מאגר סיפורי מורשת

אני יעקב קטייפה, יליד 1943 מבואנוס איירס, ארגנטינה, בן לדור שני של מהגרים יהודים שהגיעו מסוריה בתחילת המאה ה-20. אני הבן הבכור לנתן ורחל קטייפה, יש לי עוד שני אחים ואחות.

הבית בו גדלתי היה בית בורגני ממעמד ביניים גבוה ובמצב כלכלי טוב. אבי עסק במסחר בדים בסיטונאות. הייתה לי משפחה גדולה מאוד מצד הוריי. לאמי עשרה אחים, איתם היינו נפגשים הרבה ושומרים על קשר הדוק. למרות אי היציבות הכלכלית של ארגנטינה, הוריי דאגו שתמיד אקבל חינוך טוב שמשולב עם חינוך יהודי וחינוך לאהבת ארץ ישראל – ציונות. הבית שלנו היה בית מסורתי וציוני, מדי פעם אבי היה מביא חוברות ועיתונים על ישראל אותם הייתי קורא כך שהייתי די מעורב בכל מה שקשור לישראל.

ילדותי ובית ספרי

אוכל להגיד שילדותי המוקדמת עברה בחיק המשפחה. בבית הספר היסודי זכיתי ללמוד בבית ספר פרטי אנגלי עם שני אחיי, וזאת בזכות המצב הכלכלי הטוב של משפחתי. בבקרים, בית הספר היה מתנהל לפי התוכנית הממלכתית של ארגנטינה. אחר הצהרים היינו לומדים בין שלוש לארבע שעות של אנגלית שבתוכם נכללה גם התרבות, ההיסטוריה והמתמטיקה של אנגליה. הייתי במסגרת זו מהגן עד סוף בית הספר היסודי. התיכון אליו עברתי היה תיכון ממלכתי שהיה קרוב לביתי. הייתי תלמיד טוב גם בתיכון וגם בבית הספר היסודי.

בהיותי בגן זכור לי מקרה: השאירו אותי בהפסקה בתוך הגן בתור עונש, ולא אפשרו לי לצאת להפסקה לחצר. היות ואהבתי מאוד לשחק כדורגל עם הילדים, החלטתי שעליי לצאת מהגן דרך החלון. החלון היה גבוה למדי וכתוצאה מהקפיצה שברתי את רגלי. ילדים מצאו אותי שרוע על הקרקע מתפתל מכאבים. מיד קראו לגננת והיא לקחה אותי למרפאה במגורי הפנימייה של בית הספר. אם הבית והגננת בחנו את רגלי ולא התרשמו שמצבה קשה, אבל המצב אכן היה קשה ואני צרחתי בפראות. שתי הנכבדות "התלבשו" עלי ושאלו אם אני רוצה מוצץ כדי להפסיק לבכות. לאחר מספר דקות הן הבינו שהעסק מסובך יותר ממה שחשבו והחליטו להסיע אותי לבית. עד היום זכור לי כיצד אמי פתחה את הדלת וראתה את בנה מוחזק בידי הנהג עם שבר כפול ברגל.

זכור לי שהנוער בתיכון ובארגנטינה בכלל, היה מאוד פוליטי. אחד מזיכרונותי הוא שבשנה השנייה שלי בתיכון (השנה המקבילה לכיתה ח' בארץ) פרצה שביתה גדולה של האוניברסיטאות והתיכונים ובו השתתף בית הספר שלי. סיבת השביתה היתה למחות כנגד חוק חדש שנתן את האפשרות לפתוח אוניברסיטאות פרטיות, ככה שמי שיש לו יותר כסף ילמד ברמה גבוהה יותר ומי שאין לו (שזה רוב הסטודנטים) ייאלץ ללמוד באוניברסיטה מדינית שהלימודים בה חינם. בעקבות שביתה זו לא הלכנו לבית הספר במשך כמה שבועות, היו הפגנות ופעילות רחבה ברחובות בזמן זה.

לפני עלייתי לארץ עוד הספקתי ללמוד סוציולוגיה שנה וחצי באוניברסיטה בבואנוס איירס. את לימודי האקדמיים המשכתי לאחר עלייתי ארצה בעקבות בקשה של שושנה אשתי (ז"ל) מהקיבוץ ללכת ללמוד גננות במכללת אורנים ואני הלכתי איתה והמשכתי בלימודי הסוציולוגיה שלי למשך שנתיים, כאשר הכירו לי בלימודי בבואנוס איירס. בסוף לימודיי קיבלתי תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, סיימתי אותו בהצטיינות. לאחר כמה תפקידים שמילאתי בקיבוץ הלכתי ללמוד לתואר שני בסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1980 סיימתי את התואר השני וחזרתי לקיבוץ. אחר כך הגעתי למכללת תל חי, בה הייתי אחראי על המסלולים האקדמיים. לאחר תקופה, הלכתי ללמוד מנהל פיננסי במטרה להיות מרכז המשק של הקיבוץ. בסופו של דבר הייתי מרכז המשק למשך שנתיים.

תנועת נוער

בגיל 16 הצטרפתי לתנועת נוער חלוצית ובלתי מפלגתית בשם "החלוץ העצמאי". כל אחד בתנועה יכל לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו. בתנאי שההרשמה והעלייה לארץ תהיה אחידה לכולם. עם השנים הייתי מדריך בתנועה, רכז הסניפים של התנועה, בשנים האחרונות לפני עלייתי ארצה הייתי גם המזכיר של התנועה ובמקביל הייתי המזכיר של כל תנועות הנוער החלוציות בכל ארגנטינה. הייתי פעיל בתנועה למשך שבע שנים. בתנועת הנוער התחיל כבר לחלחל רעיון העלייה לארץ, בנוסף בתנועה הכרתי את שושנה (ז"ל) ועוד חברים רבים.

לפני עלייתי לארץ מטעם התנועה התחתנתי עם שושנה.

עלייה לארץ

לפני עלייתי ארצה זכור לי שמשפחתי לקחה החלטה זאת מאוד קשה ונוצרה מהומה בעקבות כך. משפחתי האמינה וקיוותה שדבר זה לא יקרה, היו ניסיונות רבים לשכנע אותי לא לעלות ארצה, בעיקר בגלל הסבל הרב שכרוך בפירוד המשפחה אליה הייתי בקשר. שכנועים אלו לא הועילו ולמרות שלא היה קל להחליט, בסוף החלטתי לעלות ארצה לאחר החתונה, הפרידה ממשפחתנו וחברינו בארגנטינה הייתה קשה מאוד. אני רוצה לציין שבסופו של דבר, רוב משפחתי עלתה ארצה גם ובמיוחד הוריי, שהיו סוערים מאוד בעקבות עלייתי ארצה. הם עלו ארצה בעצמם בעקבות הולדת בתי הבכורה.

אני, שושנה וחברים נוספים מהתנועה עלינו לארץ. את המרחק העצום בין דרום אמריקה לישראל עברנו בהפלגה באונייה. ההפלגה הראשונה הייתה לאיטליה ומשם הפלגנו לחיפה באוניה ישראלית – "מולדת".

הגענו בדצמבר בשנת 1966 לקיבוץ נאות מרדכי שבגליל העליון. נאות מרדכי היה הקיבוץ הבלתי מפלגתי היחידי שהיה קיים באותם השנים בארץ. (בשנים אלו היה פילוג של התנועה הקיבוצית כתוצאה מחילוקי דעות פוליטיות, לדוגמה: גבעת חיים). החברים בנאות מרדכי החליטו להישאר מאוחדים ובלי פילוגים ושכל אחד ישמור על האידיאולוגיה שלו בדומה לתנועה החלוצית שהיינו בה. דבר זה עזר לנו להסתגל בעקבות הדמיון בין הקיבוץ לתנועת הנוער "החלוץ העצמאי" במובן הפוליטי.

הדבר הראשון שעשיתי בקיבוץ היה לעבוד במטעים. לאחר מספר חודשים ,ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים ואמרו לי שאני אהיה אחראי על הכרם – גידול ענבי מאכל, 50 דונם. נתנו לי את האחריות לשמור ולהחזיק את הכרם יחד עם עוד שני פועלים. עבדתי בכרם בתפקיד זה למשך כמה שנים טובות עד שהוחלט לסגור אותו מפני שתנאי הקרקע ומזג האוויר לא היו מתאימים. אחר כך עסקתי למשך תקופה בגידול צפצפות לשימוש צרכי רפואה (מקלות לגרון וכו') ולאחר מכן מילאתי מגוון תפקידים בקיבוץ. בין היתר, ניהלתי אולפן קליטה לעולים חדשים ולמתנדבים שהגיעו כתוצאה ממלחמת ששת הימים שבעקבותיה הגיעו ארצה הרבה נוער יהודי. אחר כך לימדתי וחינכתי בתיכון אזורי עמק החולה שבכפר בלום והייתי גם מנהל בית הספר היסודי של הקיבוץ.

לאחר עשרים וחמש שנים שבהם גרתי בקיבוץ, בעקבות מות אשתי שקרה שנתיים לפני כן והפרטה שהחלה שם, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לגור בכפר הירוק שבו גרתי במשך עשרים שנים בערך עם שני ילדיי הקטנים, בתי הבכורה הייתה אחרי צבא כבר ובני היה בצבא. בכפר הירוק הייתי סמנכ"ל הכפר ואחראי פיננסי של הכפר. במקביל, עשיתי קורס של הדרכת תיירים בחו"ל ובזמני חופשות יצאתי עם קבוצות לטיולים מאורגנים בחו"ל, בעיקר לספרד ופורטוגל בגלל יכולת השפה שלי שעזרה לי.

שירות צבאי

במלחמת ששת הימים לא השתתפתי כי לא הייתי עוד מגוייס, אבל כמו כולם התארגנו בנאות מרדכי כדי להגן על הישוב במקרה שיהיה צורך, היה לנו תותח והיו לנו נשקים כמובן.

אחר כך התגייסתי לחיל הנדסה, עשיתי שירות מקוצר, טירונות ושירות פלס. השתתפתי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה בחיל ההנדסה. היו לי במשך חיי הרבה מאוד ימי מילואים בעקבות כך שבין המלחמות הייתה הרבה עבודה, בעיקר לחיל הנדסה לעסוק בביצורים, שדות מוקשים ועוד כל מיני עבודות. בגלל כל העבודות היה צורך בהרבה ימי מילואים שלא הייתה ברירה, ועשיתי אותם.

הזוית האישית

נבו: בזכות תכנית הקשר רב דורי ראיינתי את סבא שלי על חייו האישיים. על אף שידעתי עליו עוד קודם והכרתי חלק מסיפוריו, למדתי הרבה פרטים חדשים על סבי שלא ידעתי לפני כן. נודע לי יותר לעומק על ילדותו, שללא ספק שונה מאוד מאוד מילדותי שלי, על חייו בבואנוס איירס, על העבודות שעבד בהן בחייו, על לימודיו הנרחבים, על עלייתו ארצה והשינוי הגדול שעשה כשבחר לעזוב את ארץ ועיר הולדתו ולעבור לגור בקיבוץ שסביבותו שונה לחלוטין. בנוסף, היה מאוד כיף להיפגש עם סבי, להקשיב לו וללמוד על חייו. אני שמח שהשתתפתי ושבזכות התוכנית יצא לי ללמוד על חייו של סבי ובעיקר לבלות איתו ביחד.