מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי נדב שוחט. שם משפחתי הקודם היה שוחטים וקיצרנו לשוחט. שמי הפרטי הקודם היה נג'את שמשמעותו בפרסית 'נדיב'. נולדתי ב 28 לאוגוסט 1939 בעיר איספהן שבפרס. איספהן הייתה עיר הבירה של פרס לפני שהבירה הועברה לטהרן. שם המדינה שונה לאירן.

סבא נדב בצעירותו

לאימי קראו חנה ולאבי קראו שוקראללה (שם פרסי) והוא נפטר כשהייתי בן 3 ואני כמעט ולא זוכר אותו. אני חמישי מתוך שישה אחים בנים. שלושה מהם כבר נפטרו ונשארנו שלושה. אני היחיד מכל האחים שהיה לו שם פרסי, לכל השאר היו שמות עבריים מהתנ"ך – משה, יוסף, יוחנן, יעקב ואפרים.

גרנו עם הדודים שלי בבית גדול עם חצר, בחצר הייתה באר כי עוד לא היו מים זורמים. הבית היה רחוק מהרובע היהודי ולא היו הרבה ילדים יהודים בשכונה. לפעמים הילדים הפרסים היו רודפים אחריי ואחרי אפרים כדי להרביץ לנו, אבל למזלנו תמיד הצלחנו לברוח ולא קיבלנו מכות.

אני ואחי הצעיר אפרים למדנו בבית ספר יהודי שהובא לפרס על ידי הצרפתים ונקרא אליאנס. אפרים היה מאוד שובב ובהרבה מקרים אני הייתי צריך להגן עליו. בבית הספר הזה המנהל היה מעניש במכות עם סרגל. פעם אחת הוא רצה להרביץ לי ביד עם הסרגל, אבל הזזתי את היד והמנהל פגע עם הסרגל בברך שלו. לא היו לנו הרבה צעצועים אבל שיחקנו עם גלגל של אופניים שמסיעים עם מוט ברזל והייתה גם משרוקית עם מים שמשמיעה ציוץ של ציפורים.

מי שפרנס את המשפחה הייתה אמא. היא הייתה נוסעת בין הכפרים, מוכרת כל מיני דברים קטנים ומטפלת בילדים של הגויים נגד גזזת שהייתה אז מחלת עור נפוצה. אני זוכר שהיא הייתה מורחת להם משחה מסריחה על הראש. אני זוכר גם שבין הכפרים שמסביב  לאיספהן היו המון שדות של פרגים שהיו פורחים באדום מרהיב.

בגיל עשר עליתי מפרס לארץ. עלינו אחרי תקופה ארוכה שאחיי הגדולים לא עבדו ולכן כמעט לא נשאר לנו כסף. בהתחלה גרנו במעברה ליד חיפה עד שהאחים שלי מצאו עבודה ועברנו לנתניה. בשנת 1952, כשהייתי בן 13 הגעתי לחברת נוער בקיבוץ רמת השופט, גם כי רציתי לעבור לקיבוץ וגם כי המצב הכלכלי בבית עדיין לא היה טוב.

היה לנו בית ילדים משלנו בו גרנו ולמדנו. המטפלת שלי בקיבוץ הייתה דורה קרן (אמא של אשתי עפרה). אני אהבתי לשחק גולות, כדורסל, פינג פונג וכדורגל, בעיקר משחקי כדור. אני שיחקתי בנבחרת חברות הנוער. פעם אחת חברי ואני הלכנו לטייל בשדות היפים ליד הקיבוץ ונתקלנו בנחיל של דבורים והדבורים התנפלו עלינו. כשדבורים תוקפים אותך אתה צריך לעמוד בשקט ולא לזוז, אבל חבר שלי לקח את החולצה שלו והתחיל להילחם בדבורים ובגלל זה הוא נעקץ בכל הגוף ושכב נפוח כולו כמה ימים.

בקיבוץ כל יום למדנו חמש שעות ועבדנו שלוש שעות. אני עבדתי בהתחלה במספוא (גידול של אוכל לפרות) עם חברי מורדי. היינו עובדים בשדה עם פרד (הכלאה של סוס וחמור) שידוע בעקשנותו. פעם אחת כשהפרד לא הסכים לזוז מורדי נתן לו מכה עם מקל בישבן, הפרד העיף אותי והתחיל להשתולל בשדה ועלינו כעסו מאוד. מקרה נוסף שזכור לי הוא כשהפרד לא רצה לזוז, אני נתתי לו מכה עם מקל, ובתמורה הוא בעט לי בבטן וכאב לי מאוד. אמא של אשתי עפרה שהייתה המטפלת שלנו, טיפלה בי והביאה לי תה וכל מה שהייתי צריך. בהמשך עברתי לעבוד במסגרייה. בנוסף ללימודים ולעבודה היו לנו גם פעולות וטיולים של תנועת השומר הצעיר.

בשנת 1957, כשהייתי בן 18 התגייסתי לצבא במסגרת הנח"ל ("נוער חלוצי לוחם"), יחידה ששילבה צבא והתיישבות בקיבוץ צעיר. אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ ובשנת 1962 התחתנתי עם עפרה שהייתה בת קיבוץ מהקבוצה המקבילה של ילדים שנולדו בקיבוץ ואיתם עשינו את כל המסיבות והחגיגות והפעילויות בתנועת הנוער "השומר הצעיר" וככה הכרתי אותה.

סבא נדב וסבתא עפרה

לעפרה ולי נולדו ארבעה ילדים: ניר, הדס, מורן אביך ואסי. הילדים שלנו כולם גדלו בבתי ילדים ולא בבית. מהשעה 16:00 היו באים הביתה להורים ובערב חזרו להשכבה בבית הילדים ונפרדו מההורים. גם אם היה להם קשה להירדם, היו צריכים להיפרד מההורים ולהירדם לבד. אני לא יודע אם הילדים היו מבסוטים מזה או לא אבל זה מה שהיה.

כשחזרתי מהצבא המשכתי לעבוד במסגרייה כמה שנים. אחר כך עברתי לעבוד במחלקת האחזקה של מפעל העץ של הקיבוץ (טיפול ותיקון של מכונות). בהמשך, עברתי לעבוד בחשמלייה של הקיבוץ ועבדתי כחשמלאי עד שפרשתי לגמלאות.

סבא נדב עם אבי ודודי אסי

בפנסיה אני אוהב לקרוא הרבה, עושה התעמלות פעמיים בשבוע, הולך להרצאות מעניינות ואוהב לטייל הרבה עם אשתי בארץ ובחו"ל. נולדו לי 12 נכדים ואני מאוד אוהב לבלות עם כל המשפחה המורחבת. ועכשיו אני כבר מחכה בקוצר רוח לנינים.

הזוית האישית

הנכדה אלה: היה לי מאוד כייף לעבוד עם סבא, כי יש לו הרבה סיפורים מעניינים וזה גם פשוט היה בשבילי זמן איכות עם סבא. אני מאחלת לסבא עוד הרבה שנים של כייף עם הנכדים וכל המשפחה המורחבת.

סבא נדב: העבודה החזירה אותי לעבר שלי ולהיזכר בחוויות שעברתי. נהניתי מאוד לעבוד עם אלה כי היא סקרנית, ממוקדת, ויודעת לשאול שאלות נכונות. אני מאחל לאלה שהעבודה תיתן לה ערך מוסף לחיים ושתזכה גם היא לספר את סיפור חייה לנכדים שלה.