מאגר סיפורי מורשת

שמי אדייה קידנה מריים, נולדתי במקלה שבאתיופיה בתאריך 1.01.1940. עליתי לארץ ישראל בתאריך 19.01.1995, כשהייתי בת 55. עליתי יחד עם שני ילדיי הצעירים: טירודיל ופצום. הבטמו, בני הבכור, עלה לארץ ישראל שנתיים לפנינו. כאשר עלה לארץ, חיכו לו בניי האחרים, סטוטאו ויאיאו, שעלו דרך ברגל דרך סודן. בתי הנוספת ששמה צהיינש נותרה באתיופיה עד היום.

הוריי היקרים היו מר זאודו קסה ואמי אדייה קדנה, שניהם נולדו באתיופיה. עליתי (כפי שציינתי) ביחד עם אמי ואחי הקטן, ואבי ז"ל נפל בקרב בשירותו הצבאי כחייל. המלחמה הייתה בין מורדים אריתראים לבין הצבא האתיופי, מהות המלחמה הייתה שחרור, עצמאות וקיום למדינת אריתריאה. אבי נפטר כשהייתי בת 3 ואמי הפכה לאלמנה כשהייתה בת 42 אך למרות זאת, אמי המשיכה לגדל אותנו ולתת חינוך לארבעה ילדים לבדה.

בניית משפחתי ונישואים באתיופיה

55 שנה לפני עלייתי לארץ ישראל ועוד לפני גידול ילדיי, חייתי במחווז טיגריי במקלה ובעלי היקר ז"ל זאודו בא ממחוז גונדר הנמצא בכפר מוורי. נפגשנו בעיר אסמרה. זאודו הגיע למחוז טיגריי בגיל 17 עקב שירותו הצבאי ושירת בעיר אסמרה. אני, שהייתי צריכה לעזור לפרנס את משפחתי, יצאתי לגור בעיר אסמרה כדי לעבוד מוקדם. לשנינו לא הייתה משפחה בעיר הזרה אך חברינו תמכו ועזרו לנו בכל דבר שהיינו צריכים.

במשך כשנה אני וזואודו היינו מתיידדים ויוצאים לבלות. הקשר בינינו התחזק בצורה משמעותית וכעבור שנה הוא הציע לי נישואים. כעבור כעשר שנים של נישואים, שמחה ואושר, בעלי נקרא בקריאה דחופה על ידי הצבא היות והמצב היה קשה מאוד. משך השירות שלו היה 13 שנים. התקשיתי מאוד. היעדרותו של בעלי עקב השירות הצבאי, מעבר להיותה קשה מנטלית, גם גרמה לכך שגם עבודת הבית נהייתה קשה יותר. משום שבעלי היה איש צבא, התגוררנו עימו בבסיס הצבאי, דבר שהקל עלינו מאוד משום שהיינו פטורים מתשלום חשבונות כגון: ארנונה, חשמל, מים ועוד. כעבור כ-13 שנה של שירות צבאי מצד בעלי, הוא יצא למלחמה מחוץ לאסמרה.

כאשר אותה מלחמה נגמרה וחיילי אתיופיה חזרו לביתם, זאודו לא חזר. ניסיתי לדבר עם כל איש צבא או האחראים על השירות הצבאי אך לא קיבלתי תשובה בנוגע להימצאו. שבוע אחרי סיום המלחמה קיבלתי את הבשורה המרה, הודעה מהצבא על פטירתו של זאודו. אמי לקחה זאת מאוד קשה ובמיוחד העובדה שנשארתי לבד בעולם עם ילדים לגדל.

אותן מלחמות מסכנות חיים המשיכו להתקיים. המלחמה התגברה משמעותית בשנת 1991. עקב אירועים אלו, היינו צריכים להתחבא במנהרות  בכדי שנוכל להתגונן מפני הרקטות שנשלחו אלינו. לקראת מאי 1991, צבא אתיופיה הפסיד ובעקבות כך אריתריאה קיבלה עצמאות. לכן, חלק ממשפחתי נאלצה לעלות בדרכים שונות. לאחר ארבע שנים של הכנות, משפחתי ואני היינו מוכנים לעזוב את אתיופיה ולעלות לארץ ישראל.

עלייתנו לארץ ישראל

בשנת 1995 אני ומשפחתי עלינו ארצה ונקלטנו באתרי קרוונים בנווה כרמל בחיפה. לעומת זאת, משפחתנו המורחבת עלו דרך סודן ב"מבצע משה". בעקבות מבצע זה הרבה אנשים תמימים שילמו מחיר כבד, ביניהם דודיי (משני הצדדים) שנגזר עליהם רצח בדם קר. בשנת 1978 כמעט כל  משפחתנו המורחבת עלתה ארצה לארץ ישראל דרך סודן, אך המעטים שלא הצליחו ממשפחתנו לעלות, נספו בדרך המסע מסיבות שונות כגון: רעב, צימאון, מחלות קשות ועוד. התמזל מזלי שמשפחתי המורחבת מנעה ממני לצאת למסע דרך סודן משום שהייתי אימא אלמנה עם ילדים קטנים. מאחר שמשפחתי כל כך התעקשה, אני ושלושת ילדיי עלינו ממטוס דרך אדיס אבבה (עיר הבירה של אתיופיה). אמנם התהליך היה ארוך, מפרך וכואב, אך כעבור כ-17 שנה הצלחנו להתאחד עם משפחתנו במדינת ישראל.

כשהגענו לישראל, אני וילדיי שובצנו למוסדות חינוך שונים. בזמן שאני ובתי הגדולה טירודיל נשלחנו לאולפן למבוגרים, בני הקטן, פצום, נשלח לבית ספר דתי. השבועות הראשונים בקליטתינו היו עסק רציני, לי ולמשפחתי היו קשיים בעליה: לימוד השפה העברית, ביסוס המעמד במדינה זרה, מציאת עבודה ועוד.

היה קשה יותר עבורי לפרנס משפחה שלמה, בנוסף לכך הלמידה על ההתקיימות בישראל ודיבור בעברית בישראל היה מכשול עוד יותר גדול עבורי, מה שגרם לי לסיים באופן חלקי את לימודיי באולפן. בעקבות כך למדתי מילים בודדות בשפה העברית ויצאתי לנסות את מזלי בעבודה בארץ.

חוויית ההסתגלות שלי הייתה מחולקת לשני חלקים: מצד אחד, לא השלמתי בצורה מלאה את הסתגלותי במובן המעשי והטכני, ומצד שני אהבתי לארץ ישראל עזרה לי במובן מסוים להשלים את חוויית ההסתגלות שלי במובן הפנימי. כלומר – תשוקתי לעלות לארץ ישראל עזרה לי להתעלם ואף להתגבר על המכשול המעשי. אחרי סיום האולפן של שתינו, אני ובתי היינו מוכנות להתחיל לפרנס. שלושה חודשים לאחר שסיימנו את הלימודים באולפן, רכשנו דירת קבע בנתניה.

עבודתי ותעסוקתי בישראל

כאשר אני ובתי סיימנו את הלימודים באולפן היינו מוכנות לפרנס את המשפחה. בזמן שבתי הלכה ללימוד קדם-אקדמאים באוניברסיטת חיפה, אני נשארתי לעבוד ולפרנס בעצמי את משפחתנו. לאחר שלוש שנים עברנו לדיור קבע בנתניה, ובחודשים הראשונים שלנו בנתניה מצאתי עבודה כמנקה במשביר לצרכן במשך שמונה שנים בערך.

החודשים הראשונים בנתניה עבור המשפחה (ובעיקר לי) היו קשים מאד מבחינת מקורות פרנסה, כאמור, באותו זמן עבודתי כמנקה. מנהליי החליטו לנצל את העובדה שהייתי עולה חדשה בדרכים הבאות: דחיית משכורות, עבודה ללא תנאים כמו קרן השתלמות, פנסיה ועוד. אחר כך הקבלן של עסק זה עזב ועקב כך אותו מקום פשוט רגל. זמן קצר לאחר מכן, כחצי שנה בערך, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה, עבודה שאני מאוד מתחברת אליה, העבודה היא לטפל בקשישים. הייתי עוזרת לקשישים בחיי היומיום שלהם, בין אם זה כביסה, ניקיון הבית, קניות ועוד. אהבתי מאוד את העבודה הזו, אהבתי את האנשים להם עזרתי אך רציתי בכל זאת לעזוב את העבודה כדי להיות עם המשפחה כמה שיותר זמן. בגלל כל האירועים אחר כך החלטתי  לפרוש מהעבודה אחרי ארבע שנים (בערך מתי שבני נולד).

חיי כיום והפרישה שלי לגמלאות

כאשר סיימתי לעבוד ופרשתי לגמלאות בתי שאלה אותי: "מה את מתכננת לעשות עכשיו?" ועניתי לה: "אני פשוט רוצה לחיות את החיים". אחרי כל האירועים שעברתי בחיי, הילדות באתיופיה, המלחמה, ההתאלמנות, העלייה לארץ וההתאקלמות, כל מה שרציתי לעשות היה לחיות בשקט עם המשפחה שלי. לחוות איתם ולהנות איתם באהבה, ברוגע ובשמחה. ובאמת כך היה. שאר המשפחה שנותרה באתיופיה עלתה ארצה, והתאחדנו כולנו – אחים, דודים, אחיינים, נכדים יחד למשפחה חמה רחבה ואוהבת. זו הדרך שרציתי לחיות בגמלאות שלי. כיום, כשכל הדברים שמנעו ממני מלעשות זאת כבר אינם, אני מאושרת וממשיכה לצבור חוויות עם האנשים שאני אוהבת.

הזוית האישית

סבתא אדייה: חוויתי מכתיבת הסיפור יחד די מעורבת מבחינת ההרגשה, מכיוון שכתיבת הסיפור הציפה בי זיכרונות מהילדות, מהעלייה וגם זיכרונות מישראל מאירועים שקרו לפני הרבה זמן. מאוד נהניתי לכתוב את הסיפור הזה עם הנכד שלי, זו הייתה חוויה מאוד מגבשת, מרגשת ומשמעותית עבורי.

פרייזר הנכד המתעד: חווייתי הייתה מאוד מהנה ומשמחת. נהניתי לשמוע את סיפור חייה של סבתי משום שאני מאמין שזה חשוב לשמוע ולהבין את הסיפורים שהביאו אותי ואת משפחתי לכאן. הרגשתי שאני מתגבש יותר עם סבתא שלי, דבר שמאוד שימח אותי משום שזה חיזק ביננו את הקשר.