מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל שורר, נולדתי בשנת 1949, בביאלבה שבפולין ואספר כאן על העלייה לארץ ישראל.

בשנת 1957 כשהייתי בת 7 הוריי החליטו לעלות עם כל המשפחה מעיירה קטנה בפולין לארץ ישראל. עבור הורי זו הייתה החלטה הרת גורל. באותה שנה הייתה אנטישמיות גדולה בפולין, ומלבד הידיעה שהם יהודים, לא היה להם שום קשר לציונות ולכן ההחלטה הייתה קשה שבעתיים. בסופו של דבר הורי ארזו את מעט הרכוש שהיה להם, לקחו את שלושת ילדיהם (אני אחי ואחותי) ונסעו במשאית רעועה לעיר הבירה ורשה.

הזיכרון החזק ביותר שלי מהעיר הגדולה, היו המדרגות הנעות בתחנת הרכבת, מין פלא שכזה, מדרגות שנעות מעצמן….. משם נסענו בקרון רכבת עם דרגשי שינה עד נמל גנואה באיטליה. הנסיעה ארכה כיומיים. מבעד לחלונות הרכבת נבטו אלינו שדות ירוקים וכפרים קטנים וציוריים.

כשיצאנו מביתנו, אמי הלבישה כל אחד מאיתנו במספר שכבות של בגדים כדי שיהיה לנו חם וגם כדי לחסוך מקום במזוודות. במהלך הנסיעה דרומה באירופה מכיוון פולין לאיטליה מזג האוויר נעשה חם יותר ואנחנו התחלנו להתקלף משכבות הבגדים שלנו.

הנמל בגנואה היה ענק בעיני, והיו בו המון אוניות מסע ואוניות נוסעים. אנחנו עלינו על אונייה בשם ירושלים. זו הייתה אונייה גדולה, ובקלות אפשר היה ללכת לאיבוד במסדרונות שלה. כולנו התרגשנו מאד לקראת החוויה של מסע בים התיכון. כל משפחה שכנה בתא צפוף שהכיל מיטות בקומות. כשיצאנו מהנמל כולנו עמדנו על הסיפון ונופפנו לשלום ליבשה ולבית שעזבנו. היה חשש גדול בנסיעה למקום חדש ולעתיד בלתי ידוע.

בהמשך הים סער והאנייה התנדנדה מצד אל צד, אני והאחים שלי הרגשנו בחילות והתחלנו להקיא…. לא נעים.

אחרי ארבעה ימי נסיעה בים, ראינו מרחוק חוף עם הר גבוה ועליו בתים (מאוחר יותר הבנתי שזה הר הכרמל ועליו נמצאת העיר חיפה). כולם התחילו לצעוק בבליל של שפות "הגענו לארץ ישראל" וההתרגשות הייתה רבה. לקראתנו יצאה ספינה קטנה שגררה את האונייה לנמל.

במשרדי הנמל ישבו פקידי משרד הפנים שתפקידם היה לרשום אותנו כאזרחי המדינה ולהנפיק לנו תעודת זהות. בהזדמנות זו שונו השמות שלנו לשמות עבריים. השם שלי שונה מרחלקה לרחל וכך הפכתי רשמית לאזרחית המדינה.

כדי לקלוט במהירות כל-כך הרבה משפחות חדשות שהחליטו לעלות לארץ ישראל, הממשלה הקימה בכל רחבי הארץ שכונות ארעיות של אוהלים שנקראו "מעברות". לאחת מהמעברות האלה הגיעה גם המשפחה שלנו.

מחיפה הועברה המשפחה שלי, יחד עם עוד משפחות של עולים חדשים לטבריה עילית. כל משפחה קיבלה אוהל ובו מיטות ברזל כמספר בני המשפחה, שמיכות צמר דוקרניות, פתיליית נפט לבישול וכמה ארגזי עץ ששימשו כשולחן אוכל וגם מקום להכנת שיעורים.

לי כילדה, המקום נראה קסום, ארץ של הרפתקאות וחברים חדשים, ובעיניים סקרניות וחוקרות חיבקתי בשמחה את חיי החדשים.

למחרת הגעתנו נשלחתי יחד עם אחותי ואחי לבית ספר שהוקם במעברה. את פני קיבלה מורה צעירה בחיוך גדול "רחל, ברוכה הבאה לכיתה א', ברוכה הבאה לארץ ישראל."

כך התחלתי את חיי בארץ החדשה והמופלאה.

הזוית האישית

סבתא רחל: התוכנית הייתה מאד משמעותית עבורי. זו הייתה הזדמנות חד פעמית לשבת יחד עם הנכד ולספר לו על ילדותי. הנכד גל: אני תמיד נהנה אתך וכיף לי לעשות דברים יחד אתך".