מאגר סיפורי מורשת

שמי סיגלית ברנדה, נולדתי בבית חולים אמהות בחיפה, בחודש ינואר בשנת 1958. בית חולים זה אינו קיים כבר כיום. זה היה בית חולים ליולדות בלבד ללא מחלקות נוספות. סיפרו שנולדתי ביום גשום וחורפי.. אבא הביא לאימא עציץ עם סיגליות, כך קבעו את שמי.

גדלתי בקריית חיים, שכונה נפרדת של העיר הגדולה חיפה. הקרייה הייתה מקום קטן, בתים בודדים וחצרות עם עצי פרי. הכרנו את רוב התושבים, בוודאי את השכנים. רחובות הקרייה היו מסודרים לפי סדר הא'-ב' מפסי הרכבת עד לכביש עכו חיפה, כ'- י"א היו רחובות מקבילים לפסי הרכבת. רחובות אלה נחצו וחוברו ברחובות עם אותיות נוספות וכך נוצר מארג של שתי וערב. כשנגמרו אותיות ה א'-ב', עשו צירופים וכך שוימו רחובות כ"א או ט"ו. את הקרייה חצה כביש רחב יחסית שנקרא כביש ראשי ובו עברו האוטובוסים לחיפה ולים פעם בחצי שעה. זה היה כלי התחבורה העיקרי של התושבים, שכן לרובינו לא היו מכוניות. כלי תחבורה חשוב נוסף היה האופניים. אלה היו אופניים כבדות בלי מהלכים ובדרך כלל הן גם היו מפונצ'רות. לכל משפחה היו זוג או שניים וילדים רכבו על אופנים גדולים כי לא היו אופניים לילדים קטנים. נסענו ממקום למקום לפעמים שלושה על האופניים: הרוכב, מישהו על הכידון או ה'רמה' מקדימה ומישהו על הסבל מאחורה. חשיבותם של האופניים הייתה גדולה, שכן עליהן הועמסו סלי הקניות הכבדים שהובלו בהליכה רגלית חזרה הביתה.

ברחובות הקרייה נסעו מעט מכוניות ולכן הילדים שהו ברחובות. שיחקנו מגוון של משחקי רחוב מוכרים כמו קלאס, ים-יבשה או מחבואים. המשחקים הפחות מוכרים לכם כיום זה למשל 'סרף', משחק שהמצאנו: על הכביש שורטט מגרש דומה למגרש טניס ושני ילדים שיחקו זה נגד זה בהעברת כדור גומי בעזרת מטקות מצד לצד בלי שיצא מגבולות המגרש. במשחק הזה התנסו כל ילדי השכונה, שיחקנו בלי לחשוב מי בכיתה שלי מי צעיר ומי בוגר.. כל מי שרצה שיחק והבא בתור שיחק נגד המנצח. היו טורנירים שנמשכו לפעמים קיץ שלם. המנצח לא קיבל כלום, רק כבוד.

בילויים לא כל כך היו לנו: היה קולנוע, ספריה ובקיץ הים. לקולנוע הלכנו מעט כי סרטי ילדים לא כל כך היו ולכן נותר לנו לקרוא ספרים שלקחנו מהספריה אליה הלכנו ברגל. האזנו הרבה לרדיו ולפטיפון שבו שמענו שוב ושוב את התקליטים שהורינו קנו.

מרבית הילדים שגדלו בקרייה הלכו לתנועת נוער. כמעט כל ילדי הקרייה החלו ללכת לתנועה בכיתה ה'. הקרייה חולקה בין שתי תנועות נוער: הנוער העובד שהלכו עם סרט אדום, והשומר הצעיר שהלכו עם סרט לבן. כשהלכת לתנועה היית חלק מחבורת הילדים. שלוש פעמים בשבוע נפגשנו לפעילות. ביום שישי התכנסנו לערב קן שכלל פעילות משחק וגם רקדנו ושרנו. בנוסף יצאנו לטיולים בארץ, אלו היו טיולים קצרים עם לינה של לילה או שניים וטיולים ארוכים יותר לכשבגרנו.

הכיתה שלי הלכה לנוער העובד לקן דרום, כי היה עוד קן שנקרא קן צפון. הקן שלנו היה ממש ליד פסי הרכבת, מקום מעולה לשים מטבעות של אגורה על הפסים ולחפש אחר כך מטבע מעוך ושווה. נהג הקטר היה צופר כשראה אותנו, כנראה מאט ומדי פעם היה שופך עלינו תוך כדי נסיעה דלי מים, כדי שנלמד להתרחק מהמסילה.

סבתא בצעירותה

הקן שלנו היה אוסף מבנים ששימשו בעבר (כ- 25 שנה לפני שהצטרפתי) את הצבא הבריטי בתקופה בה הבריטים שלטו בארץ. המבנים כללו אולם גדול, כמה חדרים פשוטים, ושני בונקרים שברובם היו מתחת לאדמה ורק חלונות צרים מעל פני הקרקע. יום בהיר אחד הודיעו לנו שאת שני הבונקרים הולכים להרוס כי צריך לסלול שם כביש חדש ולסדר את המעבר של הכביש על פסי הרכבת. הריסת הבונקרים גרמה לכך שלא יהיו לנו מספיק מבנים בקן ולתחושתנו לא יהיה לנו חדר ששייך רק לקבוצה שלנו, ונצטרך לחלוק חדר עם קבוצה נוספת. זה היה דבר שלא יכולנו להסכים לו, כי בחדר הזה השקענו את כל חיינו: שיפצנו וצבענו אותו כל שנה, ציירנו ציורי קיר וכתבנו סיסמאות, בדומה לגרפיטי של היום. החדר היה מקום המפגש שלנו ואם יצמצמו את מספר החדרים לא יהיה לנו חדר משלנו.

נודע לנו מבעוד מועד על הגעת הטרקטורים שיהרסו את הבונקרים. כילדים חשבנו שזה לא הוגן שלוקחים לנו את החדר, חשבנו מה אנו יכולים לעשות כדי לשנות את רוע הגזרה. החלטנו לפעול, לסכל את רוע הגזרה! אחרי שהודיעו לנו שיש להעביר את הספסלים עליהם ישבנו בפעולות לאולם של הקן, הבנו שרגע האמת מתקרב. כשנודע לנו מועד הגעת הטרקטורים, התכוננו. בבוקר הגענו לבית הספר כרגיל, עם חולצות ירקרקות של תלבושת אחידה וילקוטים. אף אחד מהמבוגרים – הורינו או מורי בית הספר – לא ידע שאנו זוממים משהו.

מבית הספר יכולנו לצפות לכיוון הקן. החלטנו שכשנראה את הטרקטורים נחליף בגדים לחולצת תנועה ונצא לעבר הבונקרים, לא ניתן שיהרסו לנו אותם. חבר לכיתה שגר קרוב לבית הספר סיפר למורה ששכח את האוכל בבית והוא רק עובר את הכביש להביא אותו. הוא בדק את השטח וסיפר שטרקטורים בדרך. עם תחילת ההפסקה הגדולה, רצנו להחליף בגדים וברחנו מבית הספר. פעם לא היו סביב בתי הספר גדרות ובטח לא שומר.. רצנו כולנו לעבר הקן דרך שער הכניסה לבית הספר. תארו לכם שאחרי הצלצול כשהמורה חזרה לכיתה היא לא מצאה כמעט אף אחד.. רצנו לקן ונשכבנו על הגגות של הבונקרים. האמנו בכל ליבנו שלא יהרסו את הבונקרים ושנגן עליהם בחירוף נפש. מנהל העבודה בא לדבר איתנו ולא זזנו. הביאו את מנהל ועד קריית חיים ולא הקשבנו לו, אפילו שוטר על אופניים הגיע. אבל לא זזנו. אינני זוכרת מי שיכנע אותנו לרדת מגגות הבונקר. אבל מישהו הבטיח לנו שיבנו חדרים חדשים עבורנו בקן.

הימים חלפו, הבונקרים נעלמו, כביש חדש נסלל וחדרים חדשים לא נבנו. למדנו להסתדר עם עוד קבוצה בחדר שהיו לנו בו כבר רק שני קירות לקשט ולעצב כרצוננו. ומה עשו לנו בבית? כיצד הגיבו בבית הספר? אז זו הפתעה: בבית הספר המורים והמנהל כעסו ואמרו שזה אסור, כי לא ביקשנו רשות! אם היינו מבקשים רשות, היו מרשים לנו, כי עבור ערכים נכונים מותר להפר כללים ואולי אפילו היו מנסים לסייע לנו במאבק. בבתים, חלק מההורים כעסו וחלק מההורים הבינו ועודדו אותנו להיאבק על זכויותינו למרות שאנחנו רק ילדים. אצלי בבית? אבא שלי היה גאה בי על הנכונות להיאבק על מה ששלי. "כשאת מאמינה במשהו, הילחמי עליו". אימא היתה פחות נחרצת, אבל לא כעסה. היא ראתה בהצטרפות למאבק חלק מהפיכתי לנערה.

סיפור קטן זה עיצב במעט את אופיי, נשארתי לוחמת זכויות וערכים. זו ככל הנראה הייתה ההפגנה הראשונה בה השתתפתי, אך לא האחרונה.

הזוית האישית

סבתא סיגלית: התוכנית של הקשר הרב דורי זימנה לי כסבתא הזדמנות נוספת לספר לנכדי סיפור מעברי. לשמחתי אנחנו נפגשים רבות ומשוחחים על ילדותי. למזלי, יש לי נכד שמתעניין ויודע מקריאה והקשבה רבה על עברנו הישראלי. חשוב לי להעביר ליובל ערכי תרבות וידע על עברנו ממקור ראשון ושיבין שהוא חלק משרשרת ארוכה ומפוארת.

יובל הנכד המתעד: התוכנית של הקשר הרב דורי גרמה לי להבין מה היה פעם ומה ילדים היו עושים, מאוד נהניתי בתוכנית כי למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא שלי והיה לנו כיף לעבוד ולחשוב על הסיפור יחד.