מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי עדנה פוני, נולדתי בתל אביב בשנת 1955, בבית חולים בשם "הקריה". הייתי הילדה השמינית מתוך עשרה ילדים. כילדה למשפחה גדולה, לא היינו משחקים ברחוב, כי תמיד היה עם מי לשחק בבית. ישנו כולם, עשרה ילדים, בשני חדרים. שיחקנו במשחקים: "כן, לא, שחור, לבן", "ארץ עיר". בנוסף סבא אברם (אבא שלי) היה חד לנו חידות. הוא היה מספר לנו הרבה סיפורים על חכמי חלם. אחד האחים הגדולים שלי, שהיה גדול ממני בעשר שנים, היה כבר מורה למתמטיקה, וכשהיה מגיע בימי שישי הביתה מירושלים היה מבקש ממני להכין לו קפה שחור, או לצחצח לו את הנעליים. אם הייתי עושה את זה, הוא היה לוקח אותי לסיבוב בעיר על הווספה (קטנוע) שלו.

סבתא רחל

לסבתא רחל וסבא אברם היה מפעל חיים של חסד. תמיד היה אורח, בנוסף לעשרה ילדים, שהיה בא גם בחגים. בימי שני סבתא הייתה מבשלת בסירים גדולים בשביל בית תמחוי ואנחנו ידענו לא להפריע לה. היא היתה מחלקת את האוכל והייתה יודעת מי אוהב מה – מי את הפולקע, מי את חזה העוף…. אם מישהו לא היה מגיע, היא וסבא אברם היו הולכים אליו הביתה ומביאים לו את האוכל.

לימודים ותעסוקה

סיימתי תיכון עם תעודת בגרות ב"בית צעירות מזרחי" בתל אביב. מסיבות בריאותיות לא גוייסתי לצה"ל. התחלתי ללמוד בבית ספר מיוחד לעובדי מעבדות רפואיות של משרד הבריאות- "גימנסיית סוקולוב לאור" – כדי ללמוד איך לבצע בדיקות דם. הלימודים היו לימודי אחר הצהריים, משלוש עד תשע בערב, יום יום. בבקרים עבדתי כפקידה במשרד ממשלתי. עבדתי עד הצהריים ולאחר מכן הייתי נוסעת ליפו, שם התקיימו הלימודים. בחורף, יפו הייתה כמו ונציה – הכבישים היו מוצפים. הייתי מביאה לי סט בגדי החלפה כי הייתי הולכת ברחובות מוצפים מים. למדתי שם שלוש שנים לימודים אקדמיים, ואחרי שלוש שנים שבהם למדתי חומר עיוני, הייתי מחוייבת לעשות התמחות. היו מסדרים אותנו לבתי חולים וראינו איך עושים בדיקות דם, כמו בדיקות של סוכר בדם, ספירת דם, משטח גרון….

אני רוצה להגיד שהיום השיטות לבדיקת דם שונות ממה שאני למדתי לפני 40 שנה. היום כמעט יד אדם לא נוגעת בבדיקות, את הכל עושה רובוט. בלקיחת דם- היום דוקרים באותו מקום, אבל לא משתמשים בצינורית, כי זה לא בטיחותי והגייני. היום עושים הכל עם כפפות על הידיים, לוחצים קצת סביב מקום הדקירה ואת טיפות הדם אוספים במבחנה.

עמית ואני – הבן הבכור ואבא של לילך

בגיל עשרה חודשים עמית ידע כבר את כל השירים בספר "מאה שירים ראשונים". הוא למד בבבית ספר יהודה הלוי ואז הוא רצה להתקבל לבית ספר אחר. בסוף הוא הלך ללמוד בבית הספר המסורתי, ובתיכון בבית ספר בויאר. התמונה צולמה לפני מסיבת סיום של עמית בבויאר, הוא היה המנחה של הטקס, ביחד עם גידי ועידו, חברים שלו.

פעילויות במפגשי הקשר הרב דורי:

זיכרונות

זיכרון ראשון: אני זוכרת את גן הילדים שהייתי הולכת אליו, מול הבית של סבתא (אימא שלי). זה היה גן חובה, והייתי הולכת אליו, חוצה את הכביש, עוברת את השער, נכנסת לגן. היו בו המון המון ילדים. היינו מתחילים בתפילה, ואז "ריכוז" – הגננת היתה מספרת סיפור, או מלמדת על מנהגי החג המתקרב. לא הייתה לי בובה, אז הכינו לי בובה ממגבת מגולגלת, כי אהבתי לשחק עם בובות.

הזיכרונות הכי טובים: כשהתחתנתי עם סבא, כשנולדו לנו ילדים, כשהם התחתנו, וכשנולדתם אתם, הנכדים. הזכרון שהייתי רוצה לשכוח: הקורונה. זה הזיכרון שאני רוצה לשכוח.

פסח

כשאבא ואימא שלך, לילך, התחתנו, אמרנו שאנחנו צריכים לבחור איך לחגוג את ליל הסדר והתחלנו לחגוג שנה אצל כל משפחה. יצא שהמשפחה התרחבה עוד ועוד, עם עוד דודים וקרובים רחוקים. חילקנו בינינו את הכנת האוכל. מה שמיוחד זה שהתחלנו את ליל הסדר מוקדם, כדי שהילדים יישארו ערים. עוד דבר מיוחד זה שהילדים היו עושים הצגות, בין אם זה "עבדים היינו לפרעה במצרים" או כל דבר אחר. היינו פותחים את הסדר עם השיר "פנה הגשם" וממשיכים ללוות את ההגדה בשירים, למשל, בקטע על ארבעת הבנים שרים את השיר של נעמי שמר, "ארבעת הבנים".

מפגש זום – שיתוף בלוח שיתופי ברשת- פדלט

החפצים היקרים ללבי- שיתוף במפגש זום בשנת מגיפת הקורונה

פעילות לסיכום שנת הקורונה במצגת שיתופית, במפגש הראשון פנים אל פנים בבית הספר

מסר שלי לחיים: "עשה טוב, היה חכם, ולא צודק." טוב – לא להיות חוצפן, להיות עניו, זה בסדר להיות קצת ביישן. להיות בעל מידות, להסתכל מסבי, לראות מי סובל, לעזור לו. להיות נדיב.

ברכת עדנה לקבוצה במפגש הסיום של התכנית:

הזוית האישית

לילך: שמחתי מאוד לשמוע על חייה של סבתא שלי, זו היתה הזדמנות נהדרת להכיר אותה.

עדנה: תודה לאל שזכיתי לספר לנכדתי על חיי…. חיכיתי בכליון עיניים למפגשים.