne.

לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה העיר לשלטון בולגריה עיר ושמה הפך ל"אודרין", העיר הייתה על גבול טורקיה-יוון-בולגריה משולש ארצות הבלקן.

בסוף המאה ה-19 בעקבות המלחמות באזור העיר עברה משלטון טורקי לשלטון בולגרי. לאזרחי העיר הטורקים ניתנה אפשרות לעבור לטורקיה או להישאר בעיר תחת השלטון הבולגרי. ההורים של אמא שלי ז"ל (יצחק ובוליסו לבטון) עברו לאיסטנבול, שם אמי היקרה נולדה.

ההורים של אבי לעומתם (יוסף קסטיאל ואמדה חננאל), קיבלו אזרחות בולגרית ועברו לסופיה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. סבי יוסף, שעסק במסחר מצא מיד עבודה, התחתן עם אמדה וכל ילדיהם רבקה (בקה), יעקב (ג'קו) שהיה אבי, יצחק (איזק), סופי, מטילדה (מטיקה) ואפרים (פרדי) נולדו בעיר סופיה שבבולגריה.

אמי שהייתה ילידת איסטנבול שבטורקיה, נשלחה בגיל 17, קצת לפני מלחמת העולם השנייה על ידי הוריה לבולגריה, גם כדי לבקר את אחיותיה סול לוי ופרלה (וידה) אלדג'ם וגם כדי למצוא שידוך עם בחור יהודי טוב.

בסופיה היא פגשה את אבי, דודתה של אמי, פורטונה, שהייתה שכנה של המשפחה, של אבי, הכירה ביניהם בזמן שאמי באה לבקר אצלה. בשנת 1939 הם התחתנו בסופיה, הוריה של אמי באו לחתונה וחזרו אחרי החתונה לאיסטנבול ואמי בחרה להשאר בסופיה עם אבי ומשפחתו המורחבת והפכה לאזרחית בולגריה.

בזמן מלחמת העולם השנייה ניתנה אפשרות לנתינים הזרים לעזוב את בולגריה ולחזור לטורקיה, אך אמי העדיפה להישאר בבולגריה עם אבי והמשפחה.

בשנת 1941 נולדתי.

אבי היה באותה התקופה במחנות עבודה, כמו כל הגברים היהודים הצעירים במלחמת העולם השנייה. הוא לא הצליח להשתחרר ולהיות בטקס ברית המילה שלי והוא ראה אותי לראשונה  רק כשהייתי בן חצי שנה.

הגרמנים דרשו מהמלך הבולגרי לשלוח את כל יהודי בולגריה למחנות הריכוז, אולם אנשי הכמורה ואנשי הממשל הצליחו לשכנע את המלך לא לעשות זאת והוא שילם על כך בחייו מאוחר יותר. הבולגרים הסכימו להעביר את כל היהודים ליישובי הספר של בולגריה – מעין גטו פתוח. משפחתי עברה לעיר שומאן, וסבי יוסף קסטיאל דאג שכל המשפחה תתגורר בבית אחד יחד.

בשומאן חיינו חיי דוחק עם איסור תנועה בלילות זאת עד שהרוסים נכנסו לבולגריה ושיחררו אותה מהכיבוש הנאצי. עם תום המלחמה חזרנו לעיר סופיה לבית מגורנו, אבי חזר ממחנות העבודה ושנה לאחר מכן נולד אחי הצעיר ממני יצחק (איזי) קסטיאל, הקרוי ע"ש סבי (אבי אמי) שגר בטורקיה.

העלייה לארץ

קצת לפני קום המדינה, ולאחר ביקורו של דוד בן גוריון בסופיה, התחילו יהודי בולגריה לבקש אשרות עלייה לארץ ישראל.

בפברואר 1949 משפחתי קיבלה אשרת עליה לארץ. לכל אחד היה מותר לקחת איתו מזוודה אחת ואיתה לעלות לארץ ישראל.

אני הייתי בן שבע וחצי כשעלינו ארצה. המסע ארך שבעה ימי הפלגה בים, הייתה זאת אניית משא בשם "בולגריה" שהפכו אותה לאוניית נוסעים. בבטן האוניה היו כמה קומות של דרגשים ולכל משפחה הקצו מקום על הדרגש, כדי לישון ולשהות במהלך היום. משפחה ליד משפחה ישנו. ההפרדה בין המשפחות הייתה על ידי חבל ועליו שמיכה.

זכור לי שכשהגענו לנמל חיפה ירד גשם שוטף, הימים היו ימי חורף קשה. העלו אותנו על משאיות עם ספסלים ושלחו אותנו לבית העולים בפרדס חנה. ירדנו מהמשאיות ישר לאוהלים שהוכנו עבורנו, בכל אוהל שוכנו כמה משפחות יחד. היה זה לילה חורפי קשה במיוחד, אבל כולנו היינו מאושרים כי הגענו לארץ ישראל – מדינת ישראל, המדינה שלנו שזה עתה קמה.

למחרת בשעות הצהריים הגיע סבי יוסף קסטיאל לבקר אותנו בית העולים. סבי הגיע ארצה מספר שבועות לפנינו, הוא סיפר לנו שהוא מתגורר בתל אביב בשכונת חסן-בק. זו הייתה שכונה שהערבים נטשו במהלך המלחמה וברחו ממנה לארצות ערב. בערב סבא לקח אותי אתו לתל אביב לבית בשכונת חסן בק. היום ממוקמים על השכונה "בית הטקסטיל" ו"בית התעשיינים" (השכונה שהייתה תוססת נמחקה לגמרי למעט המסגד).

לפני שחזרנו הביתה עברנו דרך בית הכנסת של העלייה הבולגרית, ברחוב מרכולת בתל אביב לתפילת ערבית. שם פגשנו את החברים של סבא והתעדכנו מי עוד מהקהילה עלה לישראל.

אחרי התפילה הלכנו הביתה אל סבתא אמדה. סבתא וסבא קסטיאל גרו בבית עם חצר. בבית היו שני חדרים: חדר אחד גדול ששימש כסלון, רהיטים מועטים מאוד היו בחדר זה, אך הוא היה מרכז הבית. במרכז החדר ניצב שולחן גדול עם מספר כסאות, שולחן זה שימש אותנו לאכילה, לישיבה בחברותא, להכנת שיעורים בנוסף הייתה עליו גם פתיליה ששימשה לבישול והסקה.

 הפתיליה

בחדר היה גם ארון עם אצטבאות שעליו היו מונחים ספרים בשפת הלאדינו (ספרדית יהודית) ותנ"ך בכתב רש"י, שממנו סבתי נהגה להקריא לנו את סיפורי התנ"ך, מידי ערב. בחדר גם הייתה מיטה זוגית שעליה ישנו סבי וסבתי. בחדר השני היתה מיטת יחיד שדודי אפרים (פרדי) ישן בה כשחזר לחופשות מהצבא. אני קיבלתי את המיטה של פרדי, כיוון שהוא היה מגויס לצה"ל והשתתף במלחמת השחרור של ישראל ורוב הזמן לא היה בבית.

בבית סבי וסבתי גרתי עד שהורי הגיעו לשכונה והיה לנו בית משלנו. בכל הבתים האלה בשכונה המטבח והשירותים היו משותפים בחצר הבית.

אמי נהגה להכין מסאפן (מרציפן בלקני) לשווק אותו בכל החנויות בסביבה ולמכור לאנשים פרטיים ביפו, חלק גדול מפרנסת הבית היה ממכירת מסאפן.

איספאן בוגלרי – מרציפן

לימודים ועבודה

כמה חודשים לאחר הגעתנו לארץ, הורי רשמו אותי לבית ספר "נווה צדק" (המעורב) בבית הספר למדו בנים ובנות יחד מה שלא היה כל כך רגיל אז. בית הספר היה בשכונת נווה צדק בתל אביב, בבית הספר כל  ילדי השכונה למדו. מאחר ולא דיברתי עברית אך הייתי בגיל לימוד של כיתה ג', רשמו אותי לכיתה ב' וכך יצא שלא למדתי בכיתה א' מעולם. בכיתה ישבתי ליד תלמיד שדיבר גם עברית וגם בולגרית ונעזרתי בו רבות (לתלמיד קראו אשכנזי, לימים כשגדל הפך לשחקן כדורגל בקבוצת "מכבי יפו"). התחלתי את שנת הלימודים שאני לא יודע קרוא וכתוב כך יצא שלימדתי את עצמי לכתוב את האותיות כפי שראיתי אותן על הלוח ולא בתנועת הכתיבה המסורתית שמלמדים בכיתה א', עד היום אני מתחיל לכתוב ל' מלמעלה למטה ולא הפוך.

סבתי אמדה ידעה לקרוא אותיות בעברית (היא קראה רק את סיפורי התורה), למרות שלא הבינה או ידעה לדבר עברית כלל היא הכירה את האותיות בעברית ועזרה לי ללמוד אותן.

בשנת 1956 סיימתי את לימודי בכיתה ח' ( בית ספר יסודי שקראו לו אז עממי). ללמוד בתיכון באותם ימים עלה כסף, להורי לא היה כסף לשלם עבור לימודי התיכון ולכן נאלצתי לצאת לעבודה, כמו כל ילדי השכונה ונרשמתי ללימודי התיכון בערב, למדתי בתיכון עירוני א' בערב וביום עבדתי כרפד ומסגר ואת כל הכסף נתתי להורי ובכך עזרתי בכלכלת הבית.

אחי הקטן איזי (יצחק) למד בבית ספר "אליאנס", בית ספר פרטי, שהפך ממלכתי מאוחר יותר ולמדו בו גם צרפתית מה שנחשב מאוד יוקרתי.

בזמן הפנאי שלי לימדתי תלמידים מכיתות נמוכות את מקצועות האנגלית והמתמטיקה, כסף זה שימש לדמי כיס, הייתי מאוד גאה שיכולתי לעזור להורי, לעבוד וגם ללמוד.

בשנת 1959התגייסתי לצה"ל לחיל הנדסה קרבית. את לימודי התיכון שלי סיימתי לאחר גיוסי לצה"ל בבחינות אקסטרניות בבית הספר התיכון של צה"ל, זה איפשר לי לקבל תעודת בגרות ולהמשיך ללמוד באוניברסיטה.

בשנת 1964 לאחר שחרורי מצה"ל התקבלתי לעבודה במשרד הביטחון, בשעות הערב המשכתי ללמוד באוניברסיטה חשבונאות וכלכלה, את התואר לא סיימתי רשמית, בגלל שפרצה מלחמת יום הכיפורים בה השתתפתי משך זמן ארוך.

בשנת 1965 התחתנתי עם בתיה למשפחת סמואלוב. נולדו לנו שלושה ילדים: אירית הבכורה, מיכל ויעקב (קובי) גרנו בבת-ים.

עבודה במשרד הביטחון והשליחות בפריז

במשרד הביטחון עבדתי ביחידת מנה"ר (מנהל הרכש). העבודה הייתה מעניינת, במהלך העבודה נשלחתי ללמוד באוניברסיטת בר אילן, לימודי מדעי המדינה וסוציואולוגיה, באותו הזמן בדיוק התקדמתי בתפקיד ועברתי לנהל את מחלקת רפואה ואב"ח במנה"ר, תוך כדי עבודה במשרד הביטחון למדתי גם בתכנית לקידום מנהלים (מנהל עסקים – לימודי תעודה).

בשנת 1991נבחרתי על ידי הנהלת משרד הביטחון לנסוע לשליחות בפריז ולנהל שם את היחידה לרכש יבשה בכל אירופה.

 בתקופת היותי בשליחות בפריז

כיוון שהייתי צריך לנסוע עם כל המשפחה לפריז לארבע שנים, החלטתי לשתף את כל בני המשפחה, והחלטנו יחד אם לקבל את התפקיד, זו הייתה החלטה קשה לשמחתנו כולם היו בעד.

כך בחודש יוני 1991 נסענו בתיה ואני לפריז עם קובי. אירית ובעלה יאיר נשארו בארץ הם היו סטודנטים, מיכל נשארה גם כן בארץ, היא הייתה חיילת בשירות צבאי.

התפקיד דרש ממני הרבה נסיעות בכל אירופה, תמיד חשבתי לעצמי שאני הילד הקטן שעבר את השואה מייצג את מדינת ישראל על אדמת אירופה וזו הייתה גאווה גדולה בשבילי.

קובי הבן הצעיר שלנו למד בבית הספר הישראלי בפריז. בתיה, אישתי עבדה בשגרירות הישראלית בפריז ומיכל בתי השניה הגיעה לאחר שחרורה מהצבא לגור איתנו בפריז ולמדה באקדמיה לעיצוב.

בשנת 1996 לאחר חמש שנות שירות בח"ול, חזרנו כל המשפחה לישראל. קובי התגייס חייל המודיעין בצה"ל, מיכל למדה בויצ"ו חיפה עיצוב גרפי, לאיריתי ויאיר נולדו שני ילדים: אור ועומר ואני חזרתי לעבודה במשרד הביטחון.

כעבור שנתיים פרשתי לגמלאות ממשרד הביטחון בתאריך 1.1.1999.

בשנת 2000 מיכל נישאה לעודד לבית אוחיון, בתם הבכורה עמית נולדה בשנת 2003. מיד אחרי עמית לאירית ויאיר נולדה בת הזקונים נועה בשנת 2004, שמחנו לקחת חלק פעיל בגידול הנכדים.

בגאווה ראיתי איך המשפחה הולכת וגדלה אל מול עיני.

בשנת 2007 נולד תומר בנם השני של מיכל ועודד. שלושה חודשים לאחר מכן, קובי נישא לבחירת ליבו יערה לבית רום ומיד לאחר הנישואין הם נסעו לבוסטון, שם קובי למד את לימודי התואר השני ולמד לתואר דוקטורט במשפטים, באוניברסיטה הידועה בעולם הרווארד.

קובי ויערה נשארו בארצות הברית כ- 11 שנים במהלכם נולדו להם שני ילדים יותם ומאיה.

בשנת 2010 נולד בן הזקונים של מיכל ועודד – עידו. עידו הוא הסיבה לכתיבת שורות אלו, אני משתתף עמו בתכנית ה'קשר הרב דורי ואני מספר לו את סיפור חיי למשמרת ולהעברה לדורות הבאים.

 משפחתנו

היום אני ובתיה גמלאים. אנחנו שומעים הרצאות ומטיילים בעולם. אני מתעמל ומשחק ברידג' ונהנים מהמשפחה שלנו ומהחיים.

הזוית האישית

יוסף קסטיאל: זו הפעם השלישית שאני משתתף בתכנית וכל פעם אני מוצא שאני מספר את סיפורי קצת אחרת, זוכר להעמיק, כל פעם בזוית שונה של סיפור חיי. במפגשים בתכנית השנה העמקתי דור אחורה לסבים ולסבתות שלי, עוד ענף לאילן היוחסן הענק של עם ישראל, כחלק מהקשר הרב דורי. העבודה עם עידו ריגשה אותי כל פעם מחדש.

זו הפעם השלישית שאני משתתף בתכנית- בשלושת הפעמים בבית ה ספר שדות איילון בבית חשמונאי – בהדרכתה של המורה המובילה אורלי מאירי.

בשנת 2019 – השתתפתי בתכנית עם נכדי תומר אוחיון. קישור לסיפור: "סיפור עלייתו של יוסף קסטיאל מבולגריה"

בשנת 2015 – השתתפתי בתכנית עם נכדתי. קישור לסיפור: "השליחות בפריז"