מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר קוטלר (לב), נולדתי ב-  20.3.1950 בארגנטינה, בעיר פוסאדס מיסיונס.

קראו לי אסתר על שם סבתא רבתא שלי. לסבתי קראו אסתר. כשנולדתי היא כבר לא הייתה בחיים , לכן רצו להנציח אותה.

אימי  פני, ואבי  פאבלו, נולדו בפולין. הורי ברחו מפולין באוניה האחרונה, שיצאה מפולין לכיוון ארגנטינה, וכל שאר המשפחה נספתה בשואה.

ב1973 עליתי לארץ עם בעלי וביתי הבכורה בדיוק לפני חמישים שנה, ואבא שלי ואמא שלי עלו כמה שנים אחרי.

ילדות וציונות

גדלתי בארגנטינה בקהילה קטנה של יהודים. בבוקר למדתי בבית ספר רגיל, ואחרי צהריים בבית ספר יהודי. הייתי בתנועת נוער בית"ר, שם קיבלתי את כל הידע על מדינת ישראל והציונות, שהובילה אותי לעלות למדינת ישראל.

היינו חוגגים את כל החגים ונוהגים על פי המסורות הידועות לנו. אבא שלי היה יושב ראש הקהילה היהודית, בגלל  שלמד ב"חדר" בפולין, וידע לתקוע בשופר. אמא שלי הייתה נשיאת ויצ"ו בקהילה היהודית.

השורשים לאהבת הארץ היו עמוקים מאוד, הייתי מדריכה צעירה לילדים קטנים. בעיירה בה גדלתי הייתה לנו הרקדה של ריקודי עם ואהבתי לרקוד, והייתי במקהלה ששרה שירים ישראלים.  כשהיה מגיע ה- 12 באוקטובר יום העמים הקהילה היהודית הייתה מציגה ריקודי עם, ואני אהבתי להשתתף בכל מה שהיה קשור לישראל, ולעם היהודי.

התאהבתי במריו בעלי היקר בגיל חמש עשרה. מריו היה המדריך שלי בתנועת הנוער בית"ר. יצאנו למחנות קיץ ושם למדנו על ארץ ישראל, ותמיד חלמנו על ישראל.

מסורת

המסורת הייתה חשובה לקהילה היהודית בה גדלתי, והייתי מאוד פעילה בקן בו ביצענו את הפעילויות עם החניכים. שם לימדנו את הילדים איך להכין קישוטים לסוכות, התחפשנו בפורים, והכנו משלוחי מנות. הרמנו כוסית לחיים בראש השנה, וביום כיפור היינו בבית כנסת, ואבא שלי שידע לתקוע בשופר תקע בשופר בבית הכנסת, ואנחנו התרגשנו מאוד.

אחרי סיימתי לימודי תיכון נסעתי לבואנו סיריס (1500 ק"מ ממקום ביתי), שם למדתי באוניברסיטה אופטומטריה (התאמת עדשות מגע) ועבדתי במקצוע הזה בארץ ופרנסתי את משפחתי בזכות  זה.

העלייה לארץ ישראל

התחתנתי עם מריו בגיל עשרים ב- 1970 בארגנטינה עם חופה וקידושים. הבאנו ילדה לעולם בגיל עשרים ושתיים, ועלינו יחד ארצה כשיילדתינו היתה כבת שנה. הגענו לארץ במרץ 1973 אחרי הפלגה שערכה יותר מחודש באוניה.

אני זוכרת שעצרנו אחרי כמעט חודש הפלגה, באיטליה, ושם עלינו על אוניה אחרת של ישראל שקראו לה "נילי". שם הייתה אווירה של שמחה גדולה, כי ידענו שמתקרבים לארץ. הגענו לארץ בשמחה גדולה והתרגשות ענקית.

מהאוניה הגענו למרכז קליטה בנתניה. שם חיינו חצי שנה, ולמדנו עברית. הבת שלנו בת השנה הייתה בגן. שם הכרנו והתחברנו עם משפחות עולים מדרום אמריקה, והם עד היום החברים הכי טובים שלנו, ואנחנו בקשר יומיומי.

מלחמת יום הכיפורים

בזמן שהיינו צריכים לעזוב את מרכז הקליטה פרצה מלחמת יום הכיפורים. זאת היתה  תקופה קשה ביותר עבורנו. היינו במקלט רוב הזמן. אני זוכרת שכיסינו את כל החלונות בבדים שחורים, כדי שלא יראו אור  מבחוץ. אבל תמיד הרגשנו שהמלחמה תסתיים בניצחון, עם תקווה גדולה. וכך היה עם ישראל חי.

אחרי המלחמה מצאנו עבודה בירושלים והסתגלנו דיי מהר לחיים בעיר החדשה, ויצאנו לדרך עם אהבה גדולה לארץ ישראל. אני יכולה לאמר שהחלום אכן התגשם!

ההתאקלמות בארץ

ב- 1974 כשהיינו כבר שנה בארץ, נולדה ביתנו השניה בירושלים. כל חג היינו חוגגים יחד עם חברים, כי המשפחה עדיין לא עלתה לארץ.

כיום אנחנו מתנדבים בעמותה שכולם בה מתנדבים ללא שכר וקוראים לה "עולי", שמטרתה לעזור לעולים החדשים. זאת משימה גדולה למצוא להם עבודה, לעזור להם בהשכרת דירה, ובקניית רהיטים. כמו כן לעזור בהרשמה לבתי ספר לילדים, ולהתקדם בלימוד עברית. מאוד חשוב לנו שהקליטה תהיה קלה ותהיה להם חברה טובה חמה ואוהבת.

בעלי ראש העמותה שיש לה עשרים ושלושה סניפים, ממטולה עד אילת, ואני רכזת קליטה בירושלים. אני בפנסיה והחלום הכי גדול שהיה לי, הוא לעלות ארצה ולגדל את כל הילדים, ואת כל הנכדים בארץ, ולעזור להם בכל דבר שהם זקוקים לעזרה. להביא להם אהבה ושמחה.

כמה שנים אחרי שעלינו לארץ, שאר המשפחה עלתה גם לארץ וזה היה משמח מאוד.

תקופת הקורונה

בתקופת הקורונה הייתי מחוברת לחברות דרך הזום, היינו "נפגשים" ורוקדות  דרך הזום, וככה שמרנו על תחושה של יחד. בזכות  הקרבה של כמה משפחות חברים, נפגשנו באזור של הבית שלנו, ועשינו ארוחת ערב ביחד. בזמן הקורונה העמותה שלנו עשתה מצווה גדולה, וארגנה המון משלוחי אוכל לעולים ולאנשים מבוגרים. הייתי עם העולים בקשר רצוף, כי לעולים, זו הייתה  תקופה מאוד קשה.

הייתי רוצה שהדור הבא, הילדים, הנכדים, תמיד יישארו שמחים, מאושרים, בריאים. שלא יפחדו, וירדפו אחרי החלומות שלהם, ויגשימו את כל החלומות שלהם. שיהיה לכם אכפת מהזולת, ושיכבדו את כולם. שירגישו תחושת שייכות למדינה, שישמרו על הקשר הבין דורי (הורים, ילדים, סבים וסבתות, נכדים). הקשר הזה חשוב מאוד לעתיד המדינה שלנו. שתהייה תקשורת טובה יותר, ואני ממליצה לכולם לשבת ולהקשיב לסיפורים של הדורות המבוגרים במשפחות שלהם, כדי שידעו על העבר, על הקשיים שהיו, ושידעו וישמעו איך חיו פעם, בתקופות שונות בעולם. ובעיקר שתמיד יסתכלו קדימה.

הזווית האישית

נח: סבתא תודה על כך שעשית איתי את העבודה, זה היה מעניין ומסקרן. מאחל לנו שיהיו לנו עוד הרבה רגעים משמעותיים ביחד. סבתא אני מאחל לך שתמשיכי לעשות את מה שאת אוהבת. להמשיך לעזור לאנשיםעולים חדשים בארץ. אני אוהב אותך מאוד.

סבתא אסתר: נח תודה על זה שהיית סבלני ומתחשב, כי לא היה פשוט לבנות את כל הסיפור הזה, והיה לי כיף מאוד אתך. נח אני מאחלת לך שהיה לך ציונים טובים בבית ספר, ושניפגש עוד המון ביחד, ושגם שתהיה בגיל שלי גם לך יעשו כזה דבר, שתוכל לספר את סיפור חייך. אני גם אוהבת אותך. גם אלי גרטופסקי השתתף בעבודת התיעוד עם סבתא אסתר.