מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא אשר, הגיע מרומניה. סבתא רבתא שרה, הגיעה מהונגריה. סבא רבא משה, הגיע ממקסיקו דרך סוריה. סבתא רבתא מזל, הגיעה מסוריה.

סבא רבא אשר מספר: סיפור העליה שלי מתחיל מאותם ימים רחוקים בהם גדלתי בבית הורי, אדולף ומריה שוורץ עם שלושת אחי : אריה, ג'יג'י ולוי בבוזאו שברומניה.

שבת בפארק

אדולף, סבא של סבתא ציפי – ביום שבת יוצא עם ארבעת ילדיו אל הפארק שבעיר. הילדים מימין לשמאל:

אני- אשר שוורץ- סבא רבא של נועם. ברומניה קראו לי אוזי. אריה פאר. בבית קראו לו ניקו. גדעון שוורץ. בבית קראו לו ג'יג'י. לוי שוורץ – אחי הצעיר שנקרא על שם סבתו. סבתא לאה.

אחרי מלחמת העולם השנייה. התארגנו, קבוצת נערים ונערות. כולנו היינו חברים ב"קן". המטרה היתה עליה לארץ ישראל, אז – פלשתינה. הדרך היתה ארוכה ורצופת תלאות. שלושה חברים. יצאנו מהבית ביום ה  24  למאי 1946 כשפנינו מועדות לפלשתינה: יצחק ויינטראוב Azar , עד היום מתגורר ב"שורש". אני, אשר שוורץ. סבא רבא של נועם. יצחק שמילוביץ' Izhac וחברי ה"קן" בבוזאו שברומניה. החלום היה  להגיע לפלשתינה.

תחנה ראשונה – גלאוצאש – נערים המבקשים לנוח

התחנה הראשונה בדרכינו הייתה גלאוצאש, לשם שלח אותנו פעיל ההעפלה ברומניה, איז'ו (יצחק) הרציג , אביו של הזמר שלמה ארצי. בגלאוצאש עבדנו במפעל לעיבוד עצים. בצד אחד של המפעל העמסנו בולי עץ גדולים על מסילה. העצים הוסעו לתוך המפעל. שם עיבדו את העץ. בסוף התהליך יצאו מהמפעל קרשי עץ גדולים. העבודה הייתה קשה מאד והותירה יבלות רבות בכפות ידינו. אך הדבר לא מנע מאיתנו מעשי קונדס שונים. זכור לי כיצד האיצו בנו כל הזמן וביקשו שנעמיס מהר יותר את בולי העץ הגדולים. כדי שנוכל לנוח מעט , היינו מוציאים ברגים מהמסילה ותוקעים אותם בתוך גזעי העץ. כאשר אלה הגיעו , בתוך המפעל, אל המסורים הגדולים, המסורים נשברו,   העבודה  הופסקה.עד שתיקנו והחליפו את המסורים…….נחנו בצידי המסילה.

תמיד רעבים…..

עוד אני נזכר בחיוך כיצד לפני שולחן האוכל בו ישבנו אני, יצחק ויינטראוב ומייצ'ו תלו על הקיר כף ומזלג גדולים עשויים מעץ. זאת כאות וסימן לכך שהיינו הקבוצה ה"אכלנית".

תחנה שניה- קלווז'

מגלאוצאש נסענו לקלווז'. קלווז' הייתה עיר גדולה בטרנסילבניה. נשלחנו למקום שנקרא בהונגרית אופצאוצקה. כאן היינו זמן מה בהכשרה. הכשרה לעליה לארץ. כאן היו תנאי המחיה קצת יותר טובים. גרנו בבתי אבן. המגורים, האוכל ,המדריכים שליוו אותנו – הכל היה ממומן על ידי הג'וינט  American Jewish Joint Distribution Committeeהוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. האירגון הוקם בט' בכסלו תרע"ה, 27 בנובמבר 1914.

כבר בסוף שנת 1944 הגיעו אנשי הג'וינט לשטחים באירופה ששוחררו מידי הכיבוש הנאצי וארגנו את מאמצי השיקום. עד שנת 1947 זכו כ-700,000 יהודים לתמיכה מהג'וינט. 250,000 שכנו במחנות עקורים שהניהל הג'וינט. הג'וינט יזם תוכניות הכשרה מקצועית כדי לעזור לעקורים לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה שבעזרתה יוכלו להרוויח את לחמם.  בתכנית הכשרה כזאת השתתפתי עם חברי בקלווז'.

הג'וינט גם סייע לממן את הגירת היהודים מאירופה. נפתח משרד של הג'וינט בבואנוס איירס שבארגנטינה כדי לסייע לאלו שהיגרו לדרום אמריקה. כך הגיעו לאורוגווי  שתי דודות שלי דודה דורלי ז"ל ודודה שלי,  תיבדל לחיים ארוכים. הן הקימו שם את משפחתן. בני המשפחה מתגוררים עד היום במונטוידאו- אורוגווי.

כך הכרתי את אשתי, סבתא רבתא של נועם

גם בימים קשים אלה היו לנו הרפתקאות רבות.  הבנים והבנות התגוררו במבנים שונים. כל לילה היינו מתגנבים למגורי הבנות. יום אחד שמענו שעומדת להגיע בחורה חדשה לקלווז'. חיכינו לה בתחנת הרכבת, אני ונונו. היא הגיע….. ירדה מהרכבת בחורה צעירה ,חמודה וביישנית ,העונה לשם שרי . ירדה מהרכבת , הלכה לקראתנו נושאת מזוודה קטנה בידה. נונו היה הג'נטלמן (האדיב) שבנינו- הוא לקח באבירות את המזוודה. ואני….אני לקחתי את ידה. במשך הזמן התחברנו. לאחר זמן נישאנו במחנה המעצר בקפריסין ביום ה – 29 בינואר 1947

אבל בכך הקדמתי את המאוחר.

הכתובה שלי – סבא רבא אשר ושל סבתא רבתא שרה. הכתובה נכתבה ונחתמה על ידי רב שבא מישראל לקפריסין.

תחנה שלישית- בקאר ביגוסלביה

מקלווז' יצאנו בערב ה 13 בנובמבר 1946 , ביום ההולדת שלי. עלינו לרכבת ושמנו פעמינו ליוגוסלביה. הדרך היתה ארוכה מאד. בערב בו יצאנו לדרך היה כל הנוף שנשקף אלינו מחלונות הקרונות מכוסה בשלג לבן. נסענו כל הלילה. חצינו הרים ובקעות , עברנו נהרות, יערות, שדות ושטחי בור עד שבבוקר כשפקחנו את העיניים ….הופתענו מהנוף הירוק שבחוץ – הגענו ליגוסלביה. ירדנו מהרכבת בעיר הנמל בקאר. משם אחרי כעשרה ימים עלינו לסיפון האנייה "רפיח" והפלגנו לכיוון הארץ. אך החלום הזה התגשם רק אחרי זמן רב. הזמנים היו קשים. למרות שהיינו במסגרת בה דאגו לנו, עדיין אני זוכר את הרעב. לי וליצחק היו כלי עבודה לספרות ,שהבאנו איתנו מהבית בבוזאו. מכרנו חלק מהם כדי לקנות אוכל. אני זוכר איך אכלנו בהחבא תוך כדי הליכה בשוק.

ההפלגה שלא צלחה

ספינת המעפילים "רפיח" שכינויה המחתרתי היה "ניסנית", היתה אוניה קטנה בת 650 טון בלבד, שנשכרה על ידי אנשי עליה ב' ביוון. היא הוכנה להעברת 800 מעפילים מרומניה, הונגריה ובולגריה. מאחר ולמעפילים לא הייתה אשרת כניסה לארץ. הייתה זו עליה בלתי לגאלית – בלתי חוקית. כדי להסוות את העולים הותקנו על סיפון האנייה מתקני פח. כדי שהאנייה תראה כספינת משא. העולים לא הורשו לעלות לסיפון ביום. המעפילים שהו בבטן האנייה על ספסלי עץ שהותקנו לאורך דפנות האנייה ובין העמודים. ביניהם הייתי גם אני –אשר שוורץ, סבא רבא של נועם וסבתא רבתא של נועם -שרה. ארבעה אנשי עליה ב', שנשלחו מהארץ לארגן את העליה היו: מפקד האוניה- גד לסקר, שכונה "חוצב" דוד באומגרטן-בוסתנאי, שכונה "גנן" צבי טייטל, כונה ה "נץ" וה"גדעוני" איש הקשר, אברהם ליכובסקי, שכונה "נור".

"רפיח" יצאה מנמל בקאר ב 26 בנובמבר 1946. בין המעפילים היו כמה גרעיני התיישבות: "להגשמה" אני ושרה היינו שייכים לגרעין הזה. מאוחר יותר נפרדנו מהגרעין . הם הקימו בהרי ירושלים את היישוב "שורש". גרעין"הנוער הציוני" , גרעין"השומר הצעיר" וגרעין "הבודדים" אלה שלא השתייכו לאף גרעין. בתחילת המסע היה הים סוער, ולא ניתן היה לצאת לים הפתוח במשך חמישה ימים. בשלושת הימים הראשונים האנייה שטה כמתוכנן. מהיום הרביעי להפלגה, לאחר שהאנייה עגנה בנמל ביוון לאספקת ציוד, שבה להפליג ונקלעה לסערה.

מסלול ההפלגה של "רפיח"

על-פי התוכנית, "רפיח" הייתה אמורה להגיע לאי "כמילי", שם הייתה אמורה לפגוש בסירה שתאסוף חלק מהצוות היווני. האנייה הפליגה בין האיים הדודקאנסיים של יוון. בשל הסערה בים, השיט רב החובל את האנייה לאורך חופי האיים, אולם לא הגיע לכמילי. בבוקר ה-7 בדצמבר, לאחר שבעה ימי הפלגה, גברה הסערה. רב החובל ניסה למצוא מחסה במפרץ לחופי האי הקטן "סירנה". הוא כשל בניסיונו לעגון, והאנייה התנגשה בסלעים, ניזוקה ומים החלו לחדור לתוכה. הצוות הורה למעפילים המבוהלים לקפוץ למים הסוערים, בגלים גבוהים, בחשיכה, על מנת להציל את חייהם. התינוקות נזרקו למי שכבר שהה במים.

אני הייתי באותה שעת לילה על הסיפון מחכה לקבל מים. מיד קפצתי אל הסלעים עם חברי שהיו על הסיפון. תפסנו בחבלים ומשכנו את האוניה לכיוון הסלעים. כדי לעכב את טביעתה. הגלים הגבוהים טילטלו את האוניה והיא פגעה כל פעם בסלעיםזה היה הרגע בו קפצו המעפילים או נזרקו אל הסלעים של האי סירנה. מכשיר הקשר חולץ מבטן האניה על ידי 'הגדעוני' אברהם ליכובסקי. ה"רפיח" טבעה לאחר כשעה. שמונה גופות נמשו מן הים ונקברו באי. מספר הנעדרים אינו ידוע.

היה זה לילה נורא. גשם זלעפות ירד על ראשינו. מצאנו עצמינו עזובים על אי שומם . אני הייתי בטוח שנמות שם מרעב. אך שרה אמרה בחיוך "איפה שיש עשבים, לא מתים מרעב". מרחוק הבחנו במבנה אחד בודד. היה זה ביתו של רועה צאן יווני-הוא היה האדם היחידי באי כולו. היה לו עדר עיזים. לא ברור לי מה הבטיחו לו בתמורה אבל הוא נתן לנו כמה עיזים ומעט חלב.

ה"גדעוני" הצליח לאחר מאמצים לשדר לשלוחת 'המוסד' באתונה על מיקום טביעת 'הרפיח'. גולדה מאיר ביקשה מהנציב העליון הבריטי לסייע בחילוץ. ביום השלישי לשהותנו על האי, איתרו אותנו הטייסים הבריטים, והצניחו לנו מזון, בגדים, שמיכות ועזרה ראשונה. יום לאחר מכן הגיעה לאי משחתת יוונית, שפינתה לרודוס את צוות המלחים הזרים ואת 21 החולים והפצועים. ב-13 בדצמבר הגיעו שתי משחתות בריטיות. "שברון" ו"פרובידנס", העלו אותנו על סיפונן. כל אותה הפלגה שהינו בבטן המשחתת, ניצולים ומלווים. ואז נדמו המנועים. המשחתת נעצרה. קיבלנו הוראה לרדת. אך הנמל לא היה פלסטינה כי אם קפריסין. קיבלנו הוראה מהמלווים להתיישב על ריצפת המשחתת ולא לזוז.  התנהל דין ודברים בין רב החובל והמלווים. בסופו של דבר השליכו עלינו פצצות של גז מדמיע וכולנו ברחנו אל מחוץ למשחתת כמו עכברים מבוהלים. מצאנו עצמינו במחנה מעצר בקפריסין. בו שהינו כשנה.

היו אנשים בנינו שהשתגעו ברגע שראו את גדרות התיל של המחנה. כי הגדרות והמחנה הזכיר להם את המחנות באירופה. אישית , זכורים לי הימים במחנה בקפריסין כחופשה נעימה למדי. היה לנו אוהל בריטי טוב עשוי משלוש שכבות של בד. בד לבן, בד חקי ובד כחול. קיבלנו אוכל. קיבלנו סיגריות. אני- כלא מעשן סחרתי בסיגריות. תמורתן קיבלתי דברים שרציתי. פעם בשבוע היה מגיע למחנה טייס יווני במטוס קל. פסקליס היה שמו. אני לא דיברתי יוונית ופסקליס לא דיבר רומנית אני לא מבין איך הבנו האחד את השני… הוא הביא לי בשלב ראשון מספרים , תער ומסרק. מחבית ריקה של ביסקוויטים שחתכתי ותקעתי באדמה אלתרתי מראה. חבית  מעץ  הפוכה הפכה לכסא. וכך פתחתי "מספרה" . אנשים צריכים תספורת. "משלמים" בחפצים אישיים, בסיגריות, כלים, וכו'

אחרי שגמרתי תספורת הייתי קופץ למים להתרחץ, ממשיך לספר. רוחץ בים וכך הלאה. פעם בשבוע היינו מקבלים מכונת תפירה במחנה. נהגנו לפרק אוהלים ולתפור מהבדים בגדים. פעם בשבוע היה מגיע רב מישראל ומשיא זוגות אוהבים. כך נישאנו גם אנחנו. שבוע ימים אספנו פירות וחלקי ארוחות כדי שיהיה לנו כיבוד בחתונה. שמלת הכלה עברה מכלה אחת לרעותה בין כל הכלות שנישאו באותו היום. סבתא רבתא שרה רצתה להיות הראשונה שלובשת את שמלת הכלה באותו היום, לכן לבשה את שמלת החתונה רק בזמן החופה ומיד החליפה למכנסיים קצרים וחולצה. כי את השמלה הייתה חייבת למסור לכלה הבאה.

אני- אשר שוורץ. סבא רבא של נועם ואשתי שרי (שרה) סבתא רבתא של נועם במחנה בקפריסין.

נשים בהריון מתקדם קיבלו הן ובעליהן סרטיפיקט אישור עליה לארץ.  וכך ביום בהיר קיבלנו אשתי ואני אישורי עליה . עלינו לארץ .שיכנו אותנו במחנה מעצר בעתלית. שוב מחנה, שוב חיטוי DDT, שוב חלוקת מזון ואכילה משותפת בצריף חדר אוכל. שוב לא היינו חופשיים ללכת לדרכינו. ב26 בינואר 1948 נולדה בתינו הבכורה ציפי (ציפורה), היום סבתא של נועם. בבית חולים "מולדה" על הר הכרמל . לאחר שבועיים נסענו ברכב משוריין לעיר רחובות. ברחובות התחלנו את חיינו העצמאיים בארץ. יצאתי מביתי ברומניה בתאריך 24 בחודש מאי 1946. התחלתי את חיי העצמאיים בפברואר 1948 המסע שלנו נמשך כמעט שנתיים.

היציאה מקפריסין – דרכינו לארץ ישראל

הגענו לקפריסין מחוסרי כל, לאחר טביעת "רפיח" ויצאנו ברכוש גדול. שתי מזוודות, שלושה תיקים, פיילה ….תינוקת בבטן  וחלום על התיישבות בארץ יהודית. בארץ ישראל.