מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייה של סבתא דניס מאוג'דה שבמרוקו לנתניה שבארץ ישראל

שמי מאיה, אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי דניס. התיישבתי עם סבתא דניס כדי שהיא תספר לי את קורותיה וקורות משפחתנו. וכך היא מספרת:

בית ההורים

שמי דניס (בן חיים) וייצמן. אימא של סבתא רבתא שלי אהבה מאוד את השם דניס וכשנולדתי ביקשה לקרוא לי בשם דניס. נולדתי במרוקו  בעיר אוג'דה. כשש שנים אחרי קום מדינת ישראל. הסביבה שבה גדלנו הייתה סביבה יהודית.

גרנו בבית של סבתא שלי. לסבתא שלי היה בית עם ארבעה חדרים וגג גדול ששם היו תולים את הכביסה ובונים את הסוכה. זכור לי שבבית היה מטבח גדול ומאוד מפואר, היו במטבח שני כיורים גדולים והייתה גם מקלחת (לא בכל הבתים היו מקלחות). לכבוד שבת קודש היינו הולכים למקווה.

באותה תקופה לא הייתה מכונת כביסה אלא כובסת שבאה לכבס לנו את הכביסה, באמצעות קרש עם חריצים, היא גם תלתה את הכביסה וקיפלה את הבגדים.

בשכונה היו חנויות בעיקר תכשיטי זהב יקרים. לביקור בים נסענו רק בחופשים והנסיעה ארכה כשעה וחצי. בשכונה, היה בית כנסת קרוב לבית שבו גרנו וסבא שלי היה הגבאי  של בית הכנסת. מאוד אהבנו ללכת לבית הכנסת זה היה חלק משמעותי מהחיים שלנו.

אמי אסתר, הייתה עקרת בית ולאבי יוסף, היתה מסעדה. נולדתי למשפחה של שמונה ילדים: ז'קי, עליזה, סמי, דניאל, סילון, משה, אווה ואפרים. (אפרים נולד בישראל).

החינוך של הוריי היה אוהב, דואג ועוטף אותנו, אבל דרש מאיתנו משמעת. בתור ילדים היה מאוד חשוב כיבוד הורים לא היה צריך להבין יותר מידי מספיק המבט של אבא שלי וידענו מה צריך לעשות. אימא שלי דאגה לטפח את עצמה והייתה אישה יפה ומרשימה. אבא שלי היה גבוה, רזה, בהיר עור, בעל שיער אפור מגיל צעיר מאוד – אני לא הכרתי את אבי עם צבע שיער אחר. ההורים שלי לבשו בגדים אופנתיים למעט במימונה היו לובשים כפתנים.

כשגרנו במרוקו אכלנו בכל יום מימי החול לחם אפוי בטאבון, בבוקר אכלנו ארוחה חלבית ובצהריים אכלנו בשר או דגים ובארוחת הערב אכלנו מרק חם או ארוחה חלבית. בימי שבת אכלנו דגים, עופות, קוסקוס וסלטים.

גרנו בשכונה ערבית אבל יהודים נוספים התגוררו ברחוב שלנו. המפגש של היהודים היה בעיקר בבית כנסת. לפעמיים היינו הולכים לסרט והיה מועדון לילדים שמטרתו בעיקר לקרב את הילדים ליהדות. כל הילדים למדו בתלמוד תורה אחרי שעות בית הספר.

זיכרונות ילדות

חברותיי היו יהודיות שגרו בסביבה שלי. המשחקים ששיחקנו בהם היו: מחבואים, תופסת, חבלים, קלאס וגומי. לא היה לנו הרבה פנאי היות ולמדנו בבית ספר יהודי יום לימודים ארוך ואחר הצהריים למדנו בתלמוד תורה. אהבתי ללכת לתלמוד תורה כי שם למדנו עברית.

למדתי את כל מקצועות הליבה. היחס למורים היה בעיקר כבוד גדול פחדנו מהם. ברגע שהמורה נכנסה לכיתה עמדנו, חונכנו למשמעת נוקשה. כאשר התלמיד התנהג לא כראוי היו מזמינים את ההורים לבית ספר, אבל לי זה לא קרה כי כיבדתי את המורים. אחד העונשים שהענישו בהם ילדים לא ממושמעים היה להכות במקל ברזל על אצבעותיו. עונש מאוד כבד וכואב. הייתה לנו תלבושת אחידה – היינו לובשים בגדים ומעל זה לבשנו חלוק עם צווארון בצבע לבן. טיולים ומסיבות בבית הספר לא התקיימו. התקיימו רק בחיק המשפחה ובאירועים משפחתיים. אהבתי ללמוד את מקצוע ההיסטוריה ופחות את שעורי הערבית.

בבית ספר לא היה חדר אוכל ומשום כך הייתה הפסקה גדולה בה הגענו הבייתה לאכול צהרים ובסופה חזרנו להמשך הלימודים בבית ספר. המאכל האהוב עליי בתקופת הילדות היה קוסקוס חלבי. היו לנו ממתקים רבים בעיקר שוקולדים טעימים מאוד.

זיכרונות משנות העשרים

בשנות העשרים שלי כבר גרתי בישראל. המוזיקה שאהבתי לשמוע היא מוסיקה צרפתית – שאנסונים. היינו רוקדים באירועים. אהבתי מאוד ריקודי מעגלים, עד היום אני רוקדת ריקודי עם. בזמני היו בתי קולנוע והצגות רבות. היו גם עיתונים ורדיו. בנערותי ביליתי עם חברות והיינו משחקות בביתם בעיקר משחקי קופסא ועליתי לארץ בגיל ארבע עשרה כנערה צעירה מאוד.

אהבה ומשפחה

אופי היחסים בין הורים לילדים – הייתה קרבה אך ללא פתיחות והמשמעת הייתה רבה. ההורים היו עסוקים מאוד והם פחות היו מעורבים בחיי הילדים הם בעיקר פעלו בשביל לשרוד ולהאכיל הילדים. לא היה שיח פתוח בין ההורים לילדים כמו היום.

הקשר בין בני זוג התבצע בעזרת שידוכים וגם דרך מכרים. לעיתים ההכרות נעשתה במסיבות שאז הכרנו הרבה חברים וחברות. החיזור היה באמצעות בילויים משותפים, פרחים ומתנות. בעלי אברהם (פאפי שם חיבה) היה חבר של הבן זוג של אחותי ונערכה ביננו היכרות. התחתנו ובמהלך השנים, נולדו לנו חמישה ילדים ומהם ברוך ה' יש לנו נכדים וממתינים לנינים שיבואו.

נשארתי בבית כדי לדאוג לחינוכם ולכל סיפוקם ובעלי אברהם שרת ומילא תפקידים בכירים כאזרח עובד צה"ל בחיל הרפואה הכפוף לאט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה. במהלך שירותו זכה להיות מצטיין ראש אט"ל וכן מועמד למצטיין רמטכ"ל.

הילדים גרים במושב חמד, במושב רינתיה ובנתניה. והילדים עובדים במקצועות שונים כגון: עריכת דין, מחשבים, כספים, הנדסה ותעשייה, קייטרינג ועוד.

עלייה, תקומה והתיישבות

עלינו לישראל  בשנת 1968 עלינו באמצעות אונייה דרך צרפת ונשארנו בצרפת חמישה עשר ימים ורק לאחר מכן עלינו שוב על אונייה ששטה לכיוון ארץ ישראל. סיבת העלייה הייתה החשש ששלטונות מרוקו ירצו לגייס את אחי לצבא המרוקני ואבא שלי העדיף שהוא יתגייס לצבא ההגנה לישראל.

זכור לי סיפור עצוב בעלייה: סבא שלי עלה איתנו והעלייה הייתה קשה עבורו והוא לא שרד ומהר מאוד הסתלק מן העולם וזה היה עצוב כי הוא לא הספיק לראות את ארץ ישראל היפה.

כשהגענו לארץ ישראל הגענו לנמל חיפה ומחיפה נסענו לנתניה. בנתניה הגענו למקום חדש לגמרי היו ארבעה בניינים, משום שהיינו משפחה גדולה קיבלנו שתי דירות.

לקרוא ולכתוב למדנו כבר במרוקו ופה רכשנו את השפה העברית במהלך הזמן שחיינו כאן. אני ומשפחתי מאוד התלהבנו לעלות לארץ ישראל ולהגשים את הציונות שהינה עם ישראל חוזר לארצו ולגור בעיר נתניה הקרובה לים. השכונה בנתניה הייתה חדשה וגם הסביבה והבית היו חדשים, החברים חדשים הכל היה חדש וההתרגשות הייתה מאוד גדולה.

הקליטה בישראל באמת הייתה בסדר כי ממש חיכינו לעלות לארץ. נכון שהיו קשיים של חבלי קליטה ראשוניים כמו כל עולה חדש שמגיע לארץ שהוא לא מכיר את נופיה ותרבותה, אבל הכל התקבל באהבה ע"י משפחתינו כי בסוף הצלחנו להתאקלם, ללמוד את השפה ולהשתלב בארץ אבותינו.

הפמוטים

חפץ שעובר מדור לדור במשפחה: אלו פמוטים ממרוקו שהעלנו אותם לישראל במזוודות. זהו פריט יקר ערך עבורנו מאחר שסבתי שלי הייתה מדליקה בפמוטים אלו את נרות השבת וכיום הם נמצאים בבית של מאיה נכדתי. אימא שלה ממשיכה להדליק בהן נרות שבת וחג.

הזוית האישית

סבתא דניס: שמחתי לספר לנכדתי מאיה את סיפור עלייתי לארץ ישראל. חשוב שהנוער ידע כיצד התמודד הדור שלי בהשתלבות של המשפחה בארץ ישראל ולמרות הקשיים הצלחנו להתבסס ולתרום למדינה.

מאיה:תכנית הקשר הרב דורי מאוד עזרה לי להתחבר לסבתי דניס. דרך סיפור המורשת הצלחתי להבין מקרוב כיצד הדור של הסבים והסבתות הצליחו לבסס את מדינת ישראל. הסיפור קירב אותי לסבתי ולימד אותי על ערכים חשובים כמו אחדות המשפחה, וערכים לאומיים של עלייה לארץ ישראל שהיא מדינתו של העם היהודי.