מאגר סיפורי מורשת

שורה נולדה ב–1/9/1952 בעיר מרגילן שבאוזבקיסטן למשפחת קטנוב. שורה נולדה להורים פרידה וריבי, שלישית מבין 8 ילדים, 5 בנים ו–3 בנות. סבא שלה היה רב גדול מאוד – יוחנן קטנוב. אחרי מלחמת העולם השנייה, שם נספתה חלק ממשפחתה, היה מחסור בגברים. לכן שידך יוחנן לביתו פרידה את אחיו ריבי. אביה של שורה, ריבי, לחם במלחמה שש שנים.

בילדותה, שורה לא הלכה לגן. היא נשארה יחד עם אמה ואחיה בבית. אביה עבד בבניין, וכ–30 שנה בחברה קדישא. כשגדלה מעט, למדה בבית הספר המוסלמי עם המוסלמים בשכונה. כבר בגיל 15 יצאה שורה לעבוד עם הפרות והכבשים, ואת הלימודים העבירה לשעות הערב, כך סיימה 12 שנות לימוד. בתקופה זו היה קשה לכלכל משפחה גדולה, ולכן היא יצאה לעזרת הוריה. היא מספרת שהייתה לובשת אותו הבגד 5/6 שנים רצוף ורק לאחר מכן הייתה מחדשת. לפעמים לא היה כסף אפילו לאוכל.

היא מספרת בהתרגשות על חברתה הטובה מרים. שתיהן היו הולכות יחד לבית הספר, והיו שובבות מאוד. יום אחד קראה לה מרים לבוא איתה לבית הספר. לשורה לא היה לחם ולכן לא רצתה. מרים הביאה מביתה לחם וחלקה עם שורה על מנת שתוכל לבוא עמה לבית הספר. גם כשלא היה לאנשים, הם תמיד נתנו מהמעט שלהם. זה משהו שנחקק אצלה חזק מאוד. מידי שנה, הייתה משפחתה שוחטת פרה אחת ומוכרת ליהודים באזור. את השומן של הפרה, הם היו הופכים לשמן, סוגרים בקופסא ומשתמשים בו על מנת לחמם את הבית בחורף הקשה. היה שלג רב ולא היו להם נעליים וביגוד כמו שצריך.

בבגרותה, התחתנה בעיר קקנט עם בעלה לשעבר אליק אמינוב, אצל משפחתו למדה לדבר רוסית, עד אז דברה רק בוכרית. לאחר מכן החלה לעבוד במפעל כתופרת בגדים.

שורה הביאה לעולם שלושה ילדים, שתי בנות ובן.

בשלב מסוים החלו היחסים עם המוסלמים להיות  מסוכנים, ושורה רצתה לעלות ארצה. בשלב זה היא כבר נפרדה מבעלה והחלה את התהליך הארוך להגשמת החלום והעלייה ארצה.

בעזרת בני משפחתה הצליחה לגייס את כל הטפסים שנדרשו, ואף מכרה את כל הציוד שלה, מיטות, ארונות, בגדים ועוד. במשך ארבעה חודשים, גייסה 3,000 רובל לעלייה. לאחר ארבעת החודשים הללו, כשיש בידה כסף ומסמכים, עלתה ארצה יחד עם שלושת ילדיה וחלק ממשפחתה מהעיר תשקנט. שורה הגיעה ארצה ב-14/11/1991. סבא של שורה, למרות שרצה, לא הספיק לעלות ארצה, ומת לאחר חמש שנים כשהוא בן 100, כמוהו גם אשתו. אביה של שורה, שלחם כמה שנים במלחמת העולם השנייה, והמלחמה הייתה נוכחת מאוד לאורך ילדותה, לא רצה לעלות, אך לבסוף עלה גם הוא ארצה.

שורה מספרת על סבתה שהייתה אישה צדיקה מאוד, היא זוכרת שלימדה אותה איך להכין נרות שבת, והייתה מכינה איתה את השבת כבר בחמישי. לסבתה וסבה היו 10 ילדים, 7 בנים ו-3 בנות.

כשהגיעו ארצה שאלו כל אחד איפה הוא רוצה לגור. משפחה אחת, שחיכתה למשפחתה שנשארה בסוף ברוסיה כיוון שאם המשפחה התאשפזה, סיפרה שהם גרים בשדרות, ובעקבות כך, העמיסו שורה ומשפחתה את הציוד שלהם על מונית ונסעו ישר לשדרות. אחרי הדרך הארוכה, לבסוף ב-4 בבוקר, הגיעו לשדרות.

שדרות בתקופה זו הייתה בתחילת ההתפתחות שלה. שלב בו החלו לבנות בתי קבע ובניינים.

באוזבקיסטן, שורה לא התפרנסה בכבוד ולא חיה בבית משלה, לכן נשבעה שתעשה הכל על מנת לרכוש בית עבורה ועבור ילדיה, וכך היה. חודשים רבים עבדה בכל עבודה שהזדמנה לה. בדקו, במפעל לתפוחי אדמה, במפעל לצ'יפסים, בקרן הקיימת לישראל עם מסור וטורייה ועוד. כך חסכה שקל לשקל והגשימה את חלומה. גם את ילדיה חינכה לעבודה קשה, ומגיל צעיר עבדו בנותיה אחרי שעות בית הספר.

כעשור אחרי העלייה, החל המצב הבטחוני באזור להיות מסוכן, קסאמים נורו על העיר. שורה נפגעה בביתה פעמיים, ואף בגופה פגיעה שעד היום היא סוחבת. למרות הכל, נשארה בשדרות, וכאן כדי להישאר. שורה מספרת עד כמה אוהבת את העיר, האנשים החמים, העירייה שכל כך דואגת ועוזרת, המועדונית בה היא נמצאת. כך היא גם מתנדבת בחלוקת מזון כבר 18 שנה!

כיום שורה היא לא רק אם לשלושה ילדים, אלא גם סבתא ל–11 נכדים וסבתא רבא לנינה ועוד אחת שבדרך😊

הזוית האישית

מוריה ונועה: שמחנו לשמוע את סיפור העלייה של שורה, וגם היא שמחה לשתף אותנו בו.