מאגר סיפורי מורשת

אנו: עופרי מלול, איליי בן אבי ואילעי גלר תלמידי כיתה ה1 בבית ספר נגבה בראשון לציון. במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי אנו מתעדים את הסיפור של: אריה שמעון סבא של עופרי, סבו מצד אמו.

המשפחה בעיראק

נולדתי בעיר בגדאד שבמדינת עיראק בשנת 1947 והייתי בן רביעי במשפחת שמעון. אבי אהרון היה בן למשפחה דתית וסבי היה שליח ציבור בבית הכנסת. אבא היה מנהל תחנת רכבת בגבול עיראק וסוריה והיה נוסע למקום עבודתו בגבול סוריה וחוזר הביתה רק בסופי שבוע. אופי העבודה בגבול בין עיראק וסוריה שהיו תחת השפעה של שתי מדינות שונות הצריכו את אבי לדעת שתי שפות נוספות: אנגלית בעקבות הבריטים שניהלו את עיראק וצרפתית בגלל הצרפתים שניהלו את סוריה באותם הימים, זאת בנוסף לערבית ספרותית, ערבית של יהודי עיראק ועברית של התפילות.

אמי נורית, הייתה ממשפחה אמידה שעסקה במסחר באזור המזרח התיכון והמזרח הרחוק. נשים לא נהגו לצאת לעבוד מחוץ לבית באותם ימים, אלא אם הן חיו בעוני ועבדו אצל משפחות אמידות יותר. מצבנו הכלכלי היה איתן והמשפחות שלנו נהגו לצאת לטיולים משותפים גם מחוץ לעיראק.

בשנת 1950 נולדה אחותי דליה (היא סבתו של יונתן דג'לדטי מהקבוצה שלנו). אמי הייתה צריכה להתמודד עם גידול של חמישה ילדים כאשר אבי היה מחוץ לבית. זו לא הייתה בעיה כי בעיראק נהגו המשפחות הקשורות בקשר משפחתי (סבא, סבתא, דודים ודודות) לגור בדירות סמוכות עם חצר משותפת, כל משפחה עזרה לגדל את כל הילדים של המשפחה המורחבת. זה גם עזר בהקמת חברויות בין בני אותו גיל במשפחה המורחבת.

אימא ואבא שלי

היהודים בעיראק והפרהוד

מצבם של היהודים בעיראק לפני קום מדינת ישראל היה טוב. הם נהנו מהגנה מצד המלך ושמשו בתפקידים בכירים בניהול המדינה. עיראק הייתה תחת השפעה של הבריטים עד מלחמת העולם השנייה. גם הבריטים העדיפו להעסיק יהודים בגלל היותם משכילים יותר ואמינים יותר מהאוכלוסייה הערבית המקומית. בשנות מלחמת העולם השנייה, בהשפעת גורמים ערביים עיראקיים שהתחברו עם הנאצים בגרמניה, בחג השבועות של שנת 1941, נערכו פרעות ביהודי עיראק שנקראו "הפרהוד" והם נמשכו כשבוע. בפרהוד שכלה משפחת אמי שתיים מבנות משפחתה.

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל החלו הערבים המקומיים להתנכל ליהודים, והיהודים נאלצו לעזוב את עיראק במהירות. כמובן שהם נאלצו למכור את רכושם לערבים במחירים נמוכים מאד, כי לא היתה להם ברירה. מרבית היהודים הגיעו למדינת ישראל הצעירה, וביניהם גם משפחתי. בנוסף לרכוש שהשארנו שם, חל איסור להוציא מחוץ לעיראק את הכסף או התכשיטים שהיו לנו.עד היום מנסים בישראל לקבל פיצויים משלטונות עיראק, אבל כנראה שאין לזה סיכויים להתממש.

עץ המשפחה שלנו

המעבר לישראל והחיים במעברה

הגענו לישראל בחודש מרץ 1951. העבירו אותנו למעברת באר יעקב הקרובה לעיר ראשון לציון. הגיעו למעברה עולים מעיראק ומלוב. זה היה בסוף החורף ועדיין היו גשמים. נתנו לנו אוהל הודי, שנבנה עם מוט מרכזי אחד ורצועות ברזנט שנמתחו עם חבלים לגודל של כ – 15 מטרים רבועים. בתוך האוהל היינו צריכים להסתדר המשפחה בת שבעה נפשות. היינו חמישה ילדים. הבכור יעקב היה בן 13, אחריו עדנה שהייתה בת 12, אחריה אחותי תמר שהייתה בת 8, אני, אריה שהייתי בן 4 ואחותי הצעירה דליה, שהייתה בת שנה. כמו כן גרה איתנו דודה רווקה שהצטרפה אלינו. הגשמים חדרו לתוך האוהל וסחפו איתם נהרות של מים ובוץ. חלקנו חלינו ואני זוכר שאז חליתי בדלקת בעיניים והדודה הייתה מנקה לי אותם כל בוקר כי לא יכולתי לפתוח אותם.

השפות השולטות במעברה היו עיראקית של היהודים וטריפוליטאית, שבה דיברו היהודים שעלו מלוב. כמובן שאחרי זמן מה העולים דיברו בשפה האחד של השני.

החיים במעברה היו כל כך שונים ממה שהתרגלנו בעיראק. רבים מהעולים נכנסו לדיכאון וקיללו את מי שהביא אותם לארץ ישראל. ההיפך הגמור היה אבי. עם הגיענו לישראל, הוא נרשם לאולפן כדי לשפר את ידיעותיו בשפה העברית. האולפן היה בתנאי פנימייה והוא הגיע הביתה רק בסופי שבוע. אבי אסר עלינו לדבר בערבית יהודית של עיראק. השמות של כולנו התחלפו לשמות עבריים וכך הסתיים השלב של היותנו בגולה והחל שלב היותנו ישראלים בלבד.

הייתי בן ארבע בהגיענו לישראל. אנחנו הילדים, קיבלנו את המצב כמו שהוא, לא כל כך הבנו את המצב. לא היינו מודעים לקשיים של ההורים שלנו ולשינויים הקיצוניים שחלו בחייהם. בישראל הוכרז אז על צנע כלכלי. היה חוסר של כמעט כל המצרכים. המדינה חילקה תלושי מזון שאיתם יכולנו לקנות מצרכי מזון בסיסיים: כמו לחם, שמן, סוכר, מרגרינה, תה ועוד. במעברה הוקם שוק שבו מכרו ירקות ומוצרים שקיבלו בתלושי המזון שאנשים לא השתמשו בהם. התפתח שוק שחור שהמחירים בו היו גבוהים הרבה יותר מאשר המדינה מכרה. אנשים מכרו שם דברים שהביאו איתם כשעלו לישראל או שקיבלו מקרובי משפחה בחוץ לארץ.

לא כל הילדים הלכו לגן ילדים. הם נשארו בבית עם אימא שלהם. רוב המבוגרים לא עבדו כי לא היו מקומות עבודה. זה כמובן לא הועיל להרגשה שלהם ופגע בדימוי העצמי שלהם.

במעברה היו בעיקר אוהלים. עם הזמן הוקמו צריפי עץ והמאושרים שבין המשפחות זכו לעבור ולגור בהם. משפחתי עברה לגור בצריף לאחר כשנה באוהל. היה גם מבנה אבן אחד שנשאר מהבריטים ששהו כאן מתקופת המנדט הבריטי שניהל את המדינה עד שהוכרזה מדינת ישראל, המבנה שימש למשרדי הממשלה.

בשנת 1952, לאחר שירדה כמות גדולה של גשמים, סבי, שהיה בן 92 (האבא של אבי שהגיע אתנו לישראל), שימש כשליח ציבור בבית הכנסת המקומי של עולי עיראק, חלה בדלקת ריאות ואמי ניצלה את ההזדמנות שאחד המשרדים שהיו מאבן והיה ריק, והעבירה את סבי וסבתי לגור שם. כמובן שזה היה ללא רשות, אבל זה כנראה הסתדר איכשהו. אחרי כמה חודשים סבי נפטר ומשפחתי נכנסה לגור שם יחד עם סבתי. בצד החדר בנינו צריף ששימש למקלחת וכביסת הבגדים שלנו. מה שזכור לי, זה מצעד השכנים שהיו באים לגהץ בגדים עם מגהץ חשמלי שהביאו איתם כשהם עלו לארץ ישראל, כי בבית שלנו היה חשמל, מה שלא היה בשום בית אחר.

בגלל שלא הייתה רשת חשמל לבתים, לא ניתן היה להפעיל מכשירים חשמליים. לקרור השתמשו בארגזי קרח. את הקרח היו מוכרים בבלוקים. תאורה ובישול היו  עם פתיליות ופרימוסים שפעלו על נפט.

תמונה משפחתית אחת היחידות משנת 1964

אריה מימין, אימא שלי נורית, אחי הצעיר שאול, אבי אהרון, אחותי תמר, אחותי דליה

להורי נולדו עוד אח יעקב ואחות עדנה שהם הגדולים שבינינו

משפחת שמעון (חלקית) 1962

משפחתנו הייתה משפחה מסורתית. את ארוחת ערב שבת אכלנו לאחר התפילה בבית הכנסת. כמובן שעשינו זאת אחרי הקידוש ושירה. גם את ארוחת הבוקר של שבת היינו אוכלים לאחר שחזרנו מהתפילה בבית הכנסת. ארוחה זו הייתה אופיינית לעיראקים וכללה ביצים קשות, תפוחי אדמה מאודים, חצילים מטוגנים, סלט ירקות ופיתה עיראקית. היום קוראים לארוחה כזו "סביח". חברים שלי היו מגיעים אלינו הביתה בשבת, במיוחד כדי ליהנות ממה שנשאר מהארוחה. גם  את החגים היינו חוגגים במסגרת המשפחה המורחבת. צריך לזכור שהמשפחות שלנו היו ברוכות ילדים, כך שבאירוע כזה, היו עשרים או יותר משתתפים. החגים נחגגו כמו שחגגו אותם בעיראק, עם השפה והניגון היהודי – עיראקי. גם המאכלים היו אופייניים לעדה העיראקית, כשלכל חג היו תבשילים המיוחדים לו.

אני הולך לבית הספר

כשהייתי בן חמש, אבי ראה שאני משתעמם בבית, הוא ביקש מחבר שלו, שהיה מורה בבית ספר ממלכתי ב' בישוב, להרשות לי להיות עם התלמידים שלו בבית הספר. וכך התחלתי את כיתה א' בגיל חמש. את לימודיי בבית הספר היסודי, התחלתי בבית הספר הממלכתי היחידי במעברה. מחוסר כיתות, לפעמים באותו חדר למדו שתי כיתות עם שני מורים. כמובן שהרוב המוחלט של המורים היו גברים. נשים שמשו כאחיות בית הספר או מורות למלאכה ובישול. את ארוחת הצהרים קיבלנו בבית הספר כשמי שהכין אותן הם מורות לבישול והתלמידים של הכיתות הגבוהות (כיתות ז' ו- ח'). כל בוקר היה מסדר וטקס הנפת דגל ישראל, ואחר כך התעמלות בוקר.

כוכבה, סבתא של עופרי בכיתה א'

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני. צרפת ואנגליה, שאליהם הצטרפה ישראל, נלחמו במצרים, כי היא סגרה את המעבר בתעלת סואץ. תעלת סואץ היא תעלה שנחפרה בין ים סוף והים התיכון ודרכה שטו אוניות שהובילו מטענים למזרח הרחוק. סגירת התעלה גרמה שהאניות היו צריכות לשוט מסביב ליבשת אפריקה מרחק של עשרות אלפי קילומטרים.  זכורים לי החפירות של תעלות המגן שחפרו ואת צעקות אנשי הג"א, שהשגיחו שכל התושבים ישמרו על האפלה בשעות הלילה.

המשחקים בתקופת הילדות

המצב הכלכלי של תושבי המעברה היה קשה. לא היה מספיק כסף לקיום המשפחות וגם לממשלה לא היה אפשרות לעזור. לכן כל המשחקים ששיחקנו היו כאלה שלא עלו כסף. כדור למשחק הכדורגל עשינו מבדים של בגדים ישנים, שיחקנו בחמש אבנים, ב"גוגואים" שזה משחק עם גלעיני משמש, בגולות, בנות שיחקו בקלאס, דודס, שלוש מקלות, תופסת, מי שהיה בתנועת נוער, שיחק משחקים של קבוצות כמו שני דגלים שבו שתי קבוצות הניפו כל אחת דגל משלה והמטרה של כל קבוצה הייתה לשמור על הדגל שלה כך שהקבוצה היריבה לא תגנוב אותו. זה משחק שהיה יכול להימשך שעות, היינו משחקים כדורגל, מחניים, שאותו משחקים גם היום בבית הספר, שיחקנו כדורעף, משיכת חבל, קפיצה בחבל, שאז זה היה משחק של בנות ועוד.

המעבר לבית הראשון שלנו בבת ים

בשנת 1957, קרוב לחג הפסח, עברנו לגור לשיכון בבת ים. הבית כלל שני חדרים, מטבח, חדר מקלחת והול והכול בגודל של 47 מטר מרובע. גרנו בו שמונה אנשים. כמובן שהיה צפוף, אבל לעומת החדר במעברה זה היה ארמון. בת ים, שכבר אז הייתה עיר, הייתה שונה מאד מהמעברה. היו בה כבישים, שכונות מסודרות, אבל הכי חשוד, היו בה דיונות חול שבעינינו היו אינסופיות ושימשו למגרש משחקים ענקי. רוב המשפחות בשכונה היו מרובות ילדים ובשעות היום לא היה להם מקום בבית, כך שאחרי שאכלנו צהריים, היינו בחוץ, שיחקנו בחולות וחזרנו הביתה רק להתרחץ ולישון. לא פעם ילדים היו נשארים בחוץ גם בשעות החשכה והיה צריך לחפש אותם בעזרת המשטרה ומתנדבים. זכורות לי הקריאות והצעקות של האנשים שחיפשו את הילדים. אני הייתי "מלך השכונה" בהכנת "טאיארות" שזה עפיפונים. הייתי מכין ומעיף טיארות בגודל של יותר ממטר. גם היום אני מכין עפיפונים עבור הנכדים.

כמובן שאטראקציה מיוחדת היה הים. כמי שלא ראה ים עד אז, היה כיף להגיע ולשחות בים. היינו הולכים ברגל מרחק של כשני קילומטרים כדי להגיע לשם. אפשר היה להגיע לשם דרך כביש או הדיונות של החול. בקיץ, החול היה חם מאד והזפת שכיסה את הכבישים נמס מרוב חום. לפעמים היו גונבים לנו את הנעלים בחוף הים, ואז היינו צריכים לצעוד יחפים על החול החם או הזפת הרותח שעל הכביש.

כשעברנו לבת ים, הייתי בן עשר בכיתה ה'. מנהל בית הספר הציע לי בגלל גילי וכי באתי מהמעברה, להשתלב בכיתה ד', אבל לא הסכמתי ואבי סיכם  איתו, שאם לא אשתלב עד סוף השנה אחזור ואלמד בכיתה ה' שנה נוספת. כמובן שהשתלבתי מצוין, ועד סוף השנה הייתי התלמיד המצטיין בה. סיימתי את לימודיי היסודיים בכיתה ח' בגיל 13 כאשר איתי בכיתה ישבו תלמידים בני 17 שעלו מכיתה לכיתה בגלל גילם. היום זה נראה משונה, אבל באותה תקופה זה היה רגיל שבכיתה מסוימת יהיו תלמידים בהפרשי גיל של 3 או 4 שנים

חברה בתקופת הנערות

בשנות השישים של המאה שעברה, היינו הולכים בערבי שבתות למסיבות  כל אחד מהחברים שהיו לו תקליטים בבית, היה מביא אותם, אחד החברים היה מביא פטיפון שעליו היו מנגנים את השירים. לפעמים היינו רוקדים לצלילי טייפרקורדר שמישהו היה מביא. עם חלק מהחברים הללו אני בקשר גם כיום ( ששים שנה אחרי ) ואנחנו נפגשים כל מספר שבועות, תחילה היינו נפגשים בבתים ובשנים האחרונות אנחנו נפגשים בבתי קפה.

חברים בשנת 1964 

בית ספר תיכון

את לימודיי בבית ספר תיכון עשיתי בבית ספר אורט ביד אליהו בתל אביב, בית ספר שהיה בין הטובים בארץ. כדי ללמד בו היה צורך לעשות מבחני קבלה קשים. כמובן שהשווצתי גם בשכונה וגם בבית הספר כשהודיעו לי שקיבלו אותי כתלמיד בבית הספר. הלימודים היו קשים עם משמעת חזקה. כמובן שהיינו צריכים להגיע בזמן ובתלבושת אחידה. בבית הספר למדו בנים בלבד ורק בשנה שאני התחלתי ללמוד שם, הצטרפו שלוש בנות ל-700 הבנים שלמדו שם. הייתי צריך לקום בשעה שש בבוקר כדי לנסוע מעל שעה וחצי מבת ים לתל אביב. כל יום למדנו עד שעה שלוש אחר הצהרים והייתי מגיע חזרה הביתה בשעה 5 בערב, ואז להכין שיעורי בית. זה לא היה קל, אבל אבי התעקש שאלמד שם וארכוש השכלה ומקצוע כדי לבסס את עתידי. אבי עשה זאת עבור כל אחד מאחיי ואחיותיי וכולנו מודים לו על כך. למסיבות בית הספר היינו צריכים להתקשר לבתי ספר לבנות ולהזמין אותן למסיבה, כדי שאפשר יהיה לרקוד איתן. מבית הספר זכורים לי במיוחד, המורה למתימטיקה. זה מקצוע שתמיד אהבתי ואתגר אותי. גם היום אני מתנדב בבתי ספר במקצועות המתימטיקה. מורה נוסף שהרשים אותי היה המנהל הפדגוגי שכמורה מחליף בתנך, הוא ריתק אותי עם סיפורי התנ"ך שלו.

אירוע מיוחד שאני זוכר היה הטיול הכיתתי לעמק הנעלם בהרי אילת. כל כך רציתי לראות את העמק, עד שהלכתי בראש הקבוצה ולא שמתי לב שהתנתקתי ממנה. העמק נמצא בגבול עם מצריים, שאיתה היינו במלחמה באותה תקופה. כמובן שזה גרם לחרדה בקרב המורים המלווים עד שאיתרו אותי.

תמונת הכיתה בתיכון

השירות הצבאי

אחרי סיום לימודיי בבית הספר התיכון שנמשכו למעלה מחמש שנים, קיבלתי תואר של הנדסאי חשמל. למדתי במחזור הראשון בארץ שבו הוסמכו הנדסאים. משום כך, כל בוגרי המחזור שלי "נחטפו" בשרות הצבאי ליחידות מקצועיות מיוחדות. אני הגעתי לחיל החימוש ועסקתי במערכות אופטיות ובתחזוקה של טילים נגד טנקים. במהלך שרות החובה שלי פרצה מלחמת ששת הימים. המלחמה פרצה אחרי שבמשך כעשרים שנה היתה ישראל מאוימת על ידי שלושת המדינות הערביות – מצרים, ירדן וסוריה – שגובלות עם מדינת ישראל. לפני המלחמה, כל העם בישראל היה בפחד.

המלחמה נמשכה שישה ימים בניצחון גדול של צבא הגנה לישראל. ישראל כבשה שטחים שגודלם היה פי ארבע משטח מדינת ישראל, חיילי האויב ברחו והשאירו אחריהם הרבה ציוד צבאי בשטח. ישראל השמידה את רוב הנשק שהיה למדינות האלה ותפשה אלפי שבויים של המדינות שנלחמו נגדנו. לצורך הלחימה גייסו את כל חיילי המילואים, ביניהם גם את אחי הגדול יעקב. אני הייתי בבסיס קרוב  לבית, שלא ניתן היה לישון שם ולכן הייתי חוזר כל ערב הביתה. אחרי שהמלחמה הסתיימה, היה צורך לשקם את הציוד הצבאי של צה"ל וגם לתקן את הטנקים שהשאירו לנו המדינות המפסידות. בגלל זה האריכו לנו את השירות הצבאי בעשרה חודשים.

העבודה בתעשייה האווירית

עם שחרורי מהצבא, הייתי צריך לחפש מקום עבודה. בגלל מקצועי המבוקש, היו לי הצעות ממספר מקומות ואני בחרתי לעבוד באחד ממפעלי התעשייה האווירית. החברה הייתה בתנופת פיתוח וקלטה הרבה עובדים. במשך 38 שנות עבודתי בחברה, עסקתי בהרבה תחומים כעובד וכמנהל. נשלחתי לחוץ לארץ כדי ללמוד וגם ללמד שם בנושאים שעסקתי בהם. בשנים האחרונות לפני פרישתי, הייתי חלק מהקבוצה שפיתחה ויצרה את טיל החץ עבור ההגנה של מדינת ישראל.

נישואי לכוכבה אשתי

בשנת 1975 נישאתי לכוכבה, איתה אני חיי ונהנה בשמחה עד היום. כוכבה ואני גדלנו במשפחות שגרו במרחק של פחות מקילומטר אחת מהשנייה, אך לקח שנים רבות עד שהכרנו אחת את השני. כנראה שהסתובבנו בחוגים שונים. כוכבה היא בת למשפחה ירושלמית והיא דור חמישי מצד אימה חנה ז"ל. אביה ציון ז"ל, עלה מאיראן בגיל עשר עם משפחתו, בשנות העשרים של המאה הקודמת. אביו של ציון חלם להגיע לישראל ולקח מספר שנים עד שגם אמו הסכימה. הם הגיעו כל הדרך מאיראן על חמורים, דרך עיראק, סוריה ולבנון, מסע שארך מספר שנים.

החיים בארץ ישראל של לפני הכרזת המדינה היו קשים. היה צורך להתמודד עם המנהיגות של הערבים שחיו כאן שלא כל כך שמחו לקבל את היהודים שגרו כאן אז, ולא את היהודים שהגיעו מארצות אחרות. בישראל שלטו הבריטים, שאחרי מלחמת העולם הראשונה קיבלו את המנדט לניהול החיים בארץ ישראל עד שיוחלט אם להעביר אותה לערבים או ליהודים. התקופה היא תקופת ההתעוררות של העם היהודי לבוא ולחיות בארץ ישראל. המצב החמיר במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה נרצחו על ידי הנאצים, ששה מיליונים מיהדות אירופה וצפון אפריקה, חלק משארית הפליטה של יהודי אירופה רצו לעלות לארץ ישראל אבל הבריטים לא אפשרו להם לבוא לארץ וגירשו את מי שתפשו למקומות אחרים כמו לאי קפריסין, או כלאו אותם במחנות בישראל. הבריטים נטו לקבל החלטות נגד היהודים ובעד הערבים שחיו כאן. הייתה התקוממות של היהודים נגד השלטון הבריטי, במיוחד על ידי אנשי מחתרות הלח"י והאצ"ל.

כוכבה ואני ביום נישואינו

לאחר נישואיי לכוכבה, עברנו לגור ביהוד, קרוב למקום העבודה שלי בתעשייה אוירית. כוכבה  עבדה בבנק לאומי בתל אביב ונאלצה לנסוע  כל יום מיהוד לתל אביב באוטובוסים. לאחר כמה שנים, כוכבה הוציאה רישיון נהיגה והחלה לנסוע לעבודה ברכב הפרטי שלנו. ביהוד, בשנת 1985, נולדה בתנו היחידה, חגית. היא נולדה לאחר עשר שנים של ניסיונות להגדיל את המשפחה וכמובן שהשמחה הייתה גדולה מאוד. בשנת 1992 עברנו לגור בראשון לציון, בשכונת קריית גנים ממש צמוד לבית ספר "נגבה". זה היה מאד נוח כי הבת שלנו, חגית, שהייתה אז בכיתה ב' למדה שם.

חגית גדלה בשכונה, למדה גם בחטיבת קריית גנים, בתיכון מקיף ה' קריית ראשון. היא שירתה בצבא כמדריכת טירונים. טירונים הם חיילים שרק התגייסו לצבא והיה צורך לאמן אותם ולהכין אותם לשירות הצבאי. אחרי שהשתחררה מהצבא למדה במכללה למנהל שקרובה לשכונה שלנו ניהול ותקשורת.

בשנת 2011, חגית  נישאה לשמעון, שוטר במשטרת ראשון לציון 2012 נולדה להם בת, עופרי.

חגית ושמעון – הוריה של עופרי

עופרי בבריתה

כוכבה ואני עם עופרי בבריתה

אחרי שיצאתי לפנסיה מהעבודה בתעשייה אווירית התחלתי להתנדב למען הקהילה. בתחילה, התנדבתי במתנ"ס של שכונת רמת אליהו. עזרתי לתלמידים שבאו לעשות שיעורי בית במתנ"ס. הייתי גם פעיל בארגון חוגים, הרצאות וטיולים שם. בשנת 2012 התחלתי להתנדב בבתי ספר יסודיים בראשון לציון דרך עמותת "ידיד לחינוך". היום אני מתנדב בבית ספר "נגבה" ובחטיבת הביניים "גנים" בשכונת קריית גנים. עבודת ההתנדבות בבתי ספר נותנת לי את ההזדמנות להכיר את הדור החדש ואת הסיפוק להיות מעורב בהקניית ההשכלה למי שזקוק לה.

קישור לסרטון בו סבא אריה מספר על זכרונות ילדות והחיים באוהל במעברה

הזוית האישית

סבא אריה: החוויה של מפגש עם התלמידים ולספר להם איך התנהלה המדינה בראשית הקמתה, החזירה אותי לתקופה שהייתה קשה כלכלית, ונפשית להורינו ולמשפחות העולים. היה מרגש לראות את התגובות שלהם על חיים אחרים. הפרויקט החזיר אותי לתקופה קסומה, במבט לאחור, אשר גרמה לי אושר למרות הקשיים.

עופרי: למדתי שהחיים של פעם קשים והחיים של היום טובים, ולמרות זאת הצליחו להתגבר על כל הקשיים. הרגשתי חוויה כיפית ומהנה.