מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לינדה ואני נקראת על שם סבתי, אמו של אבי, שנפטרה לפני הולדתי. מאז שאני זוכרת את עצמי קוראים לי לילי, וזה גם שם החיבה שלי.

שם משפחתי כיום הוא גטניו (בעקבות נישואי ליוסף גטניו, סבה של שיר). שם המשפחה למיטב ידיעתי הוא מקורי וגם משפחתו של יוסף מקורה מיוצאי ספרד. שם המשפחה טרם נישואי היה פיטי. השם פיטי שונה משם המשפחה של יתר בני משפחתו של אבי, שנקראו: בכר. לא ידוע לנו מקור השם פיטי ויש לשער שהשם שונה במהלך גירוש ספרד (בני משפחתי דיברו את שפת הלאדינו, שהיא השפה בה דיברו יהודי ספרד לפני ואחרי הגירוש). באחד מטיולינו באיטליה, בסיורינו בעיר פירנצה, ביקרנו בארמון שנקרא "ארמון פיטי", ושיערנו שאולי בזמן גירוש ספרד נתקלה משפחתי בשם זה בזמן שעברה באיטליה (אך זוהי רק השערה)

נולדתי בבולגריה, בעיר סופיה בשנת 1947, שנתיים אחריי מלחמת העולם השנייה.

אני כתינוקת

נולדתי בתאריך 3.2, ואני מציינת את יום הולדתי במפגשים עם בני המשפחה, עם הנכדים בבילוי משותף. אחת לעשור מתכננים הילדים והנכדים "הפתעה" לסבתא. אני בת בכורה להוריי, נכדה בכורה לסביי ואחיינית ראשונה לדודי. הפרש הגילאים ביני לבין אחי הוא כחמש שנים ובמשך הרבה זמן הייתי מוקפת באהבת כל בני משפחתי והם פינקו אותי באהבה רבה ומתנות רבות. לאחר מכן נולדו בני דודי ואחי, המשפחה התרחבה, ובכל זאת עד היום אני מרגישה יחס מיוחד מכל המשפחה מעצם היותי הראשונה שנולדה לאחר סבלות מלחמת העולם השנייה. תמיד הייתי מוקפת בבובות שקיבלתי במתנה בכל אירוע. אחי נולד בשנת 1952 ואני אהבתי אותו מאוד ואוהבת אותו עד היום.

הבית בשייח מוניס

לאחר עלייתנו ארצה, בשנת 1949, שיכנו אותנו במחנה העולים בפרדס חנה. התנאים במחנה היו קשים (אינני זוכרת כי הייתי רק בת שנתיים, אך אני יודעת זאת מסיפורים). במחנה חליתי במחלה קשה (דיזינטריה) ואבי, שנבהל מאוד, לקח אותי ואת אמי לבית סבתי וסבי שהגיעו ארצה לפנינו והשתכנו ביפו, (בחלק שבו גרו ערבים, לפני מלחמת השחרור, ואשר ברחו ממנה  לאחר המלחמה). הבית ביפו היה במצב גרוע, מי גשמים טפטפו מהתקרה, ואבי החליט לעזוב גם את יפו, ולבסוף הגענו לשייח – מוניס, כפר ערבי שננטש ונמצא על שטחה של אוניברסיטת תל אביב כיום. הבית שבו התגוררנו היה מרוחק מעט מהכפר, מוקף בחומה שסביבה היו פרדסים. הבית היה כנראה בית עשירים, בן קומה אחת, עם חדרים רבים ועם באר מים שהייתה ריקה. הצטרפו אלינו בני משפחה נוספים וכל משפחה גרה בחדר אחד. הוריי, אחי ואני גרנו בחדר אחד. אבי בנה חדר אמבטיה מחבית ענקית שמילאו אותה במים וחיממו את המים בפרימוסים (אלה מכשירים מיוחדים שהיו ממלאים בדלק ומדליקים אותם על מנת לבשל עליהם מאכלים שונים). חדר האמבטיה והשירותים שהיו מחוץ לבית (בחצר) היו משותפים לכל המשפחות שהתגוררו בבניין. החצר הייתה מלאה בעצי פרי אקזוטיים (מנגו, גויאבות, אשכוליות, אנונה ועוד). בחושך היינו מאירים את החדרים במנורות נפט מיוחדות. חשמל לא היה במקום זה. כל הילדים שיחקו מחוץ לבית ומחוץ לחומה. היינו מטפסים על העצים, משחקים בתופסת ובמחבואים וכן בגולות, בבובות ובקלאס.

לצערי לא שרדו חפצים מתקופה זו. גם לא שרדו רבים מהמשפחה הגרעינית כך שאין לי גם את מי לשאול. במשך השנים עברנו לכפר שייח- מוניס עצמו, שבו כבר היה חשמל ואז רכשנו מקרר חשמלי (במקום המקרר הישן ששימש לקירור בעזרת קרח שהיינו קונים ממוכר הקרח). היה לנו גם רדיו, אני זוכרת שבשנת 1956 שמענו על מלחמת סיני ושמענו מטוסים מצריים שחגו מעלינו. אירועי המלחמה די הפחידו אותנו ושמחנו מאוד כששמענו שכוחותינו כבשו את חצי האי סיני.

מאוחר יותר עברנו לשכונת רמת אביב ועברתי ללמוד בבית הספר "אילנות" ואחר כך בבית הספר התיכון "אליאנס". תחביבי הילדות שלי היו רבים ומגוונים: אספתי בולים, אספתי מטבעות מאותה תקופה, אספתי תמונות של שחקנים ידועים מהוליווד. נהגנו להכין עפיפונים מעצי במבוק שהיו בסביבה ולהעיף אותם ברוח.

החגים זכורים לי כחוויה מדהימה. היינו נפגשים, כל המשפחה הקרובה (שגרה איתנו) ומשפחה מיפו (שהייתה באזור בו התרכזו רבים מיהודי בולגריה). היינו מתערבבים גם עם שכנים מעדות אחרות ולומדים גם את מנהגי החג שלהם. המאחלים המיוחדים לחגים שאני זוכרת היו ממולאים למיניהם, פשטידות תרד וקציצות כרישה (פרסה). אני זוכרת את השירים ששרנו בחגים במיוחד בליל הסדר, תוך כדי קריאת ההגדה. השירים ששרנו היו כולם בשפת הלאדינו (ספניולית). זכורים לי גם שירי מלחמת סיני.

לגן הילדים לא נרשמתי כי אמי לא ידעה שיש להירשם לגן לפני תחילת השנה. במקום הגן, אמי רשמה אותי לכיתה א', הייתי רק בת חמש וחצי בכיתה א'. התביישתי מאוד במבטא הבולגרי הכבד שלי וב-ל' המתגלגלת של הבולגרים והכרחתי את עצמי לדבר במבטא צברי, דבר שזכור לי עד היום. באותה הזדמנות החלפתי, על דעת עצמי, גם את שמי "הגלותי" – מלינדה ללאה, שנראה לי שם הרבה יותר יפה וישראלי. הוריי לא ידעו על כך ונקראתי לאה עד לגיוסי לצבא.

נהניתי מאוד משירותי הצבאי שאת רובו עברתי בקיבוץ חצרים שבנגב שם התוודעתי לאורח חיים שונה לגמרי ממה שהכרתי. אני מאוד שמחה עד היום שעשיתי זאת. לאחר השירות הצבאי נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב ולמדתי לימודי ארכאולוגיה וגאוגרפיה. בו זמנית גם עבדתי במשך כל שנות לימודי כמזכירה כדי לממן את שכר הלימוד. לאחר הלימודים התחלתי לעסוק בהוראה ובו זמנית התחתנתי וילדתי את בתי הבכורה. לאחר ארבע שנים ילדתי גם את בני, עומר, אביה של שיר.

הכרתי את בעלי בעת שירותי הצבאי. כאשר עזבתי את קיבוץ חצרים המשכתי לשרת בצבא כפקידה פלוגתית ושם הכרתי את סבה של שיר. התחתנו בשנת 1970 (הייתי בת 25) וילדתי את בתי הבכורה בשנת 1972 (וכשהיא הייתה בת שנה ישבנו יחד במקלטים במלחמת יום הכיפורים). עסקתי בהוראה כ-35 שנים, בעיקר בתיכון אלון ברמת השרון והיום אני גמלאית, אך ממשיכה לכתוב ספרי לימוד להכנה לבגרות בגאוגרפיה. נשארתי מורה בנשמתי ואני שמחה תמיד לעזור לנכדיי ולהתנדב לפעילויות בבתי הספר שלהם.

כיום יש לי שני ילדים (גליה בת 46 ועומר בן 42) ו-חמישה נכדים: שתי בנות של גליה בתי וכן בת אחת (שיר) ושני בנים (תום ובן) לעומר בני. אני שמחה ומרבה לבקרם, ולארחם בביתי. אני אוהבת לבשל להם את המאכלים האהובים עליהם ומפנקת אותם בממתקים. מדי פעם עוזרת להם מעט בלימודים ונהנית מכך.

זכרונות ממלחמות

למעשה, פרט למלחמת השחרור, עברתי את כל מלחמות ישראל הן כחיילת, הן כרעייה (סבה של שיר היה מגויס זמן רב במלחמת יום הכיפורים אך חזר הביתה בשלום) והן כאם שנשארה לבד בבית בזמן האירועים הקשים של ימי המלחמות. אני זוכרת את מבצע סיני כאשר עברו מעל בתינו מטוסים מצריים. מלחמת ששת הימים זכורה לי היטב במיוחד כאשר בתום המלחמה יצאנו במסגרת האוניברסיטה לטייל ולהכיר את חצי האי סיני. מלחמת יום הכיפורים הייתה הנוראה מכל, כאשר חברים שלנו נפצעו וחזרו עם פוסט-טראומה. אני זוכרת שתלינו על החלונות שמיכות כהות כדי להחשיך את הרחובות מחשש לפגיעות ממטוסי האויב. ישבנו גם במקלטים (בעיקר הנשים, כי רוב הגברים היו מגויסים) גם מלחמת עיראק (מלחמת המפרץ הראשונה) הייתה מפחידה מאוד כי שמענו את הדי הפצצות שנפלו באזור הרצליה שבה גרנו באותה תקופה.

הזוית האישית

אני, לינדה גטניו, סבתה של התלמידה שיר גטניו, נהניתי מאד לעבוד, יחד עם שיר, בתכנית המיוחדת הזו. התקבלנו בסבר פנים יפות ובמורה מסורה במיוחד שהבהירה לנו היטב את מטרת המפגשים והמטלות. נתקלתי בקבוצה של תלמידים נחושים וצמאים להכיר ולדעת את עברם המשפחתי. העבודה נעשתה הן במסגרת הקבוצה כולה והן בישיבת פרטנית שלי עם נכדתי. בפגישה הקבוצתית שמענו מעט על ההיסטוריה המשפחתית המעניינת של המשתתפים המבוגרים. בעבודה המשותפת עם שיר שמחתי לספר לה על הקורות אותי מאז עלותי ארצה (בגיל שנתיים), על קליטתנו בארץ החדשה אליה הגענו בשנת 1949 ועל קורות בני משפחתי עד עצם היום הזה.

נהניתי מאד לעקוב אחרי התרשמותה של שיר מהסיפורים על קורות המשפחה, על השאלות החכמות שהציגה בפני ועל מיומנותה בכתיבת העבודה. אני בטוחה ששיר קלטה היטב את השוני בין אורח החיים שלי כילדה קטנה לבין האפשרויות העומדות בפניה כיום, דבר שתרם רבות להידוק הקשר בין שתינו.

צר לי ששיר הכירה חלק מבני משפחתי/ה רק דרך תמונות, אך שמחתי בהתרגשותה מהקורות אותנו במשך השנים, בשמחות או בימים קשים. גם עבורי הייתה זו חוויה מיוחדת שחיזקה את הקשר והאהבה בין סבתא לנכדתה.

אני רואה בתכנית "הקשר הרב דורי" נושא חשוב ביותר ומקווה שהוא יימשך. יבורכו כל העושים במלאכה!!

תודה מיוחדת לשולי ותודה מיוחדת להזדמנות שניתנה לי לחזק את הקשר עם שיר המקסימה.