מאגר סיפורי מורשת

הסיפור המשפחתי שלנו 

יום אחד לפני כעשרים שנה, כאשר סבתא שלי הייתה בת מאה ותודה לאל צלולה לגמרי, לקחתי מסרטה, הנחתי אותה על חצובה וביקשתי ממנה לספר לי כל מה שהיא זוכרת מעברה. כל דבר , גם …… דברים שהיא חושבת שהנם סתמיים ולא חשובים. ככה זה התחיל!

הופתעתי לגלות כי שם משפחתי היה שפירא וגם שהם באו מפולין, שכן למיטב ידיעתי שם נעוריה של סבתי היה גראד, כמו כן ככל שידעתי והורי וסבי וסבתי נולדו ברומניה ולא בפולין.

הסיפור שהיה כך היה: השנים היו השנים שאחרי פרעות קישנייב. אחרי אחד מהפוגרומים הרבים שהעיירה בה סבי וסבתי גרו סבלה מהם, החליט סבא כי המקום בו גרו כבר אינו מקום בטוח לגור בו, וכי מוטב למשפחה לגור במדינה הסמוכה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית, אשר נחשבה כנאורה ומתקדמת יותר.

ואולם, הדבר לא היה פשוט באותם הימים. ליהודים אסור היה לנוע ממקום למקום ללא היתרים, וחציית גבול ללא מסמכים המתירים לעשות זאת הייתה מסוכנת ולא אפשרית.

סבא שפירא ידע שעם שם יהודי כמו שפירא הוא לא יביא את המשפחה שלו רחוק. ולכן, ראשית דבר המיר את שמו לשם אשר אינו נישמע יהודי: "גראד". אתם בוודאי שואלים את עצמכם, מדוע דווקא גראד? השם מזכיר את המילה "גבול" בגרמנית ומוטב לשם החדש שיהיה בעל צליל גרמני, השפה בה דיברו "במולדת" החדשה אליה רצו להגיע.

וכך יצא סבא גראד (שפירא לשעבר) באישון לילה עם אשתו ושני בניו, מיכאל (מישו) ומוישה (מוזס) אל הלא נודע. המקום שהתיישבו בו נקרא בקאו. סבא שפירא אשר נקרא כבר גראד החל לחפש מקורות פרנסה. תחילה הוא מכר דברי ערך מבין הפריטים שהביא אתו במסעו מפולנייה. לאחר מכן החל לקנות ולמכור צעיפי משי וקשמיר שהיו מאד אופנתים באותה התקופה.

המשפחה התבססה מבחינה כלכלית, וסבא גראד שהיה כנראה יזם באופיו רכש מכונת אריגה והחל לייצר את הצעיפים בעצמו. המפעל שגשג ופרח, והחל לייצא צעיפים לארצות השונות ובסופו של דבר הפך לשם דבר בכל יבשת אירופה.

סבא שפירא                                                                                                              

סבא מוישה 

סבא מוישה וארוסתו

המשפחה חיה חיים טובים ונוחים. קיימו מפגשים משותפים באירועים משפחתיים בחגים וימי הולדת. יצאו לנופשים ביחד ולמשפחה לא חסר דבר..

חתונת סבא יוסף וסבתא מתילדה (הבת של משה גראד) סבא יוסף (מייזנר) היה תלמיד חכם אבל גם בחור צעיר ונמרץ. מגיל מאד צעיר עסק במסחר והתפרנס יפה מאד. קנה מגוון סחורות ומכר אותן בעיירות וערים בסביבה. כך היגיע גם למשה (מוזס) גראד, יצרן בדי המשי והקאשמיר. סבא יוסף בא לקנות טקסטיל משובח כדי שיהיה לו מה למכור. אלא שכאשר הגיע לעיירה, הבחור הצעיר והנמרץ צד את עינה של שדכנית מקומית. "שידוך ראוי לבת הגביר" מר גראד חשבה ו…. אם ירצה השם יצליח גם שכר נאה בצידה.

וכך, באה השדכנית והיציע לתעשיין המכובד את השידוך. סבא מוישה , שכבר הספיק להכיר את יוזף (יוסף) מייזנר הצעיר שמח על האפשרות לחתן את אחת מבנותיו עם בחור שהוא גם תלמיד חכם, גם איש שמח וטוב לב וגם יספק פרנסה טובה וחיים טובים לבתו. וכך תואמה הפגישה בבית המשפחה להציג את הכלה המיועדת, מתילדה.

כל בני המשפחה נכחו, הרימו כוסית והוחלט כי בביקור הבא של יוזף (יוסף) תערך מסיבת אירוסין ראויה. סבא יוזף (יוסף) אכן חזר כעבור זמן מה לבקאו, עם עגלה עמוסה מתנות לכל בני המשפחה, אלא שהייתה לו בעיה… למוזס גראד היו חמש בנות, והוא לא ממש זכר מי מהבנות אמורה להתארס אתו. וכך, כל הדרך חכך בדעתו מה יקרה כשיכנס ולא יזהה את הכלה המיועדת……

החתונה התקיימה ברוב פאר והדר, והזוג הצעיר עבר לגור באלבה יוליה.

קורות המשפחה במהלך מלחמת העולם השנייה אלבה יוליה נמצאת במרכז מערב רומניה. כוחות הכיבוש הגרמנים התקרבו לאזור אלבה יוליה מן הצפון. יהודי חבל מרמורש סיגט שנמצאת בצפון רומניה כבר נשלחו למחנות ההשמדה והצבא המשיך להדרים. יהודי רומניה באלבה יוליה לא נשלחו למחנות בשלב זה ואולם נגזרו עליהם גזירות קשות.

הילדים גורשו מבתי הספר, בתי העסק אולצו לסגור את שעריהם, וחלק גדול מאד של הגברים במשפחות נשלחו למחנות כפיה ועבודת פרך. סבא יוסף הבין שאם לא ימלט את משפחתו, הגרמנים יגיעו גם לאלבה יוליה והחיים ה"טובים" יסתיימו חלילה במחנות ההשמדה. מן הצד המזרחי של רומניה, התקדם הצבא הרוסי, שנתפס כמובן כצבא המושיע מעצם מלחמתו בגרמנים. ואז, באחד הימים הודיע סבא לבני המשפחה שכל אחד יארוז כמה חפצים שחשובים לו כי המשפחה עוברת לסיביו, עיר שנמצאת במזרח רומניה מתוך כוונה להתקדם לקראת הצבא הרוסי המתקדם, ובכך אולי להציל את בני המשפחה מן הגורל המר של אחיהם בצפון.

המשפחה יצאה לדרך, עברה את כל רכס הרי הקרפטים, מסע לא פשוט באותם ימים. הם הגיעו לקרובי משפחה בסיביו. למרבה המזל, הגרמנים הובסו על ידי הצבא הרוסי באזור והמשפחה חזרה בשלום לאלבה יוליה. כאשר הגיעו, גילו כי בביתם שוכנו עשרות יהודים פליטים חסרי בית שחזרו ממחנות ההשמדה.

אמא שלי, פליצ'יה לבית מייזנר ואבא שלי צבי לבית מרקוביץ

אבל, החיים תחת המשטר הקומוניסטי כבר לא היו כמו קודם. אזרח בגוש הקומוניסטי לא היה יכול לעזוב את המדינה מרצון חופשי. מי שביקש רשות לעזוב את המדינה נחשב לבוגד. הזמן בין הגשת הבקשה לאשרת עזיבה ועד אישורה לקח מספר שנים. בשנים אלה, התנכלו השלטונות במבקשים לעזוב, ואף הסיתו את השכנים לעשות זאת. אבל למרות זאת, החלו בני המשפחה להגיש בקשות לאשרות יציאה מרומניה, לעלות לארץ ישראל – שאז קראו לה פלשתינה.

אחיה של אמא שלי, דוד ישראל מייזנר היה הראשון לעזוב במסגרת עליית הנוער בגיל 12 ,פגש את בחירת ליבו במחנה העקורים בקפריסין.

סבא וסבתא שלי מתילדה ויוסף מייזנר עלו מיד אחרי ערב מלחמת יום העצמאות.

בסוף שנות החמישים עלו כל שאר האחים כולל ההורים שלי.

הקליטה הייתה הדרגתית. קשיי השפה, קשיים כלכליים, קשיי מזג אויר שהיו מאד שונים מן האקלים האירופאי בו חיו, הסתגלות לתרבות המקומית שאף היא הייתה מאד שונה ממה שהורגלו. אבל, כולם עזרו לכולם, ה"ותיקים" עזרו לאלה שהגיעו אחריהם. אני זוכרת כילדה בכל פעם משפחה אחרת של אח זה או אחר לנים אצלנו בדירת השיכון הקטנה שגרנו בה. אבל, היה הרבה מקום בלב, ולכן היה גם מקום בבית.

מאז ועד היום הרבה השתנה. בני המשפחה התבססו בארץ גם תרבותית וגם כלכלית, כולם למעט בודדים חיים כאן עם ילדיהם, נכדיהם וניניהם. אני מבקרת באופן קבוע את דוד איקה בן ה-95 ואת דוד ישראל שכבר בן 88 כדי להשלים פרטים וסיפורים קטנים על ההיסטוריה של המשפחה שלנו.

דוד איקה משמאל, דוד ישראל מימין, אני אחותי ובת דודתי רותי

המשפחה שלנו

הזוית האישית

סיפורה של שושי שפיצר ומשפחתה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס "אורי אורבך" בפתח תקווה, בסיוע המורה המובילה סימה דדון