מאגר סיפורי מורשת

סבתא יהודית לוי מספרת לנכד בארי

נולדתי באיזמיר, שהייתה עיר שחיה בה קהילת יהודים שבתורכיה, בשנת 1944, לאמי ז"ל מילי ולאבי ז"ל יוסף לבית משפחת אספרנסה, משפחת דוברת לאדינו. אמי, מילי ז"ל שחייה את חייה הצעירים בתורכיה כמעט ואינה ידעה  לדבר תורכית – אלא רק לאדינו.

העלייה לישראל וההסתגלות

בשנת 1949 הורי אספו את מעט המיטלטלין שהיו ברשותם והעלו אותי ואת שלושת אחיי לאוניית מסע בדרכנו למדינת ישראל הצעירה. אני זוכרת שלא היה ברשותם מספיק כסף כדי לרכוש כרטיסים ואת הכסף נתנה לנו סבתא וידה.

בהתחלה גרנו באוהלים בבאר יעקב. אני זוכרת שבחורף האוהל עף מהרוח והיה לנו קר מאוד. ישנו, כל בני המשפחה, בשש מיטות סוכנות. כל פריט שקיבלנו היה כמספר הנפשות. היינו עומדים בתור עם תלושים, כדי לקבל את מנת האוכל. לאחר מכן שיכנו אותנו בבית ערבי נטוש באשקלון. שם חיינו כמה שנים. מאזור הדרום, הצפנו לחיפה, שם גרנו באזור שקראו לו "חוף שמן". גרנו בצריף רעוע ובמחסור גדול. אני זוכרת שאבי ז"ל היה מחביא את הבשר בתוך קוביות קרח ענקיות, לא היה מים זורמים ולא חשמל. בצריף ישנו לעתים כמה ילדים בתוך מיטה אחת. היינו עניים אך מאושרים מאוד.

כמעט בכל שנה נולדו תינוק או תינוקת לבית משפחת אספרנסה. סה"כ היינו 13 אחים ואחיות, מכיוון שמשפחתי חיה בדוחק רב, נשלחתי לחיות בקיבוץ גליל ים ליד הרצליה. אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה נהדרת בה רכשתי את השפה האנגלית, היו לי חיי חברה ורקדתי ריקודי עם. המשכתי לרקוד בלהקת "הורה נעורים". בקיבוץ התייחסו אלינו יפה מאוד. חייתי בקיבוץ מגיל 11-16, מכיוון שידעו את המצב הכלכלי הקשה, שהיה במשפחה, הם היו מציידים אותי בסופי שבוע בעוף וביצים כדי שאביא הביתה.

בגיל 16 עזבתי את הקיבוץ, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי בחנות מכשירי כתיבה ואת כל הכסף שהרווחתי נתתי לאבי. לא שרתי שירות חובה אלא רק מילואים, שרתי שם בקיפול מצנחים.

ישראל בעלי ואני

את ישראל לוי, בעלי, יליד ירושלים, שהוריו הגיעו מיוגוסלביה (מקודוניה כיום), הכרתי באמצעות בת דודתי. ישראל היקר עבד כימאי בצי הסוחר. מכיוון שהוא ממוצא יווני-יוגוסלבי, גם הוא דובר לאדינו ולכן היה חיבור ביננו מההתחלה. אני זוכרת שכבר בפגישה השנייהבה קבעתי עם ישראל, אבי הורה לי להישאר בבית והוא יצא לפגוש את ישראל, כדי לתהות על קנקנו. כמובן שהייתי מאוד סקרנית לשמוע מה אבי חושב על ישראל. כשהם חזרו, אבא שלי אמר שהוא הבחור בשבילי.

שבט לוי ביחד

בעלי ואני עוד מעט נשואים  56 שנים. בשנת 1966 נולדה בתנו הבכורה – אתי, בשנת 1969 נולד עופר-דוד, בשנת 1975 נולדה מילי ובשנת 1981 נולדה בת הזקונים מאיה. רוב שנותיי גידלתי באהבה גדולה את ילדיי. יחד עם זאת שמנו דגש מאוד גדול, שהם ירכשו השכלה ויצליחו בחייהם.

ההישג הגדול שלי בחיים הוא המשפחה שלי. הילדים, הנכדים והנין החמוד. בבית תמיד הדגשנו את האהבה לישראל ואת הזכות לחיות בדור שבו ליהודים קיימת מדינה.

הזוית האישית

יהודית לוי: שמחתי מאוד לקחת חלק ולספר לנכדי היקר, בארי את סיפור קליטתי בישראל. בתי, מילי אף היא בעבר הובילה את התכנית בבית ספרה וסיפרה לנו על החוויות והמשמעות הרבה שיש לתכנית הקשר הרב דורי.