מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר, שמי קרוי על שמה של אחותו של אבא שלי (שמעון ראט), קראו לה ארנה (אך שמה העברי היה אסתר) והיא נספתה בשואה.

ההורים שלי ומוצאם

דבורה ראט (שינפלד), נולדה ב תאריך 18.8.1919 בעיר מונקאץ' בצ'כוסלובקיה. דבורה למדה הוראה במונקאץ. מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיה, והיא הגיעה לאושוויץ, עם רבים מבני משפחתה. בזכות החוסן שלה (חוזק נפשי וגופני) היא שרדה את אושוויץ ולבסוף הגיעה לישראל בתאריך 25 לדצמבר 1945 (אחרי המלחמה) והצטרפה לקיבוץ גברעם, שם גר אחיה. בקיבוץ השלימה את לימודי ההוראה שלה ועבדה בתור מורה.

שמעון ראט, נולד בתאריך 31.8.1919 בעיר סטניסלבוב, אשר בפולין, אך בגיל שנתיים עברה המשפחה להתגורר באמסטרדם, אשר בהולנד. שמעון היה ציוני, והחליט לעלות לארץ ישראל עוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא עשה זאת באונייה ששמה "דורה" ובניגוד לרצון הוריו ואחיו, ועלה לארץ בתאריך 16 לאוגוסט 1939. זה היה כשבועיים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה (בתאריך 1לספטמבר 1939). שמעון אהב את הקיבוץ וקיבל תפקידים רבים, כמו גזבר הקיבוץ ומזכיר הקיבוץ.

ילדותי

נולדתי בקיבוץ גברעם וחייתי שם עד כיתה ג'. הייתה לי ילדות נהדרת בקיבוץ שכללה לינה קיבוצית. כל ערב היינו נפגשים בבית הילדים, מצחצחים שיניים, מתקלחים ואז היינו הולכים לישון כולנו ביחד בלי ההורים רק הילדים. היה ממש כיף כי חשבנו שאנחנו גדולים. ברגע שנכנסנו למיטות ההורים שלנו הלכו לחדרים שלהם ואנחנו נשארנו בבית הילדים. למחרת הגיעה המטפלת אכלנו ארוחת בוקר והלכנו לבית הספר.

היינו כל היום בלי ההורים אבל עם אנשי חינוך שדאגו וטיפלו בנו. רק בשעה ארבע הלכנו לחדר ההורים. נשארנו שם עד שבע בערב כאשר כל הזמן הזה שיחקנו ושוחחנו עם ההורים, אני הייתי עם אחותי רינה שהייתה גדולה ממני בארבע שנים. כשהגעתי לכיתה ג', ההורים החליטו לעבור לגור בבאר שבע. כשהגענו לבאר שבע התברר שאני צריכה לדלג על כיתה ד' ולהגיע ישר לכיתה ה', הסיבה לכך שבקיבוץ היו מעט ילדים ופתחו כיתה א' רק כל שנתיים. בבאר שבע הכרתי את השכונה, הלכתי לצופים ולאט לאט רכשתי חברים.

שירות צבאי

התגייסתי בשנת 1969, כשהייתי בת 18. לאחר טירונות בבה"ד 12 שיבצו אותי לקורס כתבנות. אז היו כותבים במכונת כתיבה כי עוד לא היו מחשבים. מאד התאכזבתי כי רציתי להיות בתפקיד יותר מאתגר ומעניין, מאשר פקידה. כאשר הגיע יום השיבוץ לבסיסים השונים ביקשתי לשרת רחוק מהבית. ואכן שלחו אותי לבסיס רפידים (אז זה נקרא ביר-גפגפה) אשר בסיני, לחיל התותחנים. לשמחתי שיבצו אותי לתפקיד מעניין ומאתגר: פקידת מבצעים של אגד ארטילרי. עבדתי המון שעות (מהבוקר עד שעות הלילה) אך היה בהחלט מעניין.

זאת הייתה התקופה של מלחמת ההתשה, שבה הצבא המצרי ביצע הפגזות על המוצבים שעל גדות תעלת סואץ, וחיל האויר שלנו, כולל התותחנים, תקפו בחזרה. באותה תקופה יצאנו הביתה כל שבועיים סופ"ש קצר (שישי- שבת) והנסיעה מרפידים לבאר שבע ובחזרה הייתה חוויה שעליה אספר בפעם אחרת.

במהלך השירות הצבאי שלי באגף המבצעים הכרתי תותחן נחמד וחכם, ששמו גדעון ורדי, שלימים הפך להיות בעלי, ולאחר עוד קצת זמן היה אבא של דגנית, ולאחר עוד קצת זמן היה… סבא של אורי צור.

 סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

החפץ המיוחד שאני רוצה לספר עליו הוא המצלמה של אמא שלי (סבתא דבורה). סבתא דבורה הגיע באוניית המעפילים "חנה סנש", בתאריך 25 לדצמבר 1945. התאריך הינו חג המולד הנוצרי והקברניט בחר בכוונה בתאריך זה מכיוון שחשב שהאנגלים (אשר שלטו בארץ) יחגגו ואפילו יהיו שיכורים, וכך הספינה לא תתגלה. כשהתקרבו לחוף בכל זאת הייתה להם הרגשה שהאנגלים שומרים שאף ספינה לא תתקרב לחוף, לכן נאלצו לכבות את המנוע של הספינה, עדיין עמוק במי הים.

כל המעפילים נאלצו לעבור בשחייה את הקטע מהספינה עד לחוף כאשר חושך מצריים מסביב ונאסר עליהם לדבר. כמו כן הם התבקשו לא להביא איתם ציוד רב. סבתא דבורה לא ויתרה על המצלמה שלה והחזיקה את המצלמה ביד ואת היד גבוה גבוה תוך כדי שחייה. כל האנשים התפעלו מסבתא דבורה. היא אמרה להם שהמצלמה חשובה לה מאוד כי היא שרדה את כל שנות המלחמה ובתקווה שהיא תשתמש בה להרבה חוויות וטיולים בארץ ישראל. כזאת הייתה דבורה – אמיצה, ספורטאית והחלטית. סבתא דבורה כבר אינה בחיים אך אני, בתה, שומרת עליה עד עצם היום הזה.

מקצוע ועיסוק

כמו אצל כולם, גם אצלי היו עליות וירידות בתהליך ההתפתחות המקצועית שלי. ראשית, מכיוון שלמדתי בארה"ב את שנתי האחרונה בתיכון, לא הייתה לי בגרות ישראלית והיה בכך קושי מסוים. לאחר התעקשות שלי הסכימו לערוך לי ועדת חריגים. בסופו של דבר התקבלתי לתואר הראשון בלימודי מדעי ההתנהגות, באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע.

במהלך לימודיי, בשנת 1972, התחתנתי עם גדעון, אשר למד רפואה באיטליה, ולפיכך נאלצתי להפסיק את לימודיי ולנסוע עימו לאיטליה. אבל לא ויתרתי – השלמתי את לימודי התואר הראשון רק לאחר שחזרנו ארצה והתחלתי לעבוד כיועצת חינוכית בבית ספר יסודי באופקים, ולאחר מכן בבאר-שבע. את התואר השני עשיתי בפסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטת בן גוריון, ובמהלך כל השנים הללו עבדתי כיועצת חינוכית.

העבודה בייעוץ חינוכי הייתה מעניינת מאד וגם מגוונת. היא כללה עבודה עם הילדים, עם המורים בבית הספר, ואף עם המנהל. במקביל לעבודת הייעוץ עסקתי גם בהדרכת מורים וגננות בתחומים שונים (הוראה משקמת, אקלים כיתה, שינוי ארגוני ועוד). בשלב מסוים הציעו לי לעבור לעבוד במכללת קיי, מכללה להוראה, במסלול של החינוך לגיל הרך, שם מכשירים את הגננות והמורות ללמד בגן ובכיתות א' ב'.

תוך כדי העבודה במכללה התחלתי את לימודי התואר השלישי, וחקרתי את השיח החינוכי המתנהל בכיתה. זה לא היה קל, גם לעבוד וגם להשקיע בעבודת מחקר. סיימתי את לימודי הדוקטורט בשנת 2003. באותה תקופה כתבתי (בשיתוף עם חברותיי לצוות) ספר העוסק בשיח ילדים בגיל הרך. במהלך עבודתי במכללה קיבלתי תפקידים שונים ומגוונים: מרכזת המסלול המקצועי לגיל הרך, ראש תכנית תואר ראשון בחינוך לגיל הרך, ולקראת סוף הקריירה היה לי תפקיד מאתגר במיוחד: לכתוב, לבנות ולהקים את התוכנית לתואר השני בחינוך לגיל הרך. אין ספק שחיי המקצועיים היו מגוונים מאד ומעניינים ביותר.

הזוית האישית

הנכד אורי: "היה לי כיף לשמוע מסבתא סיפורים, יש מלא דברים שלא ידעתי ויש כאלה שכן. זה היה מעניין ויש מלא דברים שלא האמנתי שסבתא שלי עשתה, בקיצור היה ממש כיף."