מאגר סיפורי מורשת

סבתא מגי מספרת: נולדתי בשנת 1954 בטהרן, עיר הבירה של איראן. להוריי חנה ומאיר ז"ל נולדו שבעה ילדים: חמישה בנים ושתי בנות, אני הילדה האחת לפני הקטנה. היו לי הרבה חברות בשכונה, נהגנו לשחק בשבע אבנים, חבל, קלאס ועוד המון משחקים מהנים. נהגתי לעזור המון לאמי בניקיון, בבישולים בכל מה שהייתה מבקשת. לא העזתי לסרב לבקשתה.

בטהרן הייתה קהילה יהודית שכללה גם גני ילדים, בתי ספר יהודיים, בתי כנסת ועוד. ארגון "אליאנס" הקים ומימן בתי ספר ביניהם את בית הספר בו למדתי. בגיל שלוש הייתי בגן. בבית הספר שבו למדתי הוגשו לנו ארוחות צהריים מכיוון שהיה חשוב לשמור על הכשרות. אבי היה מורה לספרות ולתנ"ך. שם גם למדתי את השפה העברית ומכיוון שאבי היה גם חזן בבית הכנסת, היינו משפחה מאוד מוכרת וידועה. למדתי בבית הספר עד לגיל 12. אחר כך התחלתי לעבוד כמזכירה בקליניקה של פסיכיאטר, הרגשתי שהתפקיד לא מתאים לי לכן פניתי לחברת בנייה וייבוא קפה מגרמניה. הבעלים היו פרסיים אך הוא גר בגרמניה ואני מוניתי למזכירה של הבוס הגדול, שם עבדתי בערך 3 שנים. עזבתי לאחר שנישאתי.

את בעלי הכרתי ממש ברחוב, כשסיימתי את העבודה צעדתי לכיוון הבית שלי, הוא צעד עם אמא שלו והיא הכירה בינינו והציגה אותי כבתו של חזן בית הכנסת וכמורה של בנותיה. יום למחרת אמו הגיעה לבית הוריי וביקשה מהוריי רשות שאפגש עם בנה. היא סיפרה שבנה עלה לארץ ישראל כשהיה בן 11 במסגרת "עליית הנוער" ושהוא הגיע לטהרן כדי למצוא אישה להינשא לה. בזמנו הוא, בני, היה בן 27 ואני הייתי בת 24. הוריי סרבו כי לא הסכימו שאעלה לארץ.  הוריו של בעלי לא התייאשו ובאו שוב ושוב לנסות לשכנע את הוריי. אני בתוך לבי תמיד רציתי להגיע לארץ ישראל וגם התאהבתי בבני, וביקשתי מהוריי שיסכימו לי להינשא לו ולעלות איתו לארץ. אחרי בערך חמישה חודשים, בהם היינו בקשר, דוד שלי דיבר עם אבי והצליח לשכנע אותו להסכים. ובלב כבד הוריי הסכימו.

הייתה שמחה רבה לצד בכי גדול ועצב רב. שמחה בגלל החתונה, ועצב בגלל הפרידה מהמשפחה. החלטנו שאנו מתחתנים וארגנו מסיבת אירוסין בבית הוריי, וכמובן שקנינו טבעות יחד עם ההורים והייתה מסיבה משפחתית ושמחה. באיראן היה אסור לבני להישאר מעבר לשישה חודשים אז אחי ארגן לו אישור לשבועיים נוספים. בגלל שלא היה לנו זמן התחתנו במהירות בביתו של רב הקהילה, ולאחר יומיים עלינו לארץ, ישירות לאשקלון. אבא שלי עלה לארץ ישראל חצי שנה אחריי מכיוון שהתגעגע אליי, הוא הגיע לחודש ביקור ושהה בבית שלי ובבית של אחים שלו, שגם עלו לארץ מספר שנים קודם.  גם אני מאוד התגעגעתי והיה לי קשה, בכיתי המון, בעלי היה התמיכה והמשענת שלי בתקופה הקשה הזו. יתר בני המשפחה עלו לארץ שנה אחרי שעליתי, וזאת בעקבות המהפכה האיסלאמית שהייתה באיראן.

בטהרן, התושבים המוסלמים הלשינו לשלטונות שאבי ציוני.  כשנודע לנו על ההלשנה, אבא שלי שרף את מרבית הספרים שהיו לו, ספרי קודש, ספרי תורה, ספרי לימוד ועוד מכיוון שזוהי עדות לכך שהוא ציוני. העונש לאדם כזה הוא מוות. אחותי ארגנה להוריי פספורטים, ודאגה להעלות אותם לארץ במהירות, הם שילמו הרבה כסף כדי לברוח מטהרן.

הוריי התיישבו ברמת גן בעקבות אחי שגם גר שם. נפגשנו בביתם כל המשפחה, הייתי בהריון עם בתי הבכורה, מירב, ושם נערך מפגש מרגש במיוחד. לצערי הרב אבי נפטר לפני 20 שנה ואמי לפני 7 שנים, שניהם קבורים בבית העלמין ה"ירקון".

נולדו לי שלושה ילדים: שתי בנות ובן. ושלושה נכדים ואחד בדרך: בן, לי ואמה.

הזוית האישית

בן הנכד – אני שמח שאני בתכנית זו למדתי על העבר של סבתא הקשבתי לסיפורים של סבתות וסבים אחרים וזה היה מעניין בזכות התכנית כשאני בחברת סבתא אני מבקש ממנה לספר לי עוד דברים על חייה

סבתא מגי – ראשית,תודה רבה לשני על היוזמה, הארגון והמאמץ להפעלת הפרויקט. שמחתי להשתתף בתכנית " הקשר הרב דורי" שאפשרה לי לשמוע חוויות וזיכרונות מרתקים של סבים וסבתות אחרים. ומעל הכל נתנה לי הזדמנות לבלות שעות של איכות עם נכדי האהוב בן, שגילה התעניינות רבה בסיפורים שלי מתקופות שונות בחיי . התכנית ובשיאה הביקור "בבית התפוצות" ישמרו בזיכרוני כחוויה מאוד נעימה .