מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית פסר כהן, נולדתי בשנת 1949 בל' כסליו תש"ט בג'רבה שזה אי המכונה "אי הכהנים", בשל המספר הרב של הכהנים שדרו בו, במדינת תוניסיה.

הוריי אף הם נולדו וחיו בג'רבה. ג'רבה התחלקה לשני רובעים: הרובע הגדול והרובע הקטן ואנו חיינו ברובע הגדול. ההורים שלי חיו בתקופה בה השתוללה מלחמת העולם השנייה. אמנם בג'רבה לא הרגישו באופן ישיר את זוועות השואה, אך כילדה גדלנו על הסיפור שכונה "שבת הזהב".  הרבנים ששימשו באותה תקופה כרבנים הראשיים של ג'רבה היו הרב חי חוויתה הכהן וכן חכם חלפון. הנאצים נכנסו לג'רבה הם שמעו שיש הרבה זהב באי ודרשו 50 ק"ג זהב ואם לא – הם איימו על חייהם של היהודים תושבי האי, היה זה ביום השבת. הרבנים כמובן הכריזו שהמצב הוא מצב חירום וכי מדובר בפיקוח נפש שדוחה שבת ולכן כל מי שיש לו זהב חייב לבוא לנקודת ציון מסוימת (בית הכנסת) ולמסור את הזהב. מי שמשאיר את הזהב בביתו, כאילו השאיר עבודה זרה. חכם חלפון נאלץ לנסוע ברכב בעצם יום השבת על מנת לאסוף מתושבי הרובע הקטן שהיה רחוק מהרובע הגדול. ההורים סיפרו לי כי המחזה הנ"ל היה נורא ולא יישכח לעולם. אגב, חכם חלפון קילל את הנאצים בלשון הבאה: "הליכה בלא חזרה, מיתה בלא קבורה" ואכן קללתו התקיימה. הקצין הנאצי טבע במסגרת מתקפה ימית של בעלות הברית. נקודה ראויה לציון מבחינתי הינה שסבא שלי מצד אימא עד יומו האחרון – ידו רעדה מעצם חילול השבת שכן הוא נאלץ לפרום את הכובע של אשתו, שם היה מאוחסן הזהב.

ילדותי

חייתי בג'רבה עד גיל 9. יש לדעת כי בג'רבה ילדות בגיל 14 כבר לא נקראו ילדות אלא נערות, לבושן ואורח חייהן היה משתנה בהתאם לעיקרון כי "כל כבודה בת מלך פנימה", הכוונה היא כי בת ישראל יקרה כל כך ויש לשמור אותה צנועה. זו התודעה עליה גדלנו והגם שלא חויתי זאת בג'רבה באופן המקובל עיקרון זה ליווה ומלווה אותי כל ימי ב"ה. הנערות היו ראשית לכל מתלבשות בבגד אחיד רחב שהיה עוטף את כל הגוף וכן הן היו יוצאות כמה שפחות החוצה לרחוב. אנחנו כילדות היינו מגיעות אליהן הביתה ומשחקות איתן עם שקדים. בכל מקרה, כולן, גם הילדות היו מכסות את שערות ראשן עד לחתונה, שהייתה בערך בגילאי 15- 17. החתונה, יש לציין, הייתה חגיגה לכל תושבי האי הקרובים. כילדות היינו שמות "חינה" בידיים ברגליים. משפחת החתן היו שולחים דרונות לכלה וכן להיפך ואנו שימשנו כדווריות לאורך ה"שבע ברכות" שנערכו. בכל לילה היו נשות ג'רבה מזמרות ומשמחות את הכלה וכן להיפך אצל החתן. לא הייתה בעיה של הפרדה בין בנים לבנות שכן החדרים היו מרוחקים אחד מן השני.

משחקים מיוחדים ששיחקתי בהם היו בובות שהייתי יוצרת, היו לי תערוכות שלימות. מחוץ לבית הייתי משחקת עם חברות את המשחק "אוצר" שזה בגרסת ימינו משחק ה"מנקלה" הידוע רק שאנחנו היינו חופרים גומות באדמה ובגלל שאצלנו באי היו המון עצי תמר היינו משחקים עם החרצנים של התמרים את המשחק.

העלייה לארץ

ביום מן הימים נפוצה שמועה, הגיע שליח מארץ ישראל על מנת לרשום לעלייה לארץ את מי שמעונין לעלות. בעקבות כך אמרו לי ולאחי (דוד שלום) שגדול ממני בשנתיים, ללכת ל"כולל" של אבא שלי (סבא מגוס זצ"ל) ולהודיע לו. יחד אתו הלכנו לאותו מקום שהשליח מא"י נמצא, עלינו במדרגות, חיכינו בחדר ההמתנה, והנה יוצא פקיד מטעם אותו שליח, הביט בנו והבין שאנחנו רוצים להרשם בשביל לעלות לא"י, אך מה רבה היתה אכזבתינו כשאמר שאנחנו לא מתאימים לעלות כיון שאבא שלנו אדם מבוגר, ולא"י צריכים להגיע אנשים צעירים שיכולים לעבוד ולתרום ל"מדינה הצעירה".

בלב כבד, שמנו פעמינו למדרגות חזרה הביתה, והנה… קוראים לנו לעלות שוב, כדי להיכנס לחדר שאותו שליח נמצא (כנראה שהפקיד סיפר בחדר שהוא שלח אדם מבוגר עם שני ילדים… הדבר לא מצא חן בעיני השליח ובקש להעלותנו חזרה) נכנסנו – והוא דיבר אתנו בעברית, שאל לשמותינו וכשענינו לו – התפעל מאוד משמותינו העבריים, יהודיים בתכלית, ומזה שאנחנו מבינים ומדברים עברית, ועל אתר החליט לאשר לנו עליה.

הגענו הביתה עם אבינו זצ"ל, ובפינו בשורה לכל המשפחה. זה היה בחודש אדר, לפני פורים, ההכנות הלכו והתעצמו, הכינו צידה לדרך (כעכים – זה מה שאני זוכרת) אספו חפצים נחוצים מכלי הבית; כלים, שמיכות, בגדים וכדו', ארזו אותם לתוך ארגז ענק מעץ, מעין מכולה. לאחר פורים שמנו פעמינו לצעד הראשון לארץ ישראל. הפעימה הראשונה היתה לצאת מג'רבה לטוניס הבירה. יצאו אתנו תשע נפשות במספר, חוץ מהורי וסבתא סברסה ע"ה ואנחנו הילדים הצטרפו אלינו עוד 4 דודים; אחות של אבא שלי, אחיינית של אבא שלי ועוד דוד עם אשתו, כולם אנשים מבוגרים.

יצאנו בשתי מוניות – שלא היו בנמצא בג'רבה רק מעט מאוד, נער יספרם, כלי התחבורה שלנו היו כרכרות עם סוסים אבל, לי הייתה חוויה לעלות למונית ולדהור ליעד, כדי לצלוח את הים עלתה מכוניתנו על רפסודה ומשם לעיר הבירה. בטוניס היה מין מחנה עליה שנאספו בו עולים מעירות שונות שגם הם חפצו להגיע לארץ ישראל, היינו שם שבוע ימים, וכמו בן כפר שהגיע לעיר עיני צדו פלאי פלאים שלא ראיתי מעודי, כבישים, מכוניות, חנויות עם חלונות ראוה, בתים גובהי קומה וכדו'.

אחרי שבוע יצאנו לנמל כדי להפליג מטוניס לצרפת. הים היה יפיפה, כחול כרקיע השמים (אתם יודעים שאני מאוד אוהבת ים) זך וצלול ועליו משייטות סירות, ספינות, אניות, דייגים העוסקים במלאכת הדייג, הכל כל כך פסטורלי ויפה, עלינו לספינה אך הים לא נשאר רגוע ושלו…

האנייה הייתה, כנראה, אניית מסחר, בלי חדרים ובלי מיטות, רק רחבה שכל משפחה תפסה פינה, ישבה בה עם מטלטליה המועטים הסיוט הזה נגמר ב"ה אחרי יממה שהגענו לחוף "מרסי" שבצרפת, מהחוף הגענו למחנה עליה ששם התקבצו כל העולים מכל קצווי ארצות צפון אפריקה.

מחנה עולים במזג אויר אביבי (כמעט חג הפסח) קידם את פנינו בסבר פנים יפות. שטח רחב ידיים בו שכנו "רכבות רכבות" של טורי חדרים, במרכז המחנה הייתה שוקת גדולה עם ברזי מים, מטבח מרכזי ענק ששם בשלו את ארוחותינו, מה שהיה עלינו לעשות זה לגשת ולקחת אוכל מוכן לחדרינו.

היה גם אולם התכנסות גדול, לכל מיני אירועים כמו חגים בצוותא, פעילויות שונות וכדו' וכן בית ספר לילדי העולים שכמובן בו הכינו אותנו לקראת בואנו לארץ, למדו אותנו עברית, טיילו אתנו סביב המחנה. קבלנו 3 "בתים" לפי מספר הנפשות (9 במספר, זוכרים?) כנראה, עפ"י הוראות אבא שלי, או כולם ביחד, חשבו לא לאכול מהמטבח המרכזי, אז הביאו חומרי גלם משם, ירקות טריים, ביצים, תפוחי אדמה, ומזה הכינו על פתיליה אוכל טעים, מים היה עלינו להביא לבתינו מהברז המרכזי.

נפשנו כלתה כבר לעלות לארץ, כל יום בדקנו ברשימת העולים, אולי שמנו יהיה שזור ברשימת המאושרים לעלות, אבל התאכזבנו קשות… עד שהחליט הקב"ה לגאלנו משם. העיכובים היו בגלל הרכב המשפחה, רוב משפחתנו היו אנשים מבוגרים, וכאן בסוכנות היהודית, שזהו הגוף שמטפל בעולים, החליטו שה"ישישים" יהיו נטל על המדינה הצעירה ולא יביאו לה תועלת. לבסוף הגיעה הבשורה הטובה כי אושרנו לעליה לארץ.

עלינו על אניה שנקראה "ארצה" וב"ה אחרי שמונה ימי הפלגה ראינו מרחוק את אורות העיר חיפה, עלינו לסיפון וקריאות גיל ושמחה, מחיאות כפיים ושירה אדירה פרצה מפיותיהם של השמחים להגיע לציון. מכל עבר התאספו ונקבצו משפחות משפחות כדי לערוך את הרישום האחרון, היכן כל אחד רוצה לגור בארץ. אבי ע"ה, מכל רשימת הישובים, בחר את באר שבע עיר האבות שדיברה אל ליבו כעיר שאבותינו הקדושים גרו בה.

מהאנייה הוכנסנו לאולם גדול ורחב, וכל משפחה המתינה לקריאה שתבשר להם את המשך הדרך. והיא הגיעה, כל ה"באר שבעים" עלו על אוטובוס מקרטע של הימים ההם, והתחלנו במסע של שעות ארוכות מחיפה הצפונית לעבר הנגב הצפוני ובירתו באר שבע. ירדנו. שם קבלו אותנו פקידי הסוכנות היהודית, ולפי הרשימה שבידם הובילו אותנו למשכננו החדש.

בתחילת חודש סיון, בשמש המאירה של הקיץ נכנסנו למעין צריף מ"קרטון" בן שני חדרים, מטבח, פינת אוכל, שירותים ומקלחון. סיירנו בו ומצאנו שולחן, ארבע כסאות עץ מרובעים מיטות, מזרנים, שמיכות בצבע אפור וירוק חאקי מערכת למטבח, פתיליה, פח נפט, צלחות אמייל סכו"ם, סירים (אחד או יותר) מטאטא, עששית למאור (עדיין לא היה חשמל).

שמחים ומאושרים להרגיש, לחוש, לנשום ולהפנים את אוירה של ארץ ישראל הקדושה. עדיין בזיכרוני הבקר הראשון בו התעוררתי בחדר שטוף אור ושמש של קיץ באר שבעי, ולא הבנתי היכן אני נמצאת…

תקופת בית הספר

מבחינת התאקלמות ושפה כפי שציינתי לא הייתה לי כל בעיה שכן עברית למדתי בג'רבה. שיכנו אותנו בבאר שבע. כששאלו אותנו מהם השמות שלנו התלהב מאוד השליח של הסוכנות השמות שלנו היו ישראליים (שלום ויהודית)

בביה"ס כל הכיתות היו כיתות עולים מה שיצר הומוגניות באופן אישי לא ידעתי על שום חלוקה ידעתי למשל על המושג "אשכנזים" לעומת "ספרדים מזרחיים" היינו כולנו עולים מרומניה הונגריה מרוקו וכו'  ילדה אחת בכיתתי הייתה צברית התאקלמתי נהדר ניתנה לי הזדמנות שווה להצליח וב"ה הצלחתי . אני זוכרת שנבחנתי די סמוך למועד העליה שלי לארץ על סיפור מהנביא )יעל וסיסרא)ולא ידעתי איך אומרים את המילה "חרב" והמורה אמרה לי תגידי זאת בערבית לחברה והיא תאמר לך כיצד אומרים זאת בעברית

לארץ הגענו סמוך לחג השבועות בשנת 1958 ולמחנה העולים הגיעו פעילים מטעם אגודת ישראל והציעו להוריי לשלוח אותי ואת אחי לביה"ס "בית יעקב" להוריי לא היה שום מושג אודות ההבדלים הם לא תפסו כי ייתכן יהודים שאינם יראי ה' בארץ ישראל ולא עמדו על ההבדלים שבין זרם לזרם עם הזמן ידענו להגדיר זאת כהצלה מציפורני השמד של הציונים כך ראינו את החילוניים שחיו בארץ. אני גרתי בשכונה ה' בבאר שבע ונסעתי מידי יום למרכז העיר. ראשי היה מכוסה כל הזמן ואף אחת לא לעגה לי . קיבלנו אחד את השונות של השני בפשטות. עד היום כשאני פוגשת מורות שלי מפעם הן זוכרות אותי "כאת עם המטפחת". בתיכון למדתי בבאר שבע ואח"כ כשסיימתי י"א בסמינר למורות ברחובות.

הקשר עם המורות היה קשר הדוק. הן היו סוג של אימהות יועצות, בגלל הרקע. היינו עולות עם קשיי קליטה והפער המנטלי ביננו לבין ההורים שלנו היה גדול, המורות מילאו את החלל. לי באופן אישי  לא היה לי עם מי לדבר על הקורות אותי על חוויות ביה"ס ומה שעובר עליי אחי היחיד שרת בצבא ואימי לא יכולתי לספר לה על קשיים או על ענייני חברות הרגשתי שהמרחק המנטלי רב. עם אבי היה לי קשר יותר קרוב כי הוא היה תלמיד חכם עצום והיה מסייע לי בשיעורי קודש. מבחינה מסוימת הרגשתי בודדה לכן העולם החברתי קרי מורות וחברות היה משמעותי ותפס מקום כמעט קריטי בעיצוב שנות ההתבגרות שלי. הייתי מתכתבת עם המורות שלי והן היו משיבות למכתבים שלי הייתי מחכה בקוצר רוח לדוור שיביא את המכתבים. היה קשר קרוב. המורות השקיעו את כל כולן. מורה אחת זכורה לי כאחת המורות שאני חבה לה המון היא ליוותה אותי בשנה שאבי נפטר שכן הוא נפטר בחודש אב ואת כיתה יא' עברתי יד ביד בעזרתה ,היא ליוותה אותי ברגישות ותמכה בי לאורך כל הדרך. שמה רבקה רוט (אז היא הייתה משפחת אמיתי) מתגוררת היום בירושלים.

אני היום קרובה לנכדות שלי הרבה יותר ממה שההורים שלי היו קרובים אליי ואני תולה זאת במעבר לזמן אחר עידן אחר ארץ אחרת על כל המשתמע אין לי חלילה טענות אך אין ספק שזה עיצב עד למאוד את האישיות שלי כאימא וכסבתא.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

לאחר שסיימתי ללמוד במלחמת ששת הימים המנהל של הסמינר הכיר לי בחור ישיבה מישיבת "פורת יוסף", בחור שעלה מפרס. אני מניחה שהמנהל היה מגויס לסייע לי להקים בית משום שהייתי יתומה מאב (אבי נפטר בארץ).  לא מזמן רק "נפל לי האסימון" כי דאגתו לי הייתה כי ככל הנראה כי הייתי יתומה מצד עצמי לא חשתי מסכנה, יתומה אף לא לרגע.

לאחר נישואיי עברתי לגור בירושלים. קיבוץ גלויות ממש פרס לצד תוניס. חמי וחמותי היו בעיניי אנשים נערצים דמויות הוד כשהמנהל שלי הציע את ההצעה הוא בא לראות מי הם כשהוא ראה את הפשטות ואת החמימות שלהם הוא הבין זה הבית שאני צריכה ורצוי לי להיכנס אליו. אמי חששה, שכן זו עדה אחרת, הג'רבאים מאוד עדתיים והיה להם קושי לקבל זאת שאני אצא עם פרסי. אמרתי להם שהוא כהן, אז 80% מההתנגדות ירדה אך עדיין השוני המנטלי גרם להם לדאוג. בכל זאת הייתי בת יחידה בת 18 שעומדת לעבור לעיר אחרת, כיצד נדע שטוב לה? אך מהר מאוד הם התבדו ונוכחו לראות שאני ב"ה במקום הנכון. הן היו באות לסעוד אותי אחרי הלידות ושם ראו שאני בידיים טובות.

קיבוץ הגלויות הוא משהו נפלא, השגחה אלוקית מדוקדקת, שכן איך יכולתי להכיר את האיש שלי, שהוא משורש נשמתי, אלמלא עלינו לארץ והתקבצנו יחד?

הזוית האישית

מירה הסטודנטית המתעדת: במהלך התיעוד הייתי מרותקת הרגשתי שאני נוסעת אחורה בזמן וחווה ממש את התקופה. יהודית המרואיינת היא אישה מרתקת מלאה בהשקפה ותובנות לחיים ששזורות בסיפורים ההיסטוריים שלה.

יהודית: התרגשתי מאוד שמישהו מתעניין בסיפור שלי, אני מקווה שניתן יהיה ללמוד ממנו מהי אהבת הארץ.