מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיים

נולדתי ברומניה בעיירה בראילה הקרובה לים השחור. גרנו בדירה קטנה, 4 נפשות: אמא, אבא, סבתא ואנוכי. זוכרת שהשכנים הציקו לי כיוון שהייתי יהודיה. קראו לי ז'יד ולא רצו לשחק איתי. בזמנו, לא ידעתי מה פירוש המילה "ז'יד". אבל,אח"כ התברר לי שפירושו כנוי גנאי ליהודי. הייתי רק בת 4 אז והורי הגישו בקשה לעלות ארצה. משום מה, סבתי קבלה אישור לעלות ארצה לפנינו. לי היה מאד קשה, מכיון שהייתי קשורה אליה מאד. חלפה שנה של געגועים וכשמלאו לי 5, עלינו ארצה והמשפחה התאחדה. הגעגועים הולידו את הרצון מצדי ללמוד קרוא וכתוב ברומנית. הייתי מאושרת שיכולתי לכתוב לסבתי ולקבל ממנה מכתבים. בכל רע יש גם טוב.

החיים במעברה

בשנת 1950 הגענו ארצה. אני זוכרת רגעים מאד מרגשים: אמי התכופפה ונשקה את האדמה, אמרה לי שזו אדמת קודש ומהיום והלאה כאן יהיה ביתנו. העבירו אותנו לשער העליה, שם עברנו מיון, קבלנו תעודות זהות, חיסונים וגרנו באוהל. לי זו הייתה חוויה, אבל להורי זה היה מאד קשה. משם עברנו למעברת אגרובנק שליד גבעת אולגה. הגיעו עוד הרבה עולים: מפרס, מפולין, מרומניה וממרוקו. כולנו גרנו באוהלים ושם יצרנו חיי חברה ללא שפה משותפת , אבל הילדים יודעים להסתדר ביניהם גם ללא שפה. החברים שגרו איתי במעברה הם חברי עד עצם היום הזה. אנו נוהגים להיפגש כל שנה ביום העצמאות ולחגוג ביחד.

חיי היום יום במעברה

במעברה הייתה לנו פתילית גז ואמא בשלה עליה. כל האמהות בשלו על פתיליה. כאשר האוכל היה מוכן, האמהות קראו לכולם לאכול. כך אכלנו מאכלי עדות: אוכל רומני, פרסי, פולני ואוכל מרוקאי. בזמננו לא היו טלפונים לא הזמנו חברים בטלפון או בווטצאפ, כל אחד גר באוהל ושחקנו כל היום בחוץ, בחצר האוהלים. ובאשר ללימודים, ישבנו על לבנים מתחת לעץ והמורה לימד אותנו בעל פה ובעזרת תמונות מספרים. אחרי שנה הקימו את בית הספר שלנו ולמדנו בכיתה עם לוח שחור וגיר. כמובן שלא הייתה אז מכונת כביסה, הייתה לנו גיגית ובה אמא כבסה בגדים. תלינו אותם על חבלים שהיו בין האוהלים. באשר למקלחת, חיממנו מים על פתילית הגז, שמנו בגיגית והוספנו מים קרים. התרחצנו בתוך הגיגית באוהל.

היום הולכים לערוך קניות בקניון או בסופר, אז היו חנויות אך הן היו רחוקות, מהלך 6 קילומטר. הלכנו ברגל לגבעת אלגה וקנינו בגדים, אוכל שהיה מוקצב על ידי תלושים. כל שני ילדים קבלו בננה אחת ליום. מכיון שאני בת יחידה קבלתי בננה אחת ליומיים. הייתי מסתכלת בקנאה על ילדים שאכלו פרי מסוים.

אחרי שנה עברנו לצריף. קבלנו צריף וזו הייתה שמחה גדולה עבור הורי. אפשר היה לחוש שיש יותר מרחב. הורי בנו ארונית מקופסאות של פרי הדר. שמו קופסא על קופסא ובתוכם שמנו צלחות וסיר. רק אחרי שנתיים עברנו לשכון בגבעת אולגה.

השיכון היה המתנה הכי גדולה שיכולנו לקבל בימים ההם. להורים שלי היה חדר ולי ולסבתי היה חדר אחד. הרגשתי שאני גרה בארמון. יש חלונות, יש מקלחת ויש שרותים שהם לא בחצר.

מבחינה חברתית, זכורים לי ימים של כיף. שחקנו בחוץ משחקים שונים: קלאס, חבל, מחבואים, תופסת ובבית שחקנו דמקה, שח וחמש אבנים. החברויות מאז קיימות עד עצם היום הזה. חברי המחזור שלי נפגשים כל יום העצמאות והיום אנחנו זרמנו עם הזמן ויש לנו קבוצת ווטסאפ.

סיפור אהבה

אני אוהבת את השיר "ללכת שבי אחריך" ,שיר שמביע אהבה למדינה שבא לנחם בתקופת המשבר לאחר מלחמת יום כפור. את השיר כתב אהוד מנור ז"ל , נורית הירש הלחינה ואילנית בצעה את השיר בצורה מאד מרגשת. הבית הראשון מדבר על אהבת המולדת למרות כל הקשיים.

"להיוולד כל בוקר מחדש עם כל מילת פרידה  למות מעט ולהביא אל העולם עוד בן ובת בארץ של חלב , מרור ודבש". הפזמון עצמו מדבר על הכאב ועל אהבת הארץ: זהו שיר אופטימי שרואה גם את הקושי, את הכאב וגם את האור.

"ללכת שבי אחרייך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב."

באמת, שיר זה מושמע הרבה ברדיו ביום העצמאות למדינת ישראל. אני רואה בשיר הזה ביטוי למחויבות שלנו לארץ ובעיקר בשעות הקשות, כי אין לנו ארץ אחרת.

הזוית האישית

הנכדה הדר: למדתי על סבתא כל מיני דברים שלא ידעתי עליה לפני כן. היה מאוד כיף ללמוד איך החיים היו פעם. אני מאחלת לסבתא רותי הרבה בריאות ושמחה בהמשך החיים.

סבתא רותי: אני מאוד נהניתי מהפרויקט המבורך הזה . זו היתה הזדמנות טובה להיות בחברתה של נכדתי האהובה במשך שעה וחצי. היא גלתה התעניינות רבה בחיי ונהניתי שכל מה שכתבתי היא ידעה מהסיפורים שלי. זה מעיד על קשר טוב בינינו אני מאחלת להדר שתגשים את חלומה ושיהיו לה חיי איכות ושמחה.