מאגר סיפורי מורשת

סבתא יפה נולדה בתאריך 28.06.1952, בבית חולים הדסה תל אביב, ושמה בישראל: שבא (פירוש השם שבא הוא יפה בתרגום מערבית לעברית). סבתא יפה הפכה את שרלו וג׳ולייט פדידה להורים בפעם הראשונה.

אבא של סבתא, שלום פדידה (שרלו) ז״ל. אימא של סבתא, ג’ולייט גניש לימים פדידה, ז״ל. שרלו נולד במרוקו ולו שלוש אחיות. שרלו עלה לארץ בגיל 16. הוא התגייס ושרת בחיל הים עוד לפני קום המדינה. בגיל 23 התחתן עם ג’ולייט, שעלתה בעליית הנוער בגיל 18 מטוניס ולה תשע אחיות ואח אחד. נולדו להם ארבע בנות סבתא שלי, יפה, עליזה, חנה ומיה.

שרלו עבד כל חייו בחברת מקורות בתור רתך והיה המפרנס העיקרי בבית. ג׳ולייט גידלה ארבע בנות והייתה עקרת בית. היו לה תחביבים רבים היא הייתה בשלנית נהדרת ואהבה לסרוג ולתפור להנאתה. הקשר בין ההורים של סבתא היה קשר טוב, לא יצא להם להתראות הרבה עקב עבודותו של סבא שרלו ופעם בחודש כשהיו נפגשים הייתה הרגשה של שמחה ואושר.

הייתה אהבה גדולה בין סבתא להורים שלה. היה לה קשר מיוחד עם אימא שלה והיא הרגישה, כי הייתה החברה הכי טובה שלה. (אני זכיתי להכיר את סבתא ג׳וליט עד השנה האחרונה, אבל לא זכיתי להכיר את סבא שרלו).

בתחילה סבתי התגוררה בצריף באזור כפר שלם ובהמשך עברו לגור בבית שנבנה על ידי סבא שרלו. היא גדלה באזור פסטורלי מוקף שדות, היא מספרת שהייתה לה ילדות נפלאה ומאושרת עטורת חוויות, הם התגוררו בסמוך לחווה ושם היא ואחיותיה נהגו להשתולל על ערמות החציר.

את המצרכים נהגו לרכוש במכולת או אצל הירקן השכונתי. הייתה להם תחנת חשמל קרובה, כך שבכל פעם שהייתה בעיה בחשמל היה מי שידאג לסדר אותו במהירות. בשכונה היה סניף דואר, תחנת משטרה ובית ספר במרחק של כ-200 מטר מהבית.

בשבתות הם היו נוהגים לבקר בבית הכנסת ובשישי היו נוהגים לעשות קידוש. סבתא ג׳ולייט, בכל יום שישי הייתה אופה חלות מתוקות ושולחת את אחת הבנות לאפות במאפייה הקרובה.

סבתא מספרת שבאחד הימים אבא שלה החליט לבנות בבריכה בחצר האחורית ולמלא אותה בדגים, כך שבכל יום שישי סבתא ג׳וליט תוכל לדוג דג ולהכין את ארוחת השישי. בוקר אחרי, כשהיא באה לדוג דג לארוחת שישי הם גילו שהבריכה הייתה ריקה מדגים ומסתבר שהחתולים אכלו בלילה את כל הדגים.

עד כיתה ג׳ למדה סבתא בכפר שלם ובכיתה ג׳ הם עברו לגור ברמת גן, שם היא למדה בבית ספר ״נווה יהושע״ שהיום נקרא בית ספר ״ארנון״. בכיתה ט׳ למדה בבית ספר ״בליך״ שברמת חן ולאחר שנתיים עברה לבית ספר מקצועי ״אורט״ רמת גן, שם היא למדה עיצוב אופנה מקצוע בו עסקה רוב שנות חייה. התלבושת האחידה הייתה בצבע תכלת כחלחל, מכנסיים או חצאית וחולצה. ההרגשה בבית הספר הייתה של שוויון אחדות וחברות.

עד היום מתקיימים מפגשי מחזור של התלמידים בוגרי בית הספר העממי וסבתא מספרת שזה מדהים לראות את החברים אחרי כל כך הרבה שנים ולראות לאן כל אחד התקדם.

סבתא אהבה לבלות שעות הפנאי שלה עם ספר או בחוץ עם חברים. עד היום היא נהנת מקריאה ולמידה. היא מספרת שהייתה מבלה שעות בספרייה עד שהספרנית הייתה צריכה לבקש ממנה ללכת. .(לא סתם אנחנו תמיד מבקשים ממנה עזרה לשונית והסבר למילים גבוהות).

סגנונות הריקוד שהיו מקובלים אז היו ריקודי סלואו וריקודי עם. סבתא אהבה לשמוע את הזמרים: שלומי ארצי, יגאל בשן, יורם גאון ואריק איינשטיין.

החגים בבית של סבתא היו מלאי שפע ומלאי שמחה, הם היו נוהגים לעשות את החגים אצל אחותו של אבא שלה (שרלו) ותמיד היו שם המון אורחים ובני הדודים של סבתא.

סבתא פוגשת את סבא

כשסבתא סיימה את לימודיה בבית הספר העממי היא ראתה את סבא שלי לראשונה באוטובוס… כעבור בערך שנה כששניהם למדו כבר בתיכון, כל אחד בבית ספר אחר, ממש במקרה, ארגנו טיול משותף משני בתי הספר האלו, שם השניים נפגשו שוב – דיברו והתאהבו.

סבא היה חתיך וסבתא הייתה יפיפייה הורסת הם יצאו יחד חמש שנים ולאחר מכן כולם ידעו שמכאן זה חתונה. סבתא שלי התחתנה בגיל 19 עם סבא שלי בבריכת גלית ביד אליהו. לחתונה היו המון מוזמנים בערך כ- 1000 מוזמנים בניהם חברים מהצבא הלימודים ומשפחה. היא מספרת שחתונה בגיל צעיר היה דבר מקובל בימים אלו ושכל חבריהם הקרובים התחתנו ממש אחריהם.

כשסבתא רצתה להתגייס לצה"ל ביקשו ממנה להחליף את השם שלה. היא החליפה את שמה מ״שבה״ ל״יפה״ היא בחרה שם בעל אותו המשמעות. כחודש לפני מועד הגיוס סבתא התחתנה עם סבא ולכן בסופו של דבר היא לא שירתה בצה״ל, למרות שהיום היא מתחרטת על כך והייתה רוצה להיות חיילת ולחוות חוויה שכזאת.

את ירח הדבש הם החליטו להעביר עם חברים קרובים שלהם מבית הספר. הם לקחו את האוטו של ההורים של סבא ונסעו צפונה, היא מספרת שזוהי הייתה החלטה נהדרת והם מאושרים על כך.

בגיל 20 לאחר שלמדה עיצוב אופנה באופן מקצועי היא החלה לעבוד בעבודות מזדמנות שונות הקשורות באופנה, אבל בעיקר בחברת האופנה של המעצב המוכר – גדעון אוברזון.

כבר בגיל 22 היא ילדה את בנה הבכור-גיל. סבתא מספרת כשהייתה בהריון גילתה סבתא ג׳ולייט שגם היא בהריון  בחודש החמישי, לכן את ההריון הראשון שלה יצא לה לחוות יחד עם אימא שלה – החברתה הטובה ביותר שלה. סבתא ג׳ולייט ילדה קודם לכן וסבתא שלי ילדה כחודשים מאוחר יותר. היא מספרת שהיא מרגישה קרובה ביותר למיה אחותה הקטנה כי כשאימא שלה הייתה מאוד חולה לאחר הלידה היא הניקה אותה וטיפלה בה.

בגיל 23 ילדה את אימא שלי – עינת ובעקבות הלידות החליטה לצאת לחופשת לידה וכבר לא חזרה יותר לעבוד שם, היא לקחה הפסקה של בערך שנתיים וחצי לטפל בילדים. לאחר מכן עברה לעבוד באופן עצמאי כמעצבנת אופנה, היא מכרה את הבגדים שעיצבה לחברות מוכרות. סבא שלי היה אחראי על השיווק והם שיווקו את הבגדים לכל הארץ.

בגיל 26 היא נסעה עם חברה לפריז ומשם לכל מיני מקומות בשביל לחקור וללמוד על אופנה מתרבויות שונות. כשחזרה הקימה חברה משלה בשם ״גרפיק גריל״ – מותג אופנה של בגדים, בעיקר שמלות. הם שיווקו למעל 300 חנויות בכל רחבי הארץ. סבתא הייתה אחראית על עיצוב הבגדים, סבא על השיווק. הייתה לה תופרת מודלים שהכינה את המודלים שעיצבה ומשם הבגדים נשלחו למתפרות. במלחמת לבנון המצב התדרדר עסקית, אך היא מצאה שותף והעסק לא נסגר.

בינתיים נולדה לסבתי ילדה נוספת, שמה מורן ולאחר שנתיים נולדה לינור. כשלינור נולדה היא החליטה לסגור את העסק כי היה קשה מאוד לתפעל עסק עם ארבעה ילדים בבית. לאחר שסגרה את העסק היא החליטה ללכת ללמוד הורות וחינוך ב״אדלר״ היו לה קבוצות בבית במשך 10 שנים ששם העבירה את החומר ואת הידע שצברה.

לאחר עשר שנים חזרה לתחום האופנה ועבדה בעבודות שונות למשך קצר. וכיום היא עובדת בחברת נעליים בשם ״לאפייט״.

לסבתא שלי ארבע ילדים: בן אחד ושלוש בנות ושמונה נכדים: שלושה בנים וחמש בנות.

גלגולו של חפץ

באחד הימים, כשחזר סבא שלום ממלחמת קדש הוא הביא הביתה מעמד מתכת עתיק בן 65 שנים, סבתא שלי התחברה אליו והיא החליטה לקחת אותו איתה לכל מקום מאז, איננה יודעת מדוע הוא הביא אותו הביתה, אבל הוא מזכיר לה בכל פעם מחדש את אבא שלה (סבא שלום ז״ל) שנפטר ממחלת הסרטן.

הזוית האישית

לייה: נהנתי מאוד לעשות את העבודה וללמוד דברים חדשים על סבתא שלא ידעתי קודם הרגשתי שהעבודה חיברה בנינו ואני שמחה שעשיתי אותה.

סבתא יפה: נהנתי לעשות את העבודה ולחזור אחורה בזמן ולהיזכר הרגשתי בנעוריי שוב היה לי העונג לעבוד עם הנכדה שלי ולבלות איתה את זמני.