מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא בלה רזניקוב, נולדתי בתאריך 9.7.1958 וכיום אני בת 65. גדלתי בטשקנט שבאוזבקיסטן. אוזבקיסטן היא ארץ שרוב תושביה הם מוסלמים, אבל תמיד הרגשתי שם בטוחה למרות שאני יהודיה, כי האוזבקיים גרמו לכולם להרגיש שייכים.

אימא שלי נולדה בבלרוס וברחה משם בגיל 4 לאוזבקיסטן בזמן מלחמת העולם השנייה. אבי נולד באוזבקיסטן ומשפחתו ברחה מאוקראינה לפני שנולד כתוצאה מרעב כבד שהיה שם. אני בת בכורה לשתי אחיותיי הקטנות, אירה וסטלה. כשהיינו קטנות, בזמננו הפנוי אני ואירה שיחקנו יחד מחוץ לבית במשחקי תפקידים (משפחה) ולכן הקשר שלנו התחזק אפילו יותר. אחותי סטלה, קטנה בהרבה מאיתנו ולכן לא ביליתי איתה כמו שביליתי עם אחותי השנייה, אירה.

עליתי לארץ עם בעלי, שני הילדים שלי, ההורים שלי, אימא של בעלי, סבא וסבתא של בעלי ואח של בעלי. התרגשנו מאוד מהעלייה כי ידענו שסוף סוף נהיה במדינה שלנו, מדינה יהודית.

הילדות שלי הייתה טובה, אני והאחיות שלי היינו משחקות במשחק תפקידים (משפחה), בנינו פינות משחק, התארחנו אצל שכנים שלנו שגם איתם שיחקנו, הם היו החברים הכי טובים שלנו.

למדתי בבית הספר בטשקנט, קיבלתי תואר מצטיינת בית הספר וקיבלתי מדליית זהב. אני זוכרת במיוחד חברה אחת שהייתה לי שהיא גם הייתה השכנה שלי, אנחנו חברות עד היום מאז גיל 8. בבית הספר למדתי את מקצועות הליבה שמלמדים גם היום והייתי במועצת התלמידים, היינו מקשטים את בית הספר לכבוד כל חג או מאורע משמח. בנוסף, למדתי גם בבית ספר למוזיקה ובו למדתי לנגן על פסנתר.

בבית הספר, הייתה לי מורה אחת שאני זוכרת עד היום וזאת המורה ללשון שהייתה גם המחנכת שלי. אני זוכרת שהיא תמיד רצתה שאלמד מקצוע שנחשב למקצוע שבו צריך השכלה גבוהה והיא תמיד האמינה שאצליח. היא רצתה בעיקר שאיהיה רופאה אך בתקופתי היה ליהודים מאוד קשה להתקבל לבית ספר לרפואה. בבית הספר אני זוכרת במיוחד את מסיבת סיום כיתה י' (אצלנו לא היו בבית הספר 12 שנות לימוד אלא רק 10). במסיבה הזאת הרגשתי שהתבגרתי ושסוף סוף אוכל להתמקד בלבנות את העתיד שלי.

אחרי בית הספר למדתי במכון להנדסה בטשקנט ומשם עבדתי כמהנדסת פרוייקטים של תחנות טיהור מים וביוב. בחרתי להיות מהנדסת כי לא יכולתי להתקבל לרפואה וזאת הייתה האופציה השנייה שלי. אני זוכרת את הפרוייקט הראשון שלי, שהוא היה לטהר ולטפל במיכלי שפכים עירוניים. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב ושאני תורמת לאנשים הסובבים לי.

הכרתי את בעלי עוד מהגן אבל בבית הספר לא למדנו ביחד ואחר כך נפגשנו שוב בלימודי הנדסה באוניברסיטה, בזמן שלמדנו גם התחתנו. כשהבן הבכור שלי נולד אני ובעלי עוד למדנו ואחרי שלוש וחצי שנים הבן השני שלי נולד. יש לי חמישה נכדים, שלושה נכדים מהבן הגדול ועוד שניים מהבן הקטן. הנכדה הבכורה שלי כבר בת 16 ואחריה יש לי נכד והוא בן 15. אחריו יש לי שני נכדים בני 12 והנכדה האחרונה שלי בת 10.

אני זוכרת במיוחד את החתונה שלי ושל בעלי מפני שזה היה אירוע גדול מאוד שבו היו 250 אנשים, שלושים מהם היו מכיתת ההנדסה שלנו באוניברסיטה. היו לנו שני אולמות – אולם אחד לאוכל ואולם שני לריקודים עם להקה. כולם נהנו מאוד, אני לא אשכח את היום הזה בחיים מכיוון שביום הזה נישאתי לאיש שהכרתי עוד מהגן.

כיום אני עובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אני סוקרת (עושה סקרים) באזור ירושלים והסביבה. ביום-יום אני מתעוררת, יוצאת עם הכלבה שלי לטיול בוקר, אחר כך יוצאת לעבודה, כשאני חוזרת אני מוציאה את הכלבה שלי לטיול נוסף. לאחר מכן אני מבשלת ארוחת ערב, קוראת, רואה טלוויזיה ומדי פעם הולכת לתיאטרון, נפגשת עם חברות וכו'. אחר כך אני הולכת עם הכלבה שלי לטיול ערב ואז הולכת לישון. אני אוהבת לקרוא, לראות טלוויזיה, ללכת לתיאטרון, לאפות, להיפגש עם המשפחה ולפגוש חברות.

אני מאחלת לכל הקוראים – שיהיה שלום ושכולם ירגישו בטוחים בארץ שלנו.

הזוית האישית

ילין הנכדה המתעדת: נהניתי מהכנת תיעוד זה. למדתי על סבתי, על תרבותה ועל ארץ מולדתה. אהבתי לקיים את המפגשים איתה כי זה נתן לנו חיבור חזק יותר ועזר לי להכין את התיעוד יותר טוב כשזה היה פנים מול פנים. נהניתי ללמוד עליה ועכשיו גם נהניתי לשתף את מה שלמדתי עם אחרים.