מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל פליישמן. גדלתי עד גיל 4 בחוות סג'רה ומשם עברנו, ירדנו למושב שדה אילן (שנמצא למרגלות הגבעה עליה נמצאת חוות סג'רה). הוריי, אברהם ורות, היו בין המייסדים של המושב.

זו הייתה תקופה נהדרת לגדול בטבע במרחב הפתוח ועד היום קשה לי לגור בעיר בהרגשה של מחנק וצפיפות.

הוריי אברהם ורות ז"ל, יום לפני חתונתם. בחתונה לא היה צלם

באחת השבתות, כשגרנו בחווה, כשהיינו בבית הכנסת שמענו אווירון (באותם הימים לא היו הרבה אווירונים בארץ). המתפללים יצאו החוצה עם טליתות מבית הכנסת ונופפו לשלום לטייס. בדיעבד התברר שזה היה אווירון עיראקי שהיה אמור להפציץ את החווה וכשראה את המתפללים מנופפים לו, חשב שהם מסמנים לו לטוס עוד קצת לכפר השכן (כפר סג'רה הערבית) ושם השליך את הפצצות.

חוויה נוספת שיש לי מהמגורים בחוות סג'רה הייתה מזמן המלחמה, מלחמת השחרור. אני זוכרת כשכדור חדר לחדר שלנו ודקה לפני כן אמי הוציאה את אחותי דבורה מהמיטה שלה. המיטה התמלאה אבנים ואחותי ניצלה.

צמוד לדירתנו בחווה היה באר שסיפקה את המים לכל תושבי החווה (לא היו בכלל מים זורמים). בנוסף, השתמשנו בה כדי לשמור על אוכל שהוכן לשבת, כי לא היו מקררים. אבי לקח פח שימורים גדול, הכניס לבאר ואחסן שם את האוכל.

אני זוכרת שהבית בו גדלתי היה בית חם. במשך השבוע ההורים שלי היו מאוד עסוקים ובשבתות הם הקדישו לנו זמן. לא היה הרבה משחקים כמו היום. שיחקנו בדומינו, דמקה, רביעיות, מונופול – הם קראו לזה ריכוז בזמנו, דוקים. את משחקי הילדות שלי ואת משחק הרמיקוב שנהגתי שנים לשחק עם אמי ז"ל אני אוהבת לשחק גם היום עם האחיינים והנכדים. בין המשחקים שאהבתי ואני ממשיכה עד היום לשחק- קלאס, משחק שאהבנו לשחק במושב, שלוש מקלות ועמודו – משחק שבו עומדים כמה אנשים במעגל ואחד זורק את הכדור לגובה וקורא בשם אחד המשתתפים. על המשתתף שקראו בשמו לתפוס את הכדור להכריז 'עמודו', וכולם צריכים לעמוד בלי לזוז, הוא צריך לפגוע באחד הילדים. אם הוא פגע – תור הילד הזה לזרוק את הכדור. אהבתי גם לשחק ארבע תחנות, משחק כדור שבו לוקחים כדור טניס ומקל/מחבט וצריכים להשליך את הכדור רחוק. אם אתה מספיק לעשות סיבוב בארבע התחנות לפני שמישהו תופס את הכדור, ניצחת.

גם לילדה בת 4 יש זיכרונות 

באחד ממפגשי הקשר הרב דורי התבקשנו להביא חפץ שהוא משמעותי בעבורנו. בחרתי להביא ספל מתכת עם שתי ידיות. בבוקר כשירדנו לשדה אילן, כל החפצים היו ארוזים בקופסאות ואז אמי נתנה לי לשתות כוס חלב בכוס המיוחדת. כל השנים כשסיפרתי על דברים מהחווה אמרו לי שלא יכול להיות שילדה בת ארבע זוכרת, ואמי אמרה שלא היה לנו כוס כזאת, שכנראה שמעתי סיפורים ועל זה אני חוזרת. כשאבי נפטר היינו צריכים לפנות את הבית ומצאתי את הכוס, מאז כבר לא אומרים לי שלא יכול להיות שאני זוכרת.

במפגש הקשר הרב דורי, אני מציגה בפני הקבוצה את הספל שמוכיח שגם לילדה עד גיל 4 יש זיכרונות

בכיתה א' היינו רק שישה ילדים והיות ולא היו מספיק מורים, זו הייתה כיתה א' השנייה שנפתחה במושב שדה אילן. בכיתה של אחי הגדול היו גם שישה ילדים ונשלח רק מורה אחד. שיעור אחד הוא לימד את אחת הכיתות והכיתה השנייה הייתה אמורה לעסוק בכתיבה תמה (ללמוד לכתוב) והיו שיעורים שהמורה עמד באמצע ולימד את שתי הכיתות בו זמנית. לנו, התלמידים, זה לא הפריע כי לא הכרנו מציאות אחרת.

בסיום השנה עם קבלת התעודות קיבלנו גם תעודת מעבר לכיתה הבאה

חוגגים שבועות במושב שדה אילן

יש לי אח גדול, מרדכי. אחר כך נולדתי אני, מיכל. אחריי נולדו אחותי דבורה (אימא של המורה שרון) ואחי הקטן רפי.

הגעתי לירושלים בשנת 1963 כדי ללמוד ריפוי בעיסוק ומאז אני גרה כאן. עסקתי בריפוי ועיסוק עשרים וחמש שנים. מאד אהבתי את עבודתי שבזכותה סייעתי לאנשים.

היום אני אוהבת ללמוד לימודי א"י ותנ"ך, שני נושאים שמאוד חשובים לי. אני רואה חשיבות רבה בלימוד התחומים האלו, מפני שאם אתה לא מכיר את הארץ שבה אתה גר, אתה מפסיד משהו, ותנ"ך – כי זה חלק מההיסטוריה שלנו. את אהבתי להיסטוריה קיבלתי מהמורה צבי בכרך, המורה האהוב עלי שלימד אותי היסטוריה בתיכון. אני אוהבת גם לטייל ואוהבת עבודות יד – סריגה/ ציור על עץ/ אריגה/ עבודות טלאים (חיבור בדים בצורות שונות) ציור על עץ – אני אוהבת במיוחד לצייר פרחים על שרפרפים/ קופסאות/ שעונים/ צלחות.

השיר האהוב עליי הוא "הוי כנרת שלי" (השיר "ואולי" של המשוררת רחל). המקום המיוחד בעיני הוא הכותל המערבי, כי כל יהודי גם אם הוא לא דתי, משתדל להגיע לכותל. יצאתי פעמיים לחו"ל, פעם אחת במסגרת חילופי צוותים של בית חולים שבו עבדתי בבית חולים בהולנד, ופעם שנייה לטיול שורשים עם אמי רות ז"ל שנולדה בגרמניה בלייפציג והייתה ניצולת שואה, אבל עקרונית אני מעדיפה לטייל בארץ ישראל.

מורשת בית אבא ואימא

מאבא למדתי ש "אם יש לך משהו לבצע, קודם תדאג לו אחר כך תדאג לעצמך". אבי אברהם היה יוצא כל בוקר מוקדם, הלך לרפת, נתן לחיות אוכל וחלב אותם ורק לאחר מכן חזר הביתה לאכול בעצמו.

מאמי למדתי שלמרות שגידלה אותנו לבד בלי עזרת דודים או סבתא (כי כולם נספו בשואה), היא תמיד דאגה שלא נרגיש חוסר ושתהיה בבית כמה שאפשר שמחה. היא הייתה יושבת הרבה ומשחקת איתנו, היא הייתה מקריאה לנו ספרים לפני שידענו לקרוא ועד היום כולנו מרבים בקריאה. אמי התחילה לספר על השואה רק לאחר משפט אייכמן, היא לא פספסה אף דיון ולא הצליחה לתפקד בבית. היא ואחיה היחידים שנשארו מכל המשפחה.

טסתי עם אמי רות ז"ל לטיול שורשים בלייפציג, גרמניה. זכור לי מטיול השורשים עם אימא שפגשנו מזכירה במשרד הקהילה שטיילה איתנו לפי רשימת מקומות שאימא הכינה. הלכנו לבית בו היא נולדה, ולמזלנו הדייר הסכים שנכנס לבית. אימא רצה מחדר לחדר בהתרגשות עצומה ואנחנו אחריה, ושום דבר לא השתנה (לייפציג הייתה בשטח הרוסי, וחוץ מלאסוף את ההריסות מהמלחמה הם לא שינו שום דבר). משם אימא רצה לבית הספר שלה אבל לא היה שם שום דבר מלבד שלט שכתוב בו: "פה היה בית ספר". כך גם היה בבית כנסת שסבי היה גבאי בו. משם הלכנו לבית קברות כדי לעלות לקבר של סבי וזה היה מאוד מרגש לראות את הקבר של סבי ולידו היה מקום ריק שבו הייתה אמורה להיקבר סבתא, אימא רצתה לראות את הקבר של הדוד שלה שנפטר לפני השואה והם אמרו שהם מצטערים אבל הם לא מצאו אותו, אך הם ביקשו שנקדיש דקה מזמננו כי היה קבר בו הכל היה כתוב בעברית ואף אחד לא ידע לקרוא עברית, זה היה הקבר שהם חיפשו. כמובן שבכל הקברים הדלקנו נר נשמה ואחי אמר קדיש. אמי לא הסכימה להישאר בגרמניה, חצינו את הגבול ונסענו לשוויץ.

הקשר אל בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל

אני מתנדבת בבית הספר כבר כעשרים שנה. זה התחיל כעזרה לאחיינית שלי שהיא מורה פה – המורה שרון, והיום אני מגיעה כל פעם שצריך תלבושות להצגה/ תפאורה/ שרטוט מדויק של דברים/חיתוכים. אני מאד אוהבת לבוא אל בית הספר, אוהבת לעזור להכין קישוטים ותלבושות להצגות שתורמות הרבה להצלחת המופע. זה מקום נפלא בו מתייחסים יפה לתלמידים ומשקיעים בהם המון. זכיתי להיות שותפה לערב ציונות ולדעתי הערב תרם הרבה לתלמידים ולהורים.

בערב ציונות מסיירת בשכונת נחלאות עם שגיא ואביו

במפגש סיום הקשר הרב דורי – מקבלים תעודה ומעניקים שי וברכה

היה לי חלום…

היה לי חלום לגור בטבע כי אני מאד אוהבת טבע, נופים, מרחב פתוח וחלום נוסף להרבות בעזרה לאנשים ולסביבה. לגור בטבע לא הצלחתי. כששמעתי שנפתחה חממה טרופית בגן הבוטני, הלכתי לראות ונשבתי בקסם המקום. החלטתי להתחיל להתנדב פעמים בשבוע בגן הבוטני. עשרים שנה התנדבתי שם והרגיש לי שאני בטבע. ההתנדבות שלי כללה גיזום, שתילה, השקיה והדרכה של מבקרים. נהניתי מאד מההתנדבות בגן הבוטני.

הזוית האישית

מיכל: בתחילה התלבטתי אם להצטרף לקבוצה היות ואני לא סבתא של אף ילד פה. בדיעבד אני שמחה שהצטרפתי, זאת הייתה חוויה מאוד מעניינת, במיוחד שנבחר לי שגיא, היה לי מאוד נעים לעבוד איתו וליצור איתו קשר.

שגיא: בהתחלה לפני שכל המבוגרים הגיעו, היו לנו הרבה שיעורים איך ליצור איתם קשר. היות שהתחלנו באיחור את השיעורים הראשונים, יצאנו מהרבה שיעורים ופספסנו חומר חשוב. חבריי ואני התלבטנו אם לפרוש ובסוף החלטנו להישאר ואני שמח מאוד על ההחלטה הזאת, בגלל שמיכל חשפה אותי לדברים שלא הכרתי ולא ידעתי על קיומם. מיכל ספרה לי על אימא שלה בשואה וזה היה מאד מעניין. אני מקווה שהיא תשתתף בתכנית גם בשנה הבאה ותיתן את החוויה שהיא נתנה לי גם לילדים אחרים.

רויטל כהן-קלפוס המורה המובילה: זכיתי להכיר את דודה מיכל, הדודה של חברתי שרון, וזו אכן זכות, אני לומדת ממנה הרבה על מאור פנים, אצילות, הבעת דעה בנועם, יחס חיובי לכל דבר. לא משנה עם איזה רעיון אבוא בפניה, היא תקשיב ותעשה כל מאמץ לעזור לי להוציא אותו לפועל ואת כל העשייה הברוכה היא עושה בשקט, בשלווה ונחת, ביסודיות ובדיוק יוצא מן הכלל. על כל העזרה לאורך השנים אני אסירת תודה וכמובן על ההסכמה להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי, לבוא לכל מפגש בחיוך לשתף אותנו ואת שגיא בסיפורה ואף להיות קשובה לשגיא. תודה על התמיכה והפרגון.