מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים שושני (מירי) ואני סבתא לארבל, עופר, ניר, יעל ונטע. נולדתי בשנת 1946 בשוויץ בעיירה בשם קרויצלינגן, על חוף אגם קונשטנץ ליד גבול גרמניה. אני בת בכורה לרוברט ואנני וילר (ROBERT & ANNI WIELER) ויש לי שני אחים: דוד ויוסי.

קרויצלינגן היא, כאמור, עיירה קטנה הגובלת עם העיר קונסטנץ שבגרמניה. 500 מטר מפרידים בין המציאות של רדיפה ורצח יהודים בגרמניה במהלך השואה, לבין החיים השלווים של היהודים בשוויץ. כל קהילת יהודי העיר קונסטנץ שבגרמניה, וביניהם קרובי משפחתי, נכחדו. אבי עשה כל שביכולתו להצילם, אך לא צלח בכך.

כל אלה השפיעו על החינוך הציוני שקיבלתי בשנות ילדותי, בתקופה שאחרי המלחמה, ועיצבו את השקפת עולמי.

רקע

אבא שלי נולד בגרמניה בשנת 1912 בבית חילוני וליבראלי, בית מחובר לתרבות הגרמנית. בגיל 13 הוא עבר עם הוריו לצד השוויצרי.

הקרבה לגבול אפשרה לו לעקוב אחר ההשפעות של עליית המשטר הנאצי. בדרכים לא דרכים הוא עזר ליהודים לברוח. חלק מחבריו עלו ארצה, חלק מבני המשפחה היגרו לארצות הברית והוא עצמו התחיל להתעניין באפשרות לעלות לארץ ישראל.

זמן קצר לפני שסגרו את מעבר הגבול, אחרי ליל הבדולח בשנת 1938 הוא החליט לנסוע לפלסטינה ולבדוק איך יוכל להשתקע. הנסיעה הזו הבהירה לו מה גבולות היכולת שלו והוא חזר לשוויץ עם החלטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית ולעזור ליהדות הגולה לשרוד. ככל שהתרבו הידיעות האיומות מהמלחמה הוא הבין שאין ליהודים עתיד בגולה ויבוא יום שהוא יעלה לארץ ישראל. הוא הצטרף לתנועה הציונית, קרא ספרים של הרצל והשתתף בקונגרס הציוני בבאזל.

תעודת מעבר של אבא שלי בנסיעתו לפלסתינה בשנת 1939 

ככל שנמשכה המלחמה, הפחד מפלישה של הצבא הגרמני לתוך שווייץ הלך וגבר. במפגשים בין הקהילות היהודיות חיפשו פתרונות והכינו דרכי מילוט ומסתור. באחד המפגשים האלה אבא הכיר את אימא. היא גדלה בבית יהודי מסורתי ונחשפה לרעיון הציוני רק בזכות אבא.

הם התחתנו באוקטובר 1944 בחתונה צנועה ויחד הם התגייסו בסוף המלחמה להצלת שארית הפליטה שהגיעו לגבול. הדירה שלהם שימשה כמשרד ומחסן לצרכי הפליטים. יום ולילה הם התמודדו עם קשיים בירוקראטיים התגברו על מכשולים ארגוניים – ועל המאמצים האלה אפשר לכתוב ספר בפני עצמו.

למרות שצמחו באורח חיים שונה הם ידעו לגשר בין השקפות העולם השונות . המשפט "לכל יהודי שולחן ערוך משלו" שהיה שגור מאד בפי אבא,  סימל עבורי את החיבור שלהם לסובלנות ומציאת שביל הזהב.

הוריי אנני ורוברט וילר ושני אחי – דוד ויוסי 

ילדות ובגרות

אני גדלתי באווירה הזו, ילדה ראשונה בתוך קהילה יהודית קטנה, מפגשים עם ניצולי המחנות מגרמניה היו חלק משנות חיי הראשונות.

הייתי הילדה היהודיה היחידה בכל בית הספר. אני זוכרת את תחושת אי הנעימות שחשתי בכל תחילת שנת לימודים, כששאלו את התלמידים לאיזו דת הם שייכים. המבטים שהפנו אלי השאירו בי תחושת חוסר ביטחון מצד אחד, ומצד שני חיזקו בי את הצורך להסביר ולהוכיח מי הם היהודים.

באחד משיעורי מלאכה התקשיתי לסרוג כפי שהמורה הסבירה והיא העירה: "ברור, הרי כל היהודים לא טובים במלאכת ידיים". כשסיפרתי זאת להורים אבא הלך להתלונן במחלקת החינוך והמורה נאלצה להתנצל מול כל הכיתה…

גדלתי בבית גדול ומוקף גינה מטופחת. אהבתי לשחק בשכונה, הייתי שובבה מצד אחד אבל גם תולעת ספרים, את "היידי בת ההרים" מאת יוהנה ספירי ידעתי כמעט בעל פה ו"בילבי בת גרב" מאת אסטריד לינדגרן היתה בשבילי דמות מאד נערצת שכדאי להידמות אליה! בגיל ההתבגרות קראתי שוב ושוב את הספר "אקסודוס" מאת לאון יוריס וידעתי שגם אני אעלה כך לישראל…

הבית היה מקום מפגש לחברים ולאנשי עלייה ב', לבני משפחה וגם למקור לעזרה ראשונה לכל מיני פליטים שעברו את הגבול וידעו שאצל הוריי יקבלו תמיכה והכוונה. גדלנו באווירה יהודית, בחגים התארח אצלנו הרב ואימא הקפידה לבשל אוכל כשר ובפסח אבא ערך ליל סדר שני בסגנון מיוחד משלו המיועד לילדי הקהילה.

להקשיב למוזיקה קלאסית היה סוג של בילוי משפחתי. בגיל 9 התחלתי לנגן בכינור והשתתפתי בתזמורת של בית הספר. יחד עם זאת נהגנו לטייל כדי להכיר את הנופים הנפלאים של שווייץ דרך הרגליים. כשהיו מסלולים קשים עם עליות תלולות וכשהיינו מתלוננים שקשה לנו, אבא היה אומר: "גם לחיילים בארץ ישראל קשה!"

אחד המשחקים בשכונה היה משחק "הארנק הקשור". התחבאנו מאחורי גדר חיה, מחזיקים בחוט אליו קשור ארנק ריק והנחנו אותו על הכביש. באחת הפעמים אישה התכופפה להרים אותו וכל כך נבהלה שכמעט התעלפה. ההורים כמובן מאד כעסו וזה היה סוף עידן הארנקים על הכביש…

למרות שהייתי ילדה מאד חברותית, חשוב היה להורים לחשוף אותי לילדים יהודיים ולתנועת נוער ציונית. כך הצטרפתי בגיל 10 למחנה הראשון שלי של תנועת "הנוער הבונה".

במחנה הראשון של תנועת הנוער 1956 (אני שנייה מימין)

בשבילי זו היתה פריצת דרך להמשך דרכי: חזון, מטרה, עצמאות, משמעות, שיתוף פעולה, הדרכה, אחריות ובעיקר תחושת שייכות. להבדיל מאורח החיים הנוח שבו גדלתי, התמודדנו במחנות עם פשטות, תנאים סניטאריים ירודים, בלי חשמל ומים חמים גם בחורף השוויצרי, עם תורנות מטבח ותורנות שמירה, עבודת כפיים, טיולים מפרכים והווי שנלקח מחיי הקיבוצים –  סוג של הכשרה לחיים בארץ! עמדנו מול קבוצה להעביר פעולה, ניהלנו ויכוחים פוליטיים וכל חניך שעלה ארצה כדי להיות חלוץ היה בשבילנו מלך!

בעקבות חוויות ההתחשלות במחנות התנועה, אמר לי אבא: "מכשולים הם הזדמנות להתמודדות" – והרבה פעמים בחיי נזכרתי במשפט הזה!

מובן היה לכולם שאהיה מדריכה בקן הקטן של תנועת "הנוער הבונה" בעיירה קרויצלינגן. אהבתי את הפעילות הזו והבנתי שהחניכים אוהבים גם אותי ומה שאני מכינה איתם. בעזרת ההורים של כל ילדי הקהילה היהודית הפכנו צריף ישן ומוזנח למועדון נוער, קישטנו, שיפצנו וכל שבוע ביום שבת אחר הצהריים נפגשנו לפעולה. בהתחלה היינו רק חמישה ילדים ועם השנים הצטרפו ילדי מהגרים יהודיים מקונסטנץ ושוב חזרו ונקשרו קשרים בין שתי הקהילות משני צידי הגבול.

הכנו הצגות לכבוד החגים וכך למדנו תרבות יהודית והיסטוריה, שרנו שירים בעברית כדי ללמוד את השפה, לדוגמה: "השפן הקטן שכח לסגור את הדלת…" נכון שלא הבנו מה אנחנו שרים, אבל זו היתה בשבילי עזרה גדולה מאד כשעליתי ארצה. היה לי קל מאד לזכור את המילים, השפה נשמעה לי מוכרת ואכן מהר מאד למדתי לדבר עברית ובכך להיקלט.

עלייה וקליטה

לקראת סיום לימודי בתיכון התחלתי להתכונן לעלייה ארצה – לבד, ראשונה מכל הקהילה בתמיכה מלאה של ההורים. נרשמתי לחצי שנה לאולפן בקיבוץ בית השיטה בו גר חבר ילדות של אבא.

בתאריך 8.9.1965  נפרדתי מההורים והאחים, עליתי לרכבת בציריך עם תיק צד כבד וכינור לנשמה על הכתף לכיוון נמל ניס בצרפת. שם המתינו לי שתי מזוודות עם ציוד לשרוד בארץ המדבר ועם מתנות בשביל החברים של אבא. שתי מזוודות חומות וכבדות. אחרי נסיעת לילה דרך מילאנו הגעתי לעיר הנמל ניס בצרפת. מונית הביאה אותי לכתובת המחסן כפי שהיה רשום בפתק שבידי – אבל לא היו שם מזוודות על שמי.

חיפשתי טלפון –שהרי אז לא היו טלפונים ניידים, ולמזלי מצאתי סניף דואר והצלחתי להתקשר לאבא לעבודה. בזמן שהוא עשה מאמצים לאתר את המזוודות נכנסתי מתוסכלת ומבוהלת למסעדה והכרחתי את עצמי לאכול מנת ספגטי שזה היה המאכל היחיד שהכרתי בתפריט. אבא יצר בינתיים קשר עם משרדי ההובלה וקיבלתי כתובת של מחסן אחר.

הזמן הלך והתקצר ופחדתי להפסיד את האונייה. שוב נסעתי עם מונית למחסן החדש, עייפה ומותשת, מסתירה מהנהג את הדמעות… ולא מצאתי מזוודות. מרב יאוש צעקתי (אני, ילדה בת 18!) על המחסנאי. הוא מאד הופתע מהחוצפה שלי והציע ללוות אותי לסניף נוסף קרוב ליד תחנת הרכבת.

עם התיק הכבד, שבינתיים נקרעו לו הרצועות, והכינור לנשמה, בליווי המחסנאי הזקן עברתי שורות שורות של מזוודות – עד שבקצה המבנה גיליתי את האוצר האבוד שהמתין לי שם כבר שבועיים. המחסנאי העמיס את כל הציוד על מונית נוספת עם נהג יהודי והוא הביא אותי עד לרציף בו המתינה האונייה "בילו"- חצי שעה לפני שעת ההפלגה! הוכחתי לעצמי למה אני מסוגלת… שוב ושוב נזכרתי במשפט ש"מכשולים הם הזדמנות להתמודדות"…

ארבעת ימי ההפלגה היו בשבילי מסע אל ארץ החלומות! הכרתי אנשים, ושמעתי סיפורים על החיים בארץ ישראל, סיפורים ממקור ראשון, לא דרך הרדיו ומהעיתונות. הייתי מאושרת!

בבוקר היום הרביעי התקרבנו לחופי הארץ. ראיתי מרחוק את רכס הכרמל, עמדתי מהופנטת בחרטום האונייה, מוצפת התרגשות שאני הצלחתי להגשים את חלום הציוני! תחושת האושר לא הרפתה ממני גם בהמשך: העובדה שכולם יהודים, נהג האוטובוס והכרטיסן, שכל הנוסעים והסובבים אותי ומדברים עברית גרמה לי להרגיש בבית. היה נדמה לי שכל האנשים מאירים לי פנים ומוכנים לעזור, התפעלתי מהנופים שראיתי קודם רק בתמונות – לא ידעתי אם אני חיה בחלום או במציאות.

הגשמה

חצי השנה המתוכננת באולפן בית השיטה התארכה לשנתיים בקיבוץ. עברתי בין הענפי המשק השונים, הסקתי זיתים, מיינתי אותם במפעל השימורים, הגשתי ארוחות בחדר האוכל, הדחתי כלים במטבח והפכתי למטפלת באחד הפעוטונים. חבר הילדות של אבא, זאב עם כל משפחתו, היוו עבורי משפחה מאמצת יקרה. בזכותם נקלטתי והרגשתי חלק מחיי החברה הקיבוצית.

מאז היותי מדריכה בתנועת הנוער אהבתי ילדים. העבודה בבית הילדים חיזקה בי את ההחלטה ללמוד חינוך. הקיבוץ תמך בהחלטה והבטיחו לממן לימודים לחינוך בגיל הרך במכללת אורנים  – בתנאי שאשלים בגרויות במקצועות תנ"ך, הסטוריה יהודית ולשון עברית. לכן עברתי לקרית טבעון במהלך השבוע, גרתי בחדר שכור ורק בסופי שבוע חזרתי לקיבוץ.

שם, בקרית טבעון פגשתי את דני, האיש שאיתי מאז – סבא שלך! מהר מאד גיליתי שדני לא רוצה לחיות בקיבוץ ואני ידעתי שלא ארצה לחיות בעיר. כששנינו הבנו שאנחנו רציניים, באו ההורים שלי משוויץ כדי להכיר את בן הזוג המיועד. גם הפעם הם תמכו, עזרו וסמכו עלי מתוך אהבה ואמונה בשיקול דעתנו, מתוך פתיחות ורגישות – כפי שנהגו לאורך כל השנים.

הם פגשו זוג מיוחד: דני, שעלה בגיל 4 בשנת 1949 עם הוריו מפרס, גדל במעברה ובצריף עם שישה אחים והורים שעשו הכל כדי לשרוד את השנים הראשונות והתובעניות אחרי קום המדינה, ואני – שעליתי מארץ השוקולד – מפגש בין תרבויות שונות, בין מזרח למערב, בין רקע שכולו שפע לרקע שופע מחסור.

המשפט "כל יהודי עם שלחן ערוך משלו", במובן הרחב ביותר היה נר לרגלנו: זכותו של כל אחד להחזיק בדעות שונות ולפעול בדרכים משלו, כל עוד הוא לא פוגע, כל עוד מתנהג בכבוד. כזוג צעיר היתה לנו מטרה אחת: להפריח את השממה!

בתאריך 6.8.1968 התחתנו בגינה של הוריי בשווייץ ודני למד להכיר את ארץ השוקולד.

החתונה שלנו בשווייץ 6.8.1968 

חודש אחרי טיול באירופה חזרנו למושב כפר שמואל. שם חיכה לנו בית, בקצה הכפר, מוקף קוצים, ללא חשמל וללא טלפון. בית  בשממה!

הבית שלנו בכפר שמואל, ספטמבר 1968

בין לימודיי בסמינר לבין עבודת מחקר במכון וולקני של דני, התחלנו להקים את המשק. חיפשנו את דרכינו בין ענפי משק שונים, התחלנו עם משק חלב פרות שהוחלפו עם כבשים לחלב, גידלנו פרחים לייצוא, טיפחנו מטע חבושים, הקמנו לול הטלה שהפך ללול רבייה ולבסוף התמקדנו בגידול עופות לפיטום וצאן לבשר. במקביל עבדתי במשרד החינוך – במשך 11 שנים הייתי גננת ועוד 25 שנה לימדתי בתיכון ויצ"ו ברחובות חינוך בגיל הרך.

נולדו לנו שני ילדים: אפרת ויוחאי, וכולנו יחד לקחנו חלק פעיל בהקמת המשק והחזקתו בשגרה, בחודשי מלחמה ובשבועות רבים של מילואים, שותפות מתוך אחריות ומודעות להתמודד עם אתגרים כבר מגיל צעיר.

בשנת 1974 עלו אחי ובשנת 1980 עלו הוריי ארצה לירושלים. הם הספיקו עוד 30 שנה ליהנות מהנכדים ונינים וכינו את השנים הללו "השנים הכי יפות שלנו" .

היום אנחנו נהנים מעמל כפינו, מוקפים ילדים ונכדים ובמבט לאחור אני מבינה שהמוטו של אבי – "מכשולים הם הזדמנות להתמודדות" לא רק מלווה אותי ומהדהד בי אלא היה סוג של דלק בדרך מארץ השוקולד השלווה לארץ זבת חלב ודבש המאתגרת ולהגשמת הרעיון הציוני.

עם הילדים והנכדים

הזוית האישית

מירי וארבל: מצאנו שתהליך כתיבת הסיפור לא רק מעורר מודעות להיותנו חלק מההיסטוריה אלא מעודד העצמה אישית ותרומה הדדית וכן מפתח זהות ושייכות כחלק מהקשר הרב דורי.