מאגר סיפורי מורשת

תקופת הילדות של סבא מאיר רביד

קודם כל הייתי ילד כמו כולם, קצת שובב. בתקופה שבה לא היו טלפונים, היינו משחקים בחוץ את כל המשחקים, ברחוב. בגיל שש וחצי יצאתי עם חברים לשחק ולא שמתי לב הגיע רכב בכביש בסיבוב שלא ראו אותו, פגע בי והעיף אותי ושוב חזר אחורה ודרס אותי. אחי, חנוך שהיה בן רבע ומשהו רץ הביתה אמר לאימא שלי "אימא מאיר מת אוטו עלה עליו" אימא שלי רצה לכביש ואני כבר לא הייתי, לקחו אותי לבית חולים, אבל הייתה ממש שלולית של דם, והכיפה שלי של בית ספר מוריה הייתה טבולה בדם.

בבית החולים הייתי בלי הכרה שבועיים קיבלתי מכה בראש, היה לי שטף דם במוח וזעזוע מוח. הורי ישבו לידי כל הזמן, יום ולילה. לא פתחתי את העיניים לא דיברתי. הרופאים אמרו שאם יפתחו את הראש הילד ימות. מה שנעשה נעשה וצריך לחכות. כעבור שבועיים התעוררתי, לא זכרתי איך הגעתי לבית חולים ולמצב שהייתי בו, חצי גוף היה מגובס. שלחו אותי לבית הבראה, הייתי נורא רזה אחרי התאונה. טיפלו בי יפה וכעבור שבועיים חזרתי ועשו לי מסיבה גדולה קראו לי מאיר הקטן בעל הנס הגדול. כל בית ספר מוריה שהיה בית ספר דתי הלכו כל בוקר להתפלל בשבילי שאני אהיה בריא, אמרו תהילים כל בוקר כדי שאני אבריא. בכל זאת, כשהגעתי לצבא הייתי פרופיל 97, אבל שחררו אותי מתספורת צבאית כי הייתה לי צלקת גדולה (ילדים לפעמים, כדי להעליב, קראו לי "פרסה").

בבית הספר היסודי פחות הסתדרתי. היה מאד מקובל אז לשלוח ילדים ללמוד בפנימיות. למדתי בפנימייה דתית בירושלים שממנה מגיעים הביתה פעם בשבועיים בערך. ושם גם הסתבכתי קצת עם הרב של הישיבה. לבסוף לא קיבלתי תעודה של שביעית, הרב זרק אותי מהישיבה, חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות. יום אחד דפקו בדלת חברים שלמדו שנה מעלי, אמרו ששמעו את הסיפור שלי והציעו שאבוא להתגייס יחד איתם לצבא, נלמד מקצוע המכניקה בגרעין המקצועי בנח"ל. אבא שלי הסכים, חשבנו שזה רעיון טוב ונסענו הורי ואני ישר ללשכת הגיוס, כי הייתי בן 17 ושני ההורים צריכים לחתום. פתאום מנער בתיכון הייתי בצבא.

 מלחמת ששת הימים

היה מצב כוננות למלחמה (ששת הימים) לפני מלחמת ששת הימים, הר הצופים בירושלים היה בידי ירדן האו"ם החליט שמותר לנו לשמור על הר צופים, על אוניברסיטה, על ביה"ח הדסה צריך לשמור על העובדים. לקחו כוח של משטרה בלבד לא חיילים, שישמרו, אך למעשה כולנו היינו חיילים שהתחפשו לשוטרים. אני הייתי ממש מצחיק, בן 17 עם כובע של שוטר מכנסיים נופלות ונשק צעצוע, כמו בפורים, הייתי מתבלבל ואומר "כן המפקד" במקום "כן אדוני" (כמו שאמורים להגיד במשטרה). למדנו את הכל והתאמנו לעלות להר הצופים.

הגענו למעבר מנדלבאום בירושלים, שם עומדים כולם והאו"ם וערבים באים לבדוק אותנו, ליגיונר ערבי ואחד מהאו"ם בודקים את הדברים שלנו. להר הצופים נסענו במעין מיניבוס משוריין רכב סגור לגמרי אין חלונות, רק לנהג יש את אשנב קטן לראות את הדרך ומבחוץ צועקים עלנו וזורקים אבנים. עברנו בתוך שטח אוייב בתוך ירדן עד שמגיעים להר הצופים לעוד תחנת אגד שם היה כתוב 'אוטובוס הבא בעוד חודש'. חודש ימים אתה מנותק לא יכול לדבר בטלפון עם אף אחד, לא יכול לכתוב מכתבים, כי זה מקום סודי מוקף מדינת אוייב. סיירת מטכ"ל הייתה מגיעה פעם בשבוע ומביאים מכתבים מהמשפחה. בלילה היינו שומרים שלוש שעות ושלוש שעות ישנים, ככה מתחלפים. לאחר חודש ימים חזרנו לארץ. כל זה היה לפני המלחמה.

אחרי המלחמה, לקחו אותנו לגור בעיר העתיקה ברובע היהודי בירושלים, בין כל הערבים. קיבלנו בניין והיאחזות הנח"ל שלנו גרה שם. אפילו ביקרה אותנו שם ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר.

לאחר מכן היינו גם בעיר הנפט ועלינו לסנטה קטרינה מול הר סיני והיינו שם תקופה קצרה.

סבא בצבא

הכרותי עם מירי, אשתי, סבתא שלך, בשנת 1968

לקראת סוף השירות הלכתי יום אחד לים והתיישבתי ליד בחורה מקסימה, שהיה לה חבר, אך היא הסכימה לבסוף לתת לי את המספר שלה, שאותו כתבתי על כף היד. זה היה יום שישי, הגעתי הביתה ואבי צעק עליי שהגעתי מאוחר ולא הייתי בבית הכנסת, שאשטוף ידיים ואשב לאכול. מהר שטפתי ידיים ופתאום הבנתי שנמחק המספר… אבל זה היה מספר קל (5283940) לאחר כמה ימים צלצלתי אליה ואחרי כמה פעמים שנפגשנו היא נפרדה מהחבר.

התחלנו לצאת ולאחר מספר חודשים החלטנו להתחתן, עוד היינו בתקופת הצבא. גרנו ברמת גן, הבן הראשון שלנו, לירן, נולד ממש בסוף מלחמת יום כיפור. לאחר שלוש שנים נולד אחיו איתי, אחר כך עברנו להרצליה ושם נולדה אחותם, אימא שלך, עדי.

בהתחלה עבדתי במקצוע שלי, בזגגות מהבוקר ועד הלילה. אשתי מירי טיפלה בילדים בעיקר. חברה טובה, שהייתה חברה שלי בעבר, סידרה למירי עבודה בחברת ביטוח בתור כתבנית, ראיתי שהסוכנים מרוויחים יפה, אז עברתי ללמוד ביטוח. ומאז אני עוסק בזה.

סבא וסבתא בצעירותם

סבא תמיד מצחיק אותנו ומנסה לעבוד עלינו ואומר שסופרמן ביקר אותו ושאל עלינו

המשפחה המורחבת נהנים

הזוית האישית

סבא מאיר: מאד ריגש אותי שעמית בחר בי להשתתף עמו בתוכנית הקשר הרב דורי, ושעניין אותו לשמוע את סיפור חיי. הוא שאל אותי והתעניין מה קרה בשנים האלו.

לצערי לא יכולתי ללות אותו לביקור במוזיאון, אך הבנתי ממירי שהביקור שם היה מוצלח ומעניין ועמית ביקש שנלך יחד שוב באחד מן הימים לביקור במוזיאון אנו.